והיא בכלל לא מפחידה! יפה! נעם, תגיד להם!
יעלי חיבקה אליה חתולה מרופטת, רזה כמו גפרור, והתייפחה כל כך שרוב השכנים סגרו את האוזניים.
יעלי בת החמש הייתה כוח טבע. עם קול בס חזק, בדיוק כמו כולם במשפחת אמיר העסוקה, תמיד ידעה איך להעביר מסר. אם לא בעדינות, אז לפחות בווליום שאין שני לו בשכונה. אף אחד כבר לא התרגש מהצרחות שלה ושל אחֶיה ואחיותיה המרובים. כולם ידעו רותי אמא שלהם, לא מצליחה להשתלט על המהומה הזו, למרות שהיא באמת משתדלת. רותי עבדה במשמרות כל כך משוגעות שאישה אחרת מזמן הייתה מטפסת על הגדר בזעקות “הצילו”.
הגדר הזאתברזל מעוטר, יפה ואיתנההפרידה בין בניין האבן הישן, שהפך למעונות, לרחוב הראשי של פתח תקווה. מקור גאווה כל השנה. כל האביב, רותי והדיירים צבעו אותה יחד, וכך מותר היה לה, אם רצתה, לדלג עליה ולתלות עליה כביסה או תקוות.
אבל רותי רק נאנחה: “כולנו סוסים. יפים, חזקים, אבל סוחבים לבד. כל אחת עם העגלה שלה. אף אחד לא יגרור בשבילך את המטען. אז גוררים לבד. ואני? סוס פוני בלתי נגמר. דוהרת במעגל, לא יודעת לאן, אבל יודעת למה. מייחלת רק לסוף יום, למיטה נקייה וילדים שבעים. וחלום קטן: כיור מטבח ריק לא כי כולם השאירו, אלא כי מישהו טרח לשטוף. והחלל הזה, תגידי מה שתגידי, זה אושר”.
רותי הייתה אשת פילוסופיה, גם יפה ואסופה. אבל עם שישה ילדים, בלי תמיכה רצינית, מי מסתכל בכלל על רותי כאישה? רותי מזמן קבעה: אהבות זה מותרות. מי צריך את כאב הראש הזה מעבר למה שיש לה?
להיות אמא לשישה זה בכלל לא מנת פלאפל קטנה
אבל אף אחד לא האשים אותה. כולם ידעו טוב מאוד מאיפה כל הילדים.
שלושה מהם, כולל יעלי, היו מאומצים.
אבל לא חלילה מבית יתומים מתוך איזו משימת הצלה דמיונית. בחיים, לחיים יש תכניות משלה, ואם היא כבר זורקת לך את השלייקס אז שום יוזמת-על לא תציל.
כל הילדים שרותי גידלה היו ‘ירושה’. וירושה, הרי, או שלוקחים או שלא. לרותי לא היה לב לוותר. אותה הקיום לא עזב, אז למה שתעזוב היא? במיוחד כשהילדים האלה לא זרים, אלא בכלל שלה.
רותי הייתה ‘ילדת שנות התשעים’. אמא שלה, שושנה, הייתה מלכת השכונה בלוד, וכל הנערות קינאו בה: התחתנה צעירה, שמלה מעופפת וחלום מתוק, בעל קצת “עסקני” מדי, עד ש את ההורים שלה יעלי לא זכרה. ראתה אותם רק בביקורים אצל מצבת השיש בבית קברות בלוד, מחזיקה אצבע קטנה על התמונה, לוחשת סיפורים חדשים לשושנה בלי שתחסום.
רק בגיל שש עשרה שמעה יעלי את כל הסיפור:
אבא שלך, ילדה שלי, היה קצת יותר מדי קשוח, ולקח את אמא שלך איתו. ניסיתי להזהיר לא עבד. אולי הוא אפילו מת בשביל להציל אותה, אף אחד לא יודע כבר. אבל הם אהבו. אותך לפחות השאירו לי
רק אז יעלי קלטה למה מגיעים אנשי צללים, מניחים מעטפות עם מזומן ונעלמים כמו רוחות. סבתא קיבלה, אבל כלל אינה נגעה בזה. בסוף י”ב, קנתה ליעלית דירה ענקית ברמת גן.
הנה, ירושה שלך. מאמא ומאבא
אבל רותי סירבה לעבור לדירה ההיא ישנה, ענקית במרכז ונשארה אצל שושנה.
למה, יעלית? לחצה שושנה. דירה כזאת, מרחק נגיעה מהסמינר, מהעבודה!
