ביום השני
אני עומדת בכניסה לדירה בתל אביב, ולבי מתכווץ כל פעם מחדש כשיונתן שוב עוטה את המעיל ולוקח את המפתחות בדרכו החוצה. הוא אפילו לא מסתכל אליי, ואני, בבלי משים, מחזיקה חזק בדלת הארון אולי זה מעניק לי תחושת אחיזה כשסביבי הכול שוב קורס.
“אתה שוב הולך, יונתן?” הקול שלי חלש, חלש מדי, והחרדה שבי נשמעת בכל הברה.
“כן,” עונה יונתן בקור רוח, לא טורח להסתובב אליי אפילו. “נעמי צריכה להגיע שוב למיון. הילד שלה שוב עם חום גבוה והיא בקושי עומדת על הרגליים.”
משהו בתוכי מתהדק איפה המקום של המשפחה שלי? אני נושמת עמוק ומנסה לשמור על איפוק בקול, אבל הוא בכל זאת נשבר: “ומה עם הילדים שלנו? אתמול הבטחת לעמית לקחת אותו לגן שעשועים, ולנועה להקריא לה סיפור לפני השינה. הם חיכו לך כל היום. אתה לא יכול ככה פשוט להתעלם מהם.”
הוא משפיל מבט, עובר עם יד בשערו כאילו מחפש מילים. אין לו רגשות אשמה באמת, אני מכירה אותו מספיק זמן, הוא לא אוהב להתנצל במיוחד לא כשהוא בעיניו עושה מעשה טוב.
“את הרי יודעת, יעל,” נאנח ומסיט ממני מבט. “היא לבד. אין לה אף אחד אחר. אתם לא תיפגעו מזה אם נצא מחר או שתקריאי את הסיפור. הילדים בריאים, לא?”
המילים שלו כמו נתקעות באוויר, ואני מרגישה גוש עולה בגרון פוגעת בי ישר בלב. מתקרבת אליו מעט, ידיי מתהדקות לאגרופים.
“עוד מעט הם כבר לא יזכרו איך אתה נראה, אתה מבין את זה?” התפרץ ממני משפט טעון בכאב. “מתי בפעם האחרונה באמת היית עם הילדים שלך?”
יונתן שותק, מביט הצידה, כאילו מחפש שם תשובה שהוא לא מעז לבטא בקול. לבסוף לוחש בשקט: “אני לא יכול להשאיר אותה לבד. היא במצוקה. לה הרבה יותר קשה מאיתנו.”
הצחוק שיוצא ממני הוא צחוק מר מבולבל ודוקר. אני מנענעת בראש, עוצרת דמעות בכוח. “ברור,” עונה אני בשקט, מלאת אירוניה. “אנחנו הרי תמיד יכולים לחכות. כמו תמיד.”
כל גופו מתוח, רצה להגיב, לומר משהו, אבל לבסוף הוא רק מניף יד, כאילו מוותר על הכול, ויוצא. הדלת נסגרת מאחוריו בשקט, משאירה אחריו ריח חלש של אפטרשייב.
אני מתיישבת לאט על הספסל הכניסה. מרגישה שהרגליים שלי כבר לא סוחבות. עוטפת את עצמי בזרועותיי, מנסה להישאר חזקה. הוא שוב הלך. שוב יש נדמה לי שילד אחר חשוב לו יותר מהמשפחה שלו.
הימים אחר כך נמשכים באיטיות בלתי נסבלת. בוקר מסיעה את הילדים לגן, אחר כך בית ספר, ואחרי זה אין־ספור מטלות: כביסה, בישולים, שטיפת הרצפה. הערבים ריקים מתמיד. יונתן כמעט לא בבית. לפעמים, בדיוק לפני שאני נרדמת, אני שומעת את המפתח בדלת. עפעפיים שלי על סף סגירה, אך בבוקר הוא שוב כבר איננו רק הכרית הריקה בצד השני של המיטה וריח דהוי של קפה שרקח בחופזה.
כבר שבועות שזה נמשך. אני שוב ושוב משכנעת את עצמי שזה זמני, שזה עוד יעבור. אבל כל לילה, רגע לפני שאני נרדמת, אני לא יכולה שלא לתהות: מה אם זה כבר תמיד?
