שמונה שנים של כלום
הטלפון צילצל בשבע וחצי בבוקר, כשנעמה עמדה ליד הכיריים במטבח הצר והשכירה שבשכונת נווה שרת, ובחנה בקפידה איך המים בסיר הקטן מתחילים לבעבע. הכיריים האלו, חשמליים, עם כתמי שומן של דיירים קודמים שמעולם לא ירדו עד הסוף, הזכירו לה בכל בוקר שהבית הזה לא שלה. לפניה חיו כאן אנשים עם ריחות החמין והקובות שלהם, חיים שנתחו זה מזה אל קירות מתקלפים.
הציצה בצג – הדס.
נעמה ענתה.
שוב לא ענית להודעה שלו, נשמעה בתה, בלי ברכה של בוקר טוב.
בוקר אור, הדסי.
אמא, אני רצינית. הוא שלח לי אתמול. טוען שאת מתעלמת ממנו.
המים רתחו. נעמה כיבתה את הכיריים, זרקה תיון זול של ויסוצקי אל הסיר. פעם הייתה שותה רק תה ציילוני משובח שמאיר קנה לה ברחוב דיזנגוף.
שיגיד, ענתה נעמה בקצרה.
אמא, את קולטת? את גרה עכשיו בדירה דפוקה בנווה שרת, בטח יש שם עכברים, את לבד, עוד מעט שישים…
רק חמישים ושמונה.
זה כמעט שישים! ואת עזבת דירה במרכז, חיים נורמליים, בן-אדם בסדר. בשביל מה?
נעמה הביטה מבעד לחלון. שמים אפורים, עץ אלון בלי עלים, קיר כזה של בניין ישן עם שליכט צהוב מתקלף. למטה חלפה רכבת קלה, הרעידה כל לילה את הרצפה עד שהתרגלה בשבוע הראשון.
הדס, אני מאחרת לעבודה.
תמיד את בורחת מהשיחה.
אני לא בורחת, פשוט לא עכשיו, ולא ככה. את יכולה לבוא בשבת? אעשה מרק.
אין מצב, לבית הדיכאון שלך אני לא נכנסת.
דיכאון. המילה כבר מזמן עברה מהשכנה – כנראה מתמר.
טוב, אמרה בשקט, נדבר אחר כך.
אמא…
הדס, אני אוהבת אותך. ביי.
שמה את הטלפון על השולחן. הרימה את הסיר, מזגה את התה לכוס זכוכית ישנה, כבדה, שנמצאה בארון יחד עם סירי נירוסטה לא שלה. הביטה בה, נזכרה בסבתא מרים. טעמה מהתה: חם, קצת מר, עם משהו דומה לטעם של אריזת התיון.
שתתה בעמידה, צופה החוצה על העץ.
המשיכה להתלבש ויצאה אל הרחוב.
***
המדרגות של הבניין הסריחו מרטיבות וחתולים. מישהי בקומה השלישית גידלה חתול שלא ראתה אף פעם, אבל שמע אותו מילל בחצות. לא היה מעלית ארבע קומות, תיבות דואר שבורות, מזחלת ישנה שהשאירה משפחה בחורף שעבר.
בחוץ, חמש מעלות. נעמה רכסה את המעיל ופסעה לתחנת הרכבת הקלה. רק חצי שנה בנווה שרת, ועדיין מתבלבלת בין הסמטאות. הרחובות כאן רחבים, פחות צפופים מהצפון הישן, אנשים חולפים בלי להסתכל זה על זה, שנות תל אביב ופאסון בלי המהירות המוגזמת של המרכז.
קנתה בחנות ליד הבית בקבוק אשל וחצי חלה. הקופאית, צעירה עם צללית ירוקה מעל עיניה, לא הרימה עיניים. נעמה אספה עודף, העבירה את הקניות לתיק ויצאה.
ברכבת הקלה היה חמים ורועש. עמדה צפופה, מחזיקה במוט, ראש עסוק בפרויקט במשרד. אתמול היא וגדי סיימו את שלב תוכניות המדידה. היום אמורים לבדוק את עמודי הבסיס במרתף נראו כאילו עומדים רק בזכות ניסים של המאה התשע עשרה.
הווילה ששיפצו עמדה בגבעתיים, קצה המאה הי”ט, בית גדול ושני אגפים, עם אסם ששופץ כל עשר שנים עד שלא זיהית מה המקום המקורי. השלטון המנדטורי הפך אותו למחסן, עשרות שנים עמד נטוש. עכשיו השקיעו תקציבים התקבצה קבוצה, נעמה הייתה האדריכלית הראשית לשימור, גדי קונסטרוקטור.