אני לא עוזבת אותך! אם תרצי, נלך יחד. אם לא נשאר פה.
סבתא עקשניות, אבל רק כשהגיעה קרובת משפחה דינמיתדפנה נשברה.
אני, ילדה שלי, מבקשת. תני לנו לגור שם. עם הילדים שלי. ואת תישארי אצל סבתא, אני אשלם, יהיה לכם קל יותר. ובקשה, עזרי לנו עם כתובת בלי זה לא נקבל מקום לגן.
דפנה מלכה של שכנוע:
אל תקשיבי לה, יעלית. לכאורה בת משפחה, אבל ילדה שפיצים. אל תתני לה כלום!
יעלית הקשיבה, אבל הילדים של דפנה כבשוה כבר את ליבה.
אבל זה לא רגיל, שיש לך דירה כזו ריקה כשאחרים בלי?
שושנה רק נאנחה:
את שכחת את הסיפור על השועל והבית מקרח אני לא שכחתי!
סבתא
אל תתווכחי איתי, גברת! דפנה לא תגור אצלך. נקודה! אנחנו נעבור יחד.
יעלית הרימה ידיים. סבתא חכמה, אבל עקשנית כמו סבך בתות.
המעבר עבר, הדירה החדשה רחבת הידיים התאימה גם לאחרי יום עבודה קשה. אבל כמו שכולנו יודעים, זמן לא נח, רעיונאי בלתי נלאה.
רק עוד מעט, כפשוטו, ויעלית קיוותה שסבתא תוכל לחיות סוף-סוף. אבל החיים דרכו עליה אחרת. שושנה התרסקה ברחוב קרוב לקופת חולים, מחליקה על קרח. אנשים חלפו, אף אחד לא עצר לכולם דרכם שלהם. רק נהג מונית סקרן, שמצא פתק בתיק, הביא את הבשורה ליעלית. מאוחר מדי.
יעלית בכתה על ספסל לבד, ודפנה חיבקה אותה שעה.
ואיך אהיה בלעדיה?
מי אמר בלעדיה? חכי, עוד נקווה!
אבל רופאים לא הסתכלו בעיניים. שאלה? אין. ואם יש למות עם התשובה.
סבתא לא החזיקה מעמד. ומעתה, על פניה של רותי היה היקום כולו. קרוב מדי, כואב מדי.
ואז, לתוך כל ההתרחשויות, התפרץ יואב. חמש שנים הם חיו יחד, ושני ילדים נולדו. אחרי כמה זמן, הודיע יואב ש”הלב המשיך הלאה”. רותי אספה עבורו את הטרנינגים, בלי ריב.
חברים, לא? הוא הניח, בלי להסתכל.
בלב שלם, יואבי יעלית הרגישה כמו אז, מול הידיעה על סבתא. זעם לא היה שם. הרי הילה זו גזירת גורל.
היא הזעיקה את דפנה, שהופיעה מהר כהרגל. רק הד גבוה של עייפות על כתפיה, אך חבילה של אחווה בלב.
תפסיקי לבכות! סלמתק עליו! לא אוהבת לשמוע אותך בוכה! ממילא היה עוזב. גברים, בחיי! אין מה לעשות, המין החזק מחפש פרק ב’ אפילו אם זה כולל נטישה על ילדים. לפחות לא שכח אותם, תמיד עוזר. זה המון! שלי אפילו לא מתקשר. אני אבא ואמא לבד!
דפנה, מה אעשה עכשיו?
לא לריב. תני לזמן לעשות את שלו. זמן לא באמת מרפא, אבל לפחות מכסה בשכבות גרביים.
החיים המשיכו כמו רכבת ישראל מאחרים תמיד, אבל מסיעים ליעד כלשהו. יואב התחתן שוב, בישר על הריון נוסף, ולרותי כבר לא היה אכפת.
ואז פצצה: דפנה בהריון עם תאומים, בלי אבא בתמונה.
אוי, יעלית, למי אני אסביר? איך לגדל ארבעה לבד, בלי דירה, בלי משאבים?
שמעה רותי את הילדים מתווכחים על שוקולד במטבח. נעם הציע לה סוכריה.
באותו רגע הבינה: היא מחזירה את הדירה לדפנה ירושה אמיתית עבור כל הילדים.
השתגעת?! דפנה החזיקה בתרומת הנייר. אני לא יכולה
את כן, השיבה רותי. ובטח שסבתא הייתה עושה בדיוק את זה.