יום אחד, בבוקר ארוך, אני עומדת מול הכיור, צופה במים הזורמים על הכלים, ופתאום אני מבינה: אני לא יכולה יותר. לא לשתוק, לא להעמיד פנים שהכול רגיל. אצבעותיי רועדות כשאני מחפשת את הנייד, לוחצת על המספר שמעולם לא חייגתי.
“שלום,” אני אומרת ומנסה בכוח להישמע יציבה, למרות שמתח שקט בוקע בקולי. “זו יעל, אשתו של יונתן.”
בצד השני כמה שניות של שתיקה קצרות, אבל בשבילי כוללות נצח. אני מחזיקה את הטלפון בחוזקה, מרגישה איך הדם דופק בראשי.
לבסוף עונה קולה של נעמי שקול, בטוח, עם קצה של עצבנות.
“כן, אני מבינה. במה אוכל לעזור?”
אני עוצמת עיניים רגע, אוספת בתוכי את המילים. הן יוצאות חדות, כמעט צורמות: “אולי תפסיקי לנצל את הטוב לב שלו? יש לו משפחה, ילדים. הוא צריך להיות בבית!”
שוב שקט. אני רואה לנגד עיניי את נעמי יושבת שם, שלווה, אולי מסדרת צעצועים, ולא מרגישה אפילו שמץ מהמועקה אצלי בחזה.
“אני מבינה את החשש שלך,” אומרת נעמי ונשמעת תקיפה יותר הפעם. “אבל יונתן מציע את עזרתו בעצמו. ואני, בכנות, לא רואה סיבה לסרב. אני בקושי מסתדרת.”
אני לוחצת חזק יותר על הנייד, כאילו לשחרר בו את כל התחושות. “זה נוח לך פשוט,” לוחשת בלחישה מחניקה. “את מנצלת את זה שהוא טוב לב.”
“אני באמת צריכה עזרה,” עונה היא בלי התגוננות, “ויונתן… הוא בן־אדם נהדר. כמו שגבר צריך להיות.”
אני משחררת נשיפה ארוכה. שוב אותה תחושת מחנק. “את לא מבינה שאת הורסת משפחה?” פתאום אני עקשנית, שומעת בעצמי ביטחון שלא היה בי עד עכשיו.
הפעם השתיקה ארוכה יותר. כשנעמי חוזרת לדבר, הקול שלה חד יותר: “אני לא הורסת כלום. אני בסך הכול מקבלת עזרה. הוא מחליט. זו הבחירה שלו. הוא קובע מי חשוב לו. בבקשה, אל תתקשרי אליי שוב.”
השיחה מתנתקת. אני שומעת את גלי הניתוק, אוחזת במכשיר עוד רגע. אחר כך ניגשת לחלון, נוגעת עם המצח בשמשת הזכוכית הקרירה. בחוץ כולם עסוקים ילדים משחקים, אנשים ממהרים. ולעומת זאת, אני מרגישה שמשהו עמוק בי פשוט קרס.
די. אני לא מסכימה לספוג את זה עוד.
למחרת התחלתי לארוז. לא מתוך פאניקה, לא במנוסה נטולת שליטה, אלא בשלווה מרוכזת כמו מי שיודע שזה לא מסע זמני, אלא התחלה של תקופה חדשה. בגדים, צעצועים, ספרים של נועה ועמית, הדברים הקטנים שלהם הכול נארז אורז אחרי אורז.
לא בכיתי. נגמרו לי הדמעות. עכשיו נותר רק להיות חזקה בשביל הילדים, בשבילי.
כשמונית עצרה מול הבניין, נועה שצפתה בי מהצד, שתקה וכמעט לחשה: “אמא, לאן אנחנו נוסעים?”
כרעתי מולה, לקחתי את הידיים הקטנות שלה בידי: “כן, מתוקה. נוסעים לסבתא. שם יהיה לנו טוב. את אוהבת את סבתא, נכון?”
נועה הנהנה, אבל ראיתי בעיניה את השאלה שלא העזה לשאול.
עמית הגיע אז. גדול ונבון, מבין יותר מדי לגילו. פניו רציניות, כמעט בוגרות. “אבא לא יבוא?” שואל ומביט ישירות בעיניי.
הלב מתכווץ. אני מלטפת את ראשו, מסדרת פס שערו: “לא יודעת, עמית. עכשיו אנחנו צריכים זמן לבד.”
הוא מהנהן, מכיל את ההסבר. לא מקשה, רק לוחץ חזק במכונית הצעצוע שלו.