זו הייתה עבודה אמיתית. לא עבודות שדרוג מטבח או חדר עבודה בבתי יוקרה ללקוחות של מאיר, אלא פרויקט גדול, משמעותי, עם היסטוריה.
***
כשנעמה הגיעה, גדי כבר חיכה לה באולם הקבלה, עם סרבל אפור ומטר ביד.
בוקר טוב, אמרה.
תראי, הוא הצביע על קיר בו התקלפה הטיח, נחשפה לבנה אדומה. מצאתי את הסיבה לשקיעה. למעלה, קורה סדוקה לכל האורך. לא שחזור החלפה מוחלטת.
סדק בגלל הטבעות, או מכה?
בואי איתי.
עלו יד ביד בגרם המדרגות, שעדיין נאנח כל פעם שמישהו דורך עליו. נעמה נאחזה במעקה, הריחה את הריח החום של עץ ישן, מתוק ואבקתי, ריח הזמן, דבר שלא ידעה להגדיר. העריכה את הריח הזה, מאז הילדות.
גדי הצביע. נעמה כרעה ברך, שלפה פנס, בחנה את הסדק לאורו.
לא טבעות. זו מכה. משהו כבד עמד כאן.
כנראה. מכונה אולי.
או כמה. המקום שימש פעם מחסן.
גדי כרע לידה. מביטים בקורה הסדוקה. ברוח של נובמבר היבש שנכנס מהחלון החשוף.
נחליף, סיכם.
באותה טכנולוגיה, ציינה. מצאתי תקן ללבנים בארכיון. בטח עץ אורן ישן וטוב.
קשה למצוא כזה…
יש ספק מעמק יזרעאל שעבדנו איתו בשימור בנחלת בנימין. אטלפן.
גדי הנהן, ניער את הברכיים הארוכות במכנסיו. הייתה בו נוכחות, גבוה, מתקפל מעט, מקשיב בשקט שקט אמיתי. לעולם לא קטע אותה. במשך ארבעת החודשים של עבודה יחד, למדה להעריך את השקט הזה.
רוצה תה? הכנתי טרמוס, שלף שני כוסות פלסטיק.
ברור.
עמדו יחד במסדרון. מוזג לה תה טוב, בלי שקית זולה.
***
את תמר פגשה בראשון. אחותה הופיעה ללא אזהרה וטלפון “פתחי, באתי עם עוגה”. נעמה פתחה.
תמר, מבוגרת בשלוש שנים, גרה ברמת השרון עם דוד, רואה חשבון וקוראת עיתון בבית קפה. נכנסה, בחנה את הדירה במבט המוכר של רחמים וגאווה מהילדות.
וואי, נעמה, זה חדר רחצה או ארון שירות?
חדר רחצה.
הרצפה פה סדוקה.
תמר, את עם עוגה, לא?
תמר הניחה עוגת כרישה. נעמדה עם ידיה על מותניה “תסבירי. דירה מדהימה ברמת אביב, בן-אדם מתוק. מה עזבת?”
לא הכה. לא בגד. אולי כן, לא עניין אותי כבר.
אז למה?
נעמה שמרה על איפוק.
חתכי עוגה.
את תמיד נמלטת. גם עכשיו, קטי בוכה לי בטלפון, הוא מתקשר, שואל. בן-אדם בסדר!
בסדר למישהי אחרת. תחתכי.
כולם סובלים לפעמים. מה, לי תמיד טוב עם דוד? לא רצה לקום ולצאת?
פה אני לבד.
לבד! עוד מעט שישים, גרה לבד בדירה מדכאת, עובדת בשכר מינימום הכול טוב?
נעמה הביטה באחותה. לא יכלה לכעוס. תמר פשוט לא הבינה.
תמי, לחיים, לחייך. רק שתדעי.
בלעדייך אבודים, פלטה תמר.
נעמה הנידה בראשה: אולי באמת.
תמר, מזועזעת: מה את שטויות? את הולכת לפסיכולוג, כן?
כן.
ומה אומר לך?
אומר שאני מקבלת החלטות טובות.
בטח, כולם ככה אומרים. על זה משלמים להם.
שוחחו מעל תה חם ועוגה. תמר הסיחה דעתה לפרוטוקול: על דוד, על השכן עם הכלב, על הגב. נעמה הקשיבה. בחוץ הנוף כבר סגול וחשוך.