יעלי ומרווה נולדו בזמן, צווחות וחמודות, מהרגע הראשון סימנו שהן כאן להישאר.
איך תקראי להן? שאלה האחות.
אחת על שם אמא שלי, יעלית, והשנייה על שם הדודה, מרווה.
כנראה דודה מיוחדת שאת קוראת על שמה!
בזכותה כולנו כאן.
אבל שבוע אחרי השחרור, קרס ליבה של דפנה ולרותי לא נותרה ברירה. שני ילדים לבד, ושניים של דפנה.
משפחה אחת, הודיעה רותי לעובדת הרווחה.
שישה ילדים, את לבד, אולי כדאי לשקול מסגרת אחרת
רותי לא יכלה לדמיין משפחה בלי כולם יחד. יואב סייע: מצא עורך-דין, עזר עם טפסים, השגיח על ילדים.
את בטוחה? שאל.
לא, אני לא! אבל אי אפשר אחרת. הם הילדים שלי, כולם. אני פוחדת, נורא, אבל מי יחלק אותם? מי ייתן אותם?
טוב, אז אם תרצי, אני כאן לעזור. את יודעת אני חייב לך הרבה. הוא מחה לה את הדמעות. את מסוגלת, באמת! אין עוד נשים כאלה, ואין מה לפחד. תראי, אפילו אלוהים איתך. והוא, כנראה, שומע היטב סבתא מסבירה שם הכל
רותי צחקה לראשונה אחרי הרבה זמן.
החיים נהיו מורכבים מעלות ומורדות, וגם כמה ערבים של בכי לתוך הכרית ובקשה מיינקותה:
סבתא, מה עושים עכשיו? איך אני ממשיכה?
ולפעמים התשובה הגיעה: ברמיזה, בזיכרון. הילדים גדלו. ולכל אחד היה ברור: יש רק כתובת אחת בעולם אמא רותי. היא תרקום, תבין, תחבק, תסלח ותעודד. תמיד לרוץ אליה.
אז עכשיו, בחזרה לברדו של יעלי, שכניהם ניסו להיפטר מהחתולה:
רותי תעיף אותך מהבית עם החתולה הזאת! יעלי, תסתכלי היא מצ’וקמקת ועם קרחות! עזבי לה
לא! יעלית חיפשה מבט בנעם הגדול, ואז אל דלת הבניין.
באותו בוקר רותי תכננה טיול לגן החיות. קמה מוקדם, הכינה סנדוויצ’ים, ארגנה את כל השבט. אבל רגע לפני היציאה, הילדים המתינו בחוץ.
נעם, תשגיח על הקטנים! יש לי עוד שנייה איפה שמתי את התיבה של הנעליים הישנות?
תבדקי בארון של רוני! היא סידרה הכל! חכי בחוץ ושיהיה בכיף! נעם נופף והוביל את השבט החוצה.
רותי עפה בבית, אתרו את הנעליים, התגנדרה אפילו שפתון למרה. סוף-סוף סופ”ש אולי תרגיש גם קצת יפה?
אז כשהסתכלה במראה, החליטה: למה לא ליהנות? להפסיק לנזוף לילדים על קצת כפפת גלידה, ודווקא לאכול עוד בייגלה, לתת לילדים ארטיק ולהצהיר בקול:
אני הולכת לראות פיל! מי בא איתי?
ולהיזכר בסבתא שלה. איך שתו קומפוט והכינו סנדוויץ’ים לגן-החיות. ועכשיו, היא כבר הסבתא ולילדים שלה יש אמא כזאת.
רותי יצאה מהבית, והנה, שכנה חייכה אליה בעליית המדרגות:
יאללה, רותיקי! מחכה לך הפתעה למטה.
יעלית רצה אליה, החתולה ביד.
אמא! תראי, היא יפה, נכון?
מה כבר יכלה רותי לענות?
כלום!
הרימה החתולה, הביטה, נאנחה:
גן חיות מבוטל. יש לנו טיגריס בבית. נעם, לאן הולכים לוטרינר הקרוב? נצא לדרך!
ובאותו יום לא היו פילים. אבל השבט הסתדר גם ככה, וחתולה, שפעם נראתה כמו סמרטוט, הפכה לחמודה מלכותית.
והשמחה בדירה הקטנה רק גדלה, עוד טיפה ועוד נחל של אושר.
כי אצל רותי כבר מזמן הבינואהבה זה כמו חומוס טוב: תמיד יש מקום לעוד.
