השכן שלי אוהב להאזין לרוק ב-2 בלילה. קניתי לבני כינור והתחלנו לתרגל סולמות בדיוק בשעה 8 בבוקר, כשהשכן רק נרדם.
בדיוק בחצות וחצי, התקרה של חדר השינה שלי מתחילה לרעוד באורח מחשיד. קודם כל נשמעת המולה עמומה, כאילו סופה מתקרבת מרחוק, ואז מצטרפים צלילים נמוכים, והבס מתפשט בגלים חזקים כל כך שהכוסות והקנקנים בארון מתחילים לרעוד על פי המקצב.
את השכן מעליי קוראים אבשלום. הוא מעריץ נלהב של “היצירות” שמורכבות מהאזנה בלתי פוסקת לדיסקוגרפיה של רוק כבד ישראלי כמו “כוורת” והמצעד השנתי של גלגלצ, תוך שתייה של בירה גולדסטאר בכל שעה ביום.
אני מטבעי אדם שמעדיף לא להיכנס לעימותים. עובדת כרואת חשבון, מגדלת לבד את בני בן השבע, שחר, והחלום הכי גדול שלי זה פשוט לישון כמו שצריך. אלא שכשאתה מתעורר מהתחושה שטל פרידמן כמעט צורח לך באוזן, גם הפציפיסט שבך נכנע במהרה.
בפעם הראשונה עליתי אליו בסביבות שתיים בלילה עם חלוק וגרביים. פתח את הדלת גבר בן שלושים לערך, עייף ועיניים טרוטות. מהדירה נדף ריח סיגריות ורוק כבד.
אבשלום, אפשר קצת להתחשב? דיברתי בשקט. לילה, מחר יש לי עבודה, הילד צריך לקום לבית הספר.
מה הבעיה? התפלא באמת, נשען על המשקוף. זה לא כזה חזק, יש לי ציוד טוב, הבסים עדינים.
אצלי המנורה מתנדנדת, עניתי.
טוב, אוריד, הוא מלמל וסגר את הדלת.
השקט נמשך בדיוק עשר דקות. אחר כך הכול חזר למצב הרגיל.
למחרת החלטתי לפעול לפי החוק. התקשרתי למשטרה. הם הגיעו אחרי שעה וחצי, בדיוק כשאבשלום סיים את המרוץ המוזיקלי ונרדם עמוק. השוטרים רק משכו בכתפיים: “אין רעש, אין מה לתעד. תפני למוקד העירוני”.
הפקח העירוני באמת הגיע, אבל רק אחרי שבוע.
דיברתי איתו, עדכן אותי בטלפון. הוא הבטיח להוריד את הווליום, אבל קחי בחשבון, הקנסות סמליים, לא ממש מעניין אותו.
והכל המשיך. הלילות נהפכו לסיוט. כל לילה מקצב קבוע: “בום-בום-בום”. התחלתי לשתות תה עם חרובים, להגיע לעבודה עם פנים עייפות ולשנוא את הדירה, את אבשלום ואת חוסר האונים שלי.
מה עושים כשיש לילד כישרון?
הרעיון הגיע פתאום, בשבת בבוקר. אני יושבת עם קפה במטבח ומביטה בעיגולים מתחת לעיניו של שחר. גם הוא לא ישן טוב.
אמא, אפשר ללמוד לנגן בכינור? שאל פתאום, תוך כדי גלישה בטלפון.
שמעתם איך נשמע כינור אצל מתחיל? זה לא מוזיקה. זה צווחה חדה, שמסוגלת לקרוע את האוויר.
בטח, ילד שלי, עניתי בחיוך חמקני, לראשונה מזה חודשיים. נקנה את הכינור הכי איכותי שאפשר.
באותו יום הלכנו לחנות כלי נגינה. המוכר, איש מבוגר ונעים, עזר לנו לבחור כינור קטן שמתאים לילדים.