בצאתה, תמר נעצרה בדלת.
תכתבי לו לפחות. דואג.
אשתדל.
ידעה שלא תכתוב.
***
את מאיר הכירה שמונה שנים. לא התחתנו הוא, עקרוני עם מוסד החתונה. לקח לה זמן להבין מה זה אומר.
שנתיים ראשונות היו אחרות, או כך נדמה לה. הוא מחמיא, לוקח למסעדות בתל אביב, הצגות, חופשות בפראג וברומא. מחייך לה “יש לך טעם טוב, נעמה”.
הכול השתנה לאט. הערות קטנות “היי בטוחה בשמלה הירוקה הזו?” במסיבת העבודה. כתבה שחורה. אחר כך הבישול, השיחות עם חברות, קריירה נטולת “הישג” לשיטתו, טון מתנשא, רך.
נעמה, חושבת שתגיעי למשהו ככה? שימור נישה לאנשים בלי שאיפות.
לי יש שאיפות.
את מקצועית ממוצעת. לא כולם חייבים להיות ענקיים.
לא ידעה אז מה לענות. שתקה, התיישבה לבד בחדר, מנסה להבין למה המילים שלו שורפות.
מעולם לא צעק. לא הרים יד. רק טפטף: בלעדיי את שווה כלום, המקצוע שולי, חברות לא מעניינות, טעם בפריפריה, שאני עושה לך טובה.
הרתיחה מרק וכבדה שאלה אם מלחה נכון. שוחחה עם חברות אולי מגזימה? באה למפגש עסקי שאפתנית מדי? קול פנימי, תמיד ספקן, שנשמע כמאיר.
ואז ערב אחד.
היו אצל חברים שלו, דורי ודלית. דובר על מגדל מגורים חדש, נעמה העירה תובנה על שימור, התעקשה מקצועית.
מאיר חייך את החיוך הזה:
נעמה תיאורטיקנית. לא עשתה משהו גדול שנים.
דומייה. דלית החמיצה פנים. דורי שתק.
נעמה חייכה, עד סיום. שתתה יין, קראה מונית.
בדרכם חזרה, מאיר משוחח בשביעות רצון על דורי. היא מביטה החוצה, חשה אמת ברורה: אני לא יכולה יותר.
לא “הוא לא בסדר”. לא “אני אומללה”. פשוט: אין לי יכולת להמשיך.
שלושה חודשים חיפשה דירה, מצאה את זו בנווה שרת. העבירה חפצים בשתי הובלות. מאיר לא היה. השאירה מפתח ופתק, עליו כתבה “סליחה”.
לא ידעה למה, רק כתבה.
***
נובמבר בנווה שרת אחר. פארק ליד, בערבים מחפשת דרך ארוכה הביתה בין העצים הזקנים. אין כבר עלים, רק מסלולים רטובים, אך האוויר שקט, קר עם ניחוח אדמה ולחות שממלא כאילו מצאה מים חיים.
הבית קר. חימום מקרטע. רדיאטורים חשמליים ישנים או חם מדי, או קפוא. הברז במטבח דולף. התקשרה שוב ושוב לבעל הדירה, סידור לא בא.
קנתה גומייה לבד. חצי שעה, שני ציפורניים שבורים ומילה אחת לא חינוכית, ומיד המים טפטפו פחות. קמה, ניגבה ידיים, פתחה את הברז. ניצחון מצחיק אבל שלה.
לעת ערב יושבת למטבח, מסדרת תוכניות עבודה, שולפת מנורה ירוקה ישנה מהשוק הפשפשים בכיכר דיזנגוף. מאיר שנא אותה, “מבזה את הבית”. במרכז עמדה ברחוב. כאן על שולחן.
הפרויקט התקדם לאט כיאות. מדידות, חפירות, ניתוח נזקים, גיבוש קונספט. אהבה את התהליך הזה. אי אפשר לרמות. לבנה חיה או מתה. לסיפור יש ממשות, או שהוא אגדה.
מצאה בארכיון פרטים על הבית הישן בניית משפחת הלוי, עברה לבת, פתחה שם בית חינוך. אחר כך מהפכה, אחר כך מחסן. קראו לה מרים הלוי. הסתכלה הרבה בתמונה ההיסטורית שלה: אישה זקופה, מבט חודר.
נעמה בהתה בה זמן רב. הניחה את הדף, חזרה שרטוטים.
***
פעם גדי שאל אותה בדרך לארכיון:
מה מושך אותך לעבודות שימור?