הבטתי פעם אחרונה על הדירה הזו על הבית שלנו, שהיה בו כל כך הרבה טוב, חיבוקי ערב, פנטזיות קטנות. אבל היום, זה כבר לא בית.
העמסנו את הדברים, נכנסנו למונית. לא הסתכלתי אחורה. הסתכלתי קדימה אל הלא נודע, אבל גם אל ההתחלה לקראת משהו אחר. זה מה שהיה חשוב עכשיו העתיד, לא ההריסות.
***********************
סבתא רותי קיבלה אותנו בדלת. בלי שאלות, בלי ביקורת חיבקה עמוקות את נועה ואת עמית, ואז גם אותי. כל החום והשקט בעולם נכנסו אליי בחיבוק הזה.
פתאום, כל המתיחות שצברה בתוכי התפוגגה. נכנסתי לבית, סגרתי אחרי הדלת, ופתאום הציפו הדמעות שכבר שכחתי שיש לי דמעות חרישיות, בוערות. ישבתי במטבח, הנחתי ראש על כתף של אמא, ובכיתי כמו שלא בכיתי מאז ילדותי. כמו פעם, שידעתי שבחיבוק של אמא אפשר לבכות עד שהכאב נעלם.
רותי ישבה לידי בשקט, ליטפה אותי בגב, עד שגם הדמעות נרגעו. היא קמה, העמידה קומקום. פעולת התה המוכרת, הבישול, ניחוח העלים הכול עיגן אותי למציאות.
עברו חמישה ימים. יונתן לא התקשר, לא התעניין, לא שלח הודעה, כאילו שאנחנו לא חלק בחייו.
ביום השישי צלצל הטלפון. שמו הופיע על המסך. התלבטתי, אבל עניתי.
“איפה את?” קולו מבולבל, כאילו רק עכשיו הבין שאין איש בבית.
“אני אצל אמא. עזבנו,” עניתי בשקט, למרות שסערה התחוללה בי.
“למה?” קול מופתע, אפילו לא מודאג.
נשמתי עמוק, הבנתי שאני כבר לא צריכה מורכבות: “כי אתה מזמן לא איתנו.”
השתיקה הייתה כבדה. שמעתי אותו נאנח.
“אני בדרך אליך,” הוא מלמל לבסוף.
“אל תבוא,” נשפתי. “אני לא חושבת שאנחנו רוצים לראות אותך.”
ניתקתי, הנחתי את הטלפון על השולחן. רותי, שצפתה בי מהצד, אמרה בשקט: “יום אחד הוא יבין. רק לא בטוח שיידע לתקן.”
בבוקר ישבתי במטבח. קרני השמש חודרות דרך הווילון, אבל אינני מצליחה לשמוח בהן. כוס תה מתקררת לפניי, אני בוהה בעלים שעל התחתית.
הדלת מצלצלת. אני קמה באיטיות, מציצה בעינית יונתן.
הוא נראה עייף ושחוח שקיות מתחת לעיניים.
“אני…” מנסה לדבר, המילים נתקעות. “רק עכשיו קלטתי שאתם לא כאן.”
אני מחייכת חיוך עגום. “שבוע עבר, יונתן. באמת לא שמת לב?”
הוא מגרד בראשו, מתלבט: “חשבתי שאת אצל חברה, או משהו… נעמי אמרה לי שדיברת איתה.”
אני משכלת ידיים: “ומה היא סיפרה?”
“היא אמרה שאת… מקנאה.” סוף־סוף מביט בי, מבולבל. “והביע לה צער על המצב.”
אני לא יכולה להתאפק פורצת בצחוק יבש: “היא לא מצטערת. פשוט נח לה להחזיק אותך. ואתה נותן.”
בדיוק אז נכנסים עמית ונועה אחרי סיבוב בגינה. נועה שואלת בשקט, כמעט לוחשת: “אתה שוב תלך?”
עמית עומד ליד, קפוץ אגרופים, מבט בוגר: “אמרת שתהיה איתנו, אבל אתה תמיד עוזב.”
יונתן מסתכל עליהם פניו נשברים. מנסה להתקרב, לעטוף את נועה, אך היא נסוגה, עיניה נוצצות. עמית לא אומר מילה. חוזר לחלון, אגרופיו מהודקים.