יש לו שמיעה טובה? שאל המוכר.
יש לו מוטיבציה מדהימה, עניתי.
במקביל, למדתי את “חוק הרעש העירוני” על בוריו. בימי חול מותר לעשות רעש מ-8 בבוקר, ובסופי שבוע קצת מאוחר יותר.
אבשלום תמיד נרדם סביב ארבע לפנות בוקר. אבל בשמונה זה שיא השינה שלו.
יום שני. בוקר. אני ושחר עומדים באמצע הסלון.
קדימה, שחר, סולם דו מזור. בקול. עם המון רגש.
מה שקרה היה בלתי נתפס. צליל הכינור נשמע כמו יללת חתול שמישהו נועל את על זנבו, בשילוב חריקת ברזל על זכוכית. הכינור הילדי גילה יכולת מדהימה להרעיד את כל הבניין ולעבור ישירות אל רצפתו של אבשלום.
כעבור עשר דקות נשמעו דפיקות עזות מלמעלה. כנראה אבשלום עצמו נפל מהמיטה. חמש דקות לאחר מכן, הוא התחיל להכות בדופן החימום. לא הפסקנו, החוק לצדנו.
בשעה 08:20 נשמע צלצול בדלת. פתחתי. עמד שם אבשלום, עם גופיה ותחתונים, עיניים אדומות, פנים של אדם שעבר חורבן.
מה אתם עושים?! הוא ילל. שמונה בבוקר! אנשים ישנים!
בוקר טוב אבשלום! הגבתי בחיוך קורן. אנחנו מתרגלים. לשחר יש כישרון, והמורה המליץ להתאמן כל בוקר, לפחות שעה.
אתם מתעללים בי! הראש שלי מתפוצץ!
כל כך מוזר, התפלאתי. הרי אנו לא עושים רעש גדול. אגב, איך היה “כוורת” בלילה? נדמה לי שהבס היה חלש.
הוא הביט בי, אחר כך על שחר שעמד עם הכינור והקשת כמו לוחם קטן.
זה בכוונה?
זו אמנות, אבשלום. דורשת הקרבה.
שלום דרך המוזיקה
כך ניגנו במשך שבוע שלם. כל בוקר בשמונה בדיוק. כבר ביום השלישי, מופעי הלילה של אבשלום נעלמו הוא קיווה שברגע שהוא יפסיק, גם אנחנו נחדול. אבל הלימוד, כמו שכולנו יודעים, אי אפשר להפסיק באמצע.
ביום שישי בערב הוא הגיע אלינו בעצמו. פיכח, לבוש בגינס וחולצה.
תקשיבי, אמר בעייפות. אני לא יכול יותר. הצליל הזה מהדהד לי במוח גם ביום.
אני מקשיבה, עניתי, והזמנתי אותו למטבח.
שמתתי דף ועט על השולחן.
הנה התנאים הפשוטים. שקט מוחלט אחרי 22:00.
ואם יש אורחים? ניסה להתגונן.
ואם לשחר יש השראה בשבע בבוקר בשבת? השבתי בקרירות.
אבשלום רעד קלות.
טוב. אחרי עשר שקט. אנחנו מסכימים. ומה עם הכינור? תמכרו אותו?
לא, עניתי. הכינור יישאר. בתור ערבות להסכם. הוא יהיה מונח על הארון, טעון ומוכן.
חתמנו על “הסכם השקט” הזה. וההסכם מחזיק כבר חצי שנה. שחר כבר לא נוגע בכינור היום הוא משחק שחמט בהתלהבות.
בבניין נהייה שקט. מדי פעם אני רואה את אבשלום במעלית ומברכת אותו לשלום. הוא מסתכל על שחר במבט זהיר, ועליי בהערכה. נראה שהוא הבין: רואת חשבון שקטה עם ילד מחונך יכולה להיות חזקה יותר מכל רוקר ישראלי.