ישבו בחניה, מניעים אוטו. בחוץ גשם ראשון פרס שלוליות.
בשנות התשעים תכננתי דירות חדשות, ראיתי כסף. ואז פתאום, יום אחד, מצאתי את עצמי בשיקום בית כנסת קטן בשרון, במקרה עם חברה.
ואז?
פשוט. הבנתי שזה חשוב. זה עוגן.
זה נדיר, אמר בגילוי. לדעת מה חשוב לך.
גם אתה מצאת?
רק אחרי שנים. קודם עשיתי מה שצריך. עד שעצרתי.
הביטה בו, בעודו מביט דרך השמשה המכוסה טיפות.
ומה עכשיו?
זה. כל זה. וזה מספיק לי.
ריח של קפה, חום במושב. נסעו.
***
מאיר הופיע ברביעי.
לא חיכתה לו. בשמונה בערב, תוך עבודה על שרטוטים ואכילת יוגורט, נשמע פעמון השכן הישן.
פתחה. מאיר במעיל צמר אפור, זר חרציות קטן. לא אוהבת חרציות. שמונה שנים מעולם לא ידע.
שלום, אמר.
עיניה עלו את הכתובת גילה מהדס. תיוק לשיחה עתידית.
למה באת? שאלה.
לדבר. חייך את החיוך ההוא. תכניסי?
היססה, ואז התרחקה מהדלת.
הביט סביב: מסדרון קטן, טפט סדוק, קיר תלוי עקום, המגפיים לצידה.
פה את גרה, קבע.
כן.
נעמה… ניסה לקחת ידה. התרחקה. הניח פרחים.
תקשיבי, מבין שאת רצית זמן לחשוב. עבר חצי שנה. זה מספיק.
מספיק למה?
מספיק לבד. הפסקה. איך שלא תרצי לקרוא לזה. פנה למטבח, מעיף מבט על השרטוטים. עובדת?
כן, שימור וילה בגבעתיים.
יופי, טוב לך. אמר בנימה. זה טוב, עבורך.
נכון. הבית מתקופת התורכים.
הניח פרחים על השרטוטים. קמה והניחה אותם רחוק.
נעמה, את יודעת מה את עושה? את חיה כאן. מחווה סביב. בזה?
יודעת בדיוק.
רוצה שתחזרי אליי.
נעמה בחנה אותו. בן שישים וחמש, נראה צעיר ממני, מטופח, מעיל איכותי.
למה?
נדהם, לא חיכה לשאלה.
מה זאת אומרת למה?
בשביל מה? למה אתה צריך שאחזור?
כי… גמגם. חסרה לי.
מה בדיוק חסר?
מה זו שיחה זו.
די רגילה. אתה אומר שחסרה לך. אני שואלת, מה חסר ממה?
פניו, חלחול קל של רוגז עצור.
את חסרה לי, כאישה, כחברה. היינו שמונה שנים יחד.
אני זוכרת.
ככה זה נגמר? פשוט?
לא נגמר ברגע. כל שמונה השנים עזבתי לאיטי.
לא מבין.
אני יודעת.
תסבירי.
הסברתי. את אותו ערב אצל דורי ודלית אתה זוכר?
איזה ערב?
אמרת שאני רק תיאורטיקנית, לא עושה משהו גדול שנים בפומבי.
התאמץ להיזכר.
סתם בדיחה. לא התכוונתי.
אולי. אבל זו בדיחה מתוך מאות. את כל הבדיחות אני זוכרת.
את רגישה מדי.
ייתכן.
לא התכוונתי להעליב.
ייתכן. לי עדיין היה רע.
שטות אחת.
שמונה שנים של שטויות.
השתתק. הביט שוב בסביבה. בכוס הזכוכית הישנה, במנורת השולחן הירוקה.
טוב לך כאן? באמת?
נעמה חשבה בשביל עצמה.
ימים כאלה, וימים כאלה. לפעמים קשה, לבד. קר. אבל טוב לי יותר מבבית שלכם.
זו אשליה.
יכול להיות, אבל האשליה שלי.
לבש את מעילו, הביט עוד רגע. משהוא נשבר בו, לרגע.
אני לא זר לך.
נכון, אבל כבר לא שלי. לך הביתה, מאיר.
עמד, ומיד יצא. במקצת כאב:
עוד תצטערי.
אולי, אמרה.
נעמה עמדה במסדרון. חזרה למטבח, הניחה את הפרחים בצנצנת ריקה, מזגה מים. בכל זאת פרחים.