“אני… אני אשתנה,” ממלמל, קולו רועד, מגושם. “פשוט תבינו, היא צריכה עזרה… זה זמני…”
אני מנענעת ראש. אין בי כעס, רק עייפות שנשפכת מתוכי: “נגמרו ההזדמנויות. אני לא יכולה יותר לחיות עם איש שמעדיף זרים על פני המשפחה שלו. שעוזב אותנו שוב ושוב.”
“אני אוהב אתכם!” הוא צועד צעד קטנטן קדימה, מנסה לגעת בי.
“אז למה תמיד אנחנו במקום שני?” אני שואלת בשקט. “למה אנחנו תמיד אחרי כולם?”
הוא שותק. המילים לא באות. הוא עומד, מביט בינינו, ואז בשקט פונה למרכז החדר.
“צא, יונתן,” אני לוחשת. “ואל תחזור.”
הוא מסתכל בפעם האחרונה עלי, על הילדים. אין בנו שנאה רק עייפות ועצבות. והוא סוגר מאחוריו את הדלת, קליק קטן, נקודה בסוף הסיפור הישן.
נועה פורצת בבכי חרישי. אני מחבקת אותה, לוחשת: “יהיה בסדר, מתוקה,” למרות שגם אני לא מצליחה לעצור דמעות.
עמית ניגש, אוחז בידי. בשקט, ביחד, עמדנו שם בעיניים אדומות וידיים שלובות, מביטים החוצה על העיר ששוטף אותה גשם ראשון.
********************
הימים עוברים באיטיות כפויה. כל בוקר אני קמה, מכריחה את עצמי לפעול: לארגן, לאפות חלה, לסייע לשיעורי הבית, לאסוף את נועה מהחוג, ללכת לעבודה. המנוחה תמיד מאיימת להחזיר אותי לחשוב על מה שהיה.
אני דוחקת בעצמי לתוך תרגומים שמביאה הביתה למלא כל דקה במשהו. בערבים, כשכולם ישנים, אני מתקתקת עוד מסמך, מעבירה עיניים מלמעלה למטה, מתקנת טעויות.
אמא שלי שותפה שקטה. עוזרת בלי מילים, עושה תה, מקריאה סיפורים, משחקת עם הילדים. לפעמים פשוט יושבת איתי ליד השולחן, שותות בשקט וזה מספיק.
אחרי שבועיים, כשאני כבר למודת שגרה חדשה, פתאום טלפון. נעמי. לרגע נדהמת, בכל זאת עונה.
“יעל, אני יודעת שאת לא רוצה לשמוע אותי אבל…” קולה רך, כמעט מתנצל. “יונתן הפסיק לעזור לי.”
אני מתקשחת: “ומה?”
“הוא עבר לגור אצלי, עזר עם הילד, אבל אתמול אסף את הדברים. אמר שהוא לא יכול יותר. שהוא מרגיש בוגד.”
צחוק מר מדלג מתוכי כבר אין בי פחד.
“את רוצה שארחם עליו?”
“לא. רציתי לומר לך שטעיתי. השארתי אותו, כי פחדתי להיות לבד. זה היה נוח אבל זה לא מצדיק להרוס חיים של אחרים.”
“תודה שאמרת,” אני משיבה אחרי שתיקה. “אבל כבר לא משנה.”
“כן, משנה,” לוחשת נעמי. “כי הוא עדיין אוהב אותך. ואת הילדים.”
אני עוצמת עיניים. כן, אולי. אבל אם היה אוהב גם היה שם אותנו בראש לא במקום השני.
שתיקה. לבסוף: “אני מבינה. מצטערת.”
הילדים ישנים. אני לבד עם השלום היגע שהגיע. יונתן איחר ברגע. סוף־סוף אני יודעת נגמרה הערפל.
בדיוק אז, אחרי חודש, יונתן נגלה שוב. ערב רגיל: אני עורכת שולחן, אמא מוזגת מרק, הילדים כבר במקומותיהם. דפיקה. פותחת, בליבי ריקנות שליווה אותי כל החודשים. הוא עומד מולי רזה, עיניו כבויות.
“אפשר להיכנס?” לחישה שלו כמעט לא נשמעת.
“למה?” אני שואלת בישירות עניינית.
“כי אני מבין שאיבדתי את מה שהכי יקר לי. אמרתי לנעמי לא לצפות ממני יותר. אני רוצה לחזור, אם תסכימו.”
