לא תאמין איזה מזל נפל עלי, סיפרתי לך כבר שעדי (כן, ע-ד-י, השם הכי ישראלי שיש), פשוט לא האמינה כשקיבלה הצעת עבודה שנשמעה כמו חלום: לטפל בשני ילדים שובבים וסקרנים בני חמש, אבל לא סתם לטפל לגור אצלם בוילה מדהימה בהרצליה פיתוח, ושכר שמן בשקלים. המשפחה ממש מבוססת ואפשר להרגיש את זה בכל פינה בבית, רק שמיד עדי שמה לב שיש משהו מוזר באוויר ההורים לא מדברים ביניהם כמעט, כל אחד עסוק בעניינים שלו. האמא, לינוי, לא התעניינה במיוחד בילדים, תמיד הייתה עם הראש בעננים או בחוג פילאטיס; האבא, עומר, לעומת זאת, היה ממש נמס על הילדים שלו וכל שנייה פנויה איתם.
לאט לאט, בזמן שכל המשפחה התקבצה בסלון או הלכה לים בימי שבת, עדי התחילה לחוש שבלב שלה קורה משהו. איך שלא ניסתה להדחיק, היא התאהבה בעומר, למרות שהוא נשוי(!) לאישה מדהימה. ואז, אי שם באחד הבקרים אחרי שהכינה לקטנים טוסט ואבטיח, עומר פשוט פתח את הלב וסיפר לה שהוא מרגיש אותו דבר. הוא סיפר שהוא מתכנן להתגרש, כי היחיד שמחבר בינו לבין לינוי זה הילדים, והיא אפילו לא שם בשבילם באמת.
את לא מבינה, עדי הייתה בהלם טוטאלי, לא ציפתה להתגלגל לסיפור כזה. היא ידעה שקשר עם גבר נשוי זו צרה צרורה, ושהסיפור הזה לא פשוט בכלל במיוחד עם כל הלחצים החברתיים אצלנו, וההורים והחברים שמרימים גבה. אבל הרגשות? איתם אי אפשר להתווכח, והיא ממש נקרעה בין הלב לשכל.
בינתיים היא המשיכה לעבוד ולעשות שמח לילדים, לשמור עליהם ולבלות עם עומר, אבל בתוך תוכה עדי הריצה כל הזמן מחשבות: לאן זה יכול להתגלגל, ומה יהיה אם בסוף תיפגע, או הילדים יפגעו. היא הבינה שהיא חייבת לחשוב טוב טוב לפני שמקבלת החלטות, לקחת אחריות על החיים שלה וגם לדאוג לרווחה של הקטנים שהיא כבר אוהבת כמו בני משפחה משלה.
הלב שלה היה מלא ספקות, אבל ברור לה שהדרך קדימה לא תהיה קלה, רק מלאה יותר בהמון שאלות וצמתים קשים. היא ידעה שצריכה לשקול כל צעד ולא לשכוח לדאוג קודם כל לעצמה ולילדים. מה שזה לא יהיה, היא רק רצתה שיביא לחיים שלה אושר ואהבה, כמו שמגיע לה.