ישבה על השרטוטים.
הקשיבה להשקט. רכבת עברה בחוץ, פעם ועוד פעם. לא הפריע לה יותר.
***
ההגנה על התכנית הייתה באמצע דצמבר. דיון ראשוני: למה לשמר, מה לשחזר, מה ליצור מהתחלה ולמה. נעמה באה מוכנה. גדי גם. בלילות היו מתקשרים, מתייעצים, אפילו מתווכחים.
פעם ויכוח של 40 דקות על קורות המרתף. בסופה הבינו לשניהם צדק, מזוויות שונות.
את עקשנית, הוא העיר.
במקצוע.
טוב.
לא פתח סנטימנטים. סגרה את השיחה, מחויכת פתאום.
***
שלושה ימים לפני ההגנה, הדס התקשרה בערב.
אמא, אמרה, בקול שונה, אפשר לבוא אלייך?
בואי.
הגיעה עם בקבוק יין ולב שמחפש ניסוח. בת שלושים ושתיים, מעצבת פנים, גרה עם בן זוג בדרום העיר.
התארחו במטבח. נהנו מיין בזכוכית, לא בכוסות יין מהודרות.
הוא דיבר איתך מאז?
לא. מדי פעם מסמס.
מה כותב?
כל מיני. לא תמיד עונה.
הדס שיחקה בכוס.
אמא, אני נתתי לו את הכתובת שלך. את כועסת?
לא.
חשבתי… אולי תדברו…
דיברנו.
ו…?
כלום. הוא הלך.
הדס שותקת. בסוף:
כל התקופה הייתי לטובתו. מרחמת עליו, חשבתי שהוא בודד.
הוא אלוף בלהיראות כזה.
כן. הביטה ישירות היה לך רע?
מאוד.
למה לא אמרת?
נעמה חושבת.
אולי כי לא היה לי שם. כשלא צועקים, לא בוגדים, קשה להסביר לבת שלך למה רע. פרטנר תמיד מולך מצוחצח.
הדס נעמדה, הקיפה את השולחן וחיבקה. בפתאומיות. נעמה השיבה. ראשה של הדס הריח כמו שמפו אגס מאז ומתמיד.
את לא טיפשה, אמרה הדס. תמר טועה.
נעמה חייכה.
טוב לדעת.
גמרו את היין. הדס הסתכלה בשרטוטים, שאלה על הפרויקט. נעמה הראתה תמונה ארכיונית של מרים הלוי. “דומה לך”, ציינה הדס. נעמה חייכה.
הדס הלכה. הבטיחה לבוא שוב.
נעמה ניגבה את השולחן, עמדה בחלון.
הרכבת לא עברה כבר, הרחוב הכחיל מתאורת הלילה. הבית ממול בדולק, דמות חולפת שם.
עלה בדעתה להתקשר לגדי על עניין בקורות. החליטה שמחר.
***
ההגנה נערכה בישיבה חגיגית. הלקוח עורכי דין, יועץ מורשת שאלו שאלות לא פשוטות. נעמה ענתה. גדי השלים. לגבי לוחות הזמנים, נעמה לא הסתירה: אם העץ יגיע בזמן עומדים; אם לא, איחור של שלושה שבועות. היועץ התרצה. המנהל דווקא אהב את הכנות.
אחר-כך במסדרון, גדי אוחז תיק.
נראה לי עבר טוב, סיכם.
גם אני חושבת.
הביט בה. המסדרון שוקק זרים.
רוצה לאכול משהו? יש בית קפה טוב כאן קרוב. לחגוג.
אשמח.
הלכו בערב דצמבר עטורי פנסים ברחוב בגבעתיים, שלג דק בין ספי הבתים הישנים. הלכו בשקט, מדברים על קורות, על יועץ קשוח וטוב, על חושך מוקדם.
בית הקפה קטן, שקט, עם וילונות עבים ושולחנות עץ. הזמינו מרק וכוס יין אדום. שוחחו הרבה לא רק עבודה. על העיר, איך משתנה. ספרים. לבסוף שמה לב שאינה בודקת את השעון.
בדרך החוצה, החזיק לה מעיל. מחווה קטנה של יום-יום. היא לא ייחסה לזה חשיבות, או כן אך לא התעכבה.
בחוץ אמר:
אני שמח שאנחנו עובדים יחד.
גם אני, ענתה.
ופנו כל אחד לכיוון אחר בתחנה.