נועה מציצה, ואז בורחת חזרה למטבח. עמית בקושי מזיז את ראשו מהצלחת.
“ילדים לא רוצים לראות אותך,” אני עונה. “ואני לא רוצה לקום כל בוקר ולתהות אם תלך שוב.”
“אני כבר לא אלך… אני רוצה לנסות שוב. בבקשה…”
אני מנערת ראש. עיניי יבשות: “והם ישכחו?” אני מצביעה אל חדר הילדים. “עמית כבר לא רוצה שנשחק כדורגל יחד. נועה מציירת רק את אמא וסבתא. לא היית שם ואז מחקת את עצמך.”
הוא פותח פה, אמא שלי קוראת באותו רגע: “יעל, תעזרי לי רגע במטבח!”
זו לא בקשה זו הצלה.
אני מביטה ביונתן רגע אחרון, חורטת בזיכרוני את דמותו כפי שהיא: “לך, יונתן. אנחנו כבר לא המשפחה שלך.”
הוא עומד, מחכה אולי שאשנה את דעתי. אני שותקת. ולבסוף, צעד כבד, והדלת נסגרת.
אני שבה מטבח, נועה קופצת לזרועותיי, עמית מחבק אותי חזק, אמא מניחה יד רגועה על כתפי. הדממה בבית היא שלווה חדשה לא עצב, לא בדידות, פשוט שלמות עדינה, באוויר מתנגן מחדש.
***********************
חצי שנה עברה. החיים לא חזרו להיות מושלמים, אך קיבלו אופי אחר, משלי. מצאתי דירה בשכונה שקטה ברמת גן, לא קרוב לים כמו פעם, אבל שתי תחנות אוטובוס מהעבודה ואלה השעות שקיבלתי לבלות עם הילדים: ספר לפני השינה, עזרה בשיעורי בית, ציור משותף.
אמא עברה לחיפה להיות עם אחותה, אבל כל ערב בשבע יש לה שיחת וידאו איתנו שואלת לשלום הילדים, מתעניינת, מציעה לשלוח משהו טרי מהשוק. זה עוטף, מזכיר שאיני לבד לגמרי.
נועה, שתמיד אהבה לשיר, הצטרפה לחוג דרמה. מחשיכה את הפרוזדור לכבוד מופעי בית, לומדת ציורים ולפעמים מזמינה את אחיה לאלתורים מצחיקים. בעיניה נדלק שוב אותו ברק שהכאב כמעט כיבה.
עמית מתמלא בחידות לוגיות ושחמט פותח לוח עם חברים באינטרנט, עוקב אחרי מהלכי מאסטרים. לפעמים מזמין אותי לשחק, אף שתמיד מנצח; והרגעים הללו הפכו למסורת משפחתית קטנה וחדשה.
החיים לא מושלמים, לא זוהרים, אך אמיתיים. מקרר התקלקל באמצע אוגוסט, עמית קיבל הערה במבחן לאנגלית, נועה לא נבחרה להוביל הצגה כל הדברים הקטנים שניתן להתגבר עליהם יחד, וזה מה שחשוב.
באחד הערבים, שוב, חזרה מעייפות מעבודה, פוגשת את יונתן יושב על ספסל מתחת לבית, שקית תפוחים בידו.
“רק לבדוק מה שלומכם,” הוא אומר, מסתכל לי לעיניים.
“אנחנו בסדר,” אני עונה בשקט.
“טוב לשמוע,” הוא משיב בכאב שקט. “תסלחי לי פעם?”
אני חושבת, מועברות בראשי כל אותן לילות לבנים, כאבים ואכזבות, וגם רגעי שמחה ישנים. מביטה לו בעיניים ואומרת: “כבר סלחתי. אבל זה לא אומר שאני רוצה לחזור לאתמול.”
הוא מהנהן בשקט. קם, פוסע משם, הולך ונעלם בין הצללים הארוכים.
אני פונה לבית, עולה למעלה. ריח עוגה מהשכנה, קולות נועה ועמית מהדהדים חיים חדשים נוצרים, מתנהלים, מתמלאים.
אני חולצת נעליים, נושמת עמוק. הבית שלנו כבר לא מקום של כאב; כאן, בעדינות, צומח העתיד שלנו עבורי, עבור נועה, עבור עמית.
וזה כל מה שצריך עכשיו.
