העובדת ניסתה להעביר אליי את הדוחות שלה. העברתי את הבקשה שלה למנהל: “תסייע ליונת, היא לא מצליחה להתמודד”.
יונת הצטרפה למחלקה שלנו לפני שנה וחצי. אישה נעימה, מסודרת, אחראית, אמא לשני ילדים. בהתחלה הבקשות שלה היו קטנות: “אני מתעכבת בקופת חולים, תענה לי לטלפון”, “צריכה לקחת מוקדם את הילד מהגן, תעלה בבקשה את הדוח למערכת, זה שתי לחיצות”. אצלנו צוות עוזר אחד לשני, וגם אני התייחסתי לזה כאל עזרה קולגיאלית מתבקשת.
עם הזמן, האיזון בין עזרה הדדית לבין העברת עבודה הפך דק מאוד. אחרי כמה חודשים קלטתי ש”שתי לחיצות” הפכו למשימות שלמות. כל ערב, בערך בשעה חמש, יונת שולחת הודעה: “את נשארת עד שש, והקטן שלי חולה”. זו מניפולציה קלאסית משחק על רגשות אשמה ועל ציפיות של החברה. מקום של אמא בישראל הוא כמעט קדוש, והיא ניצלה את זה עד שהבנתי כמה המשאבים שלי הולכים ומתדלדלים.
יונת הציגה את עצמה כגיבורה שמנסה להחזיק בית ועבודה יחד. בפועל, המשכורות זהות, רק שחלק מהערבים שלי הפכו לערבים שלה בדוח. בפעם הראשונה שהתעקשתי לא לעזור, בטענה שאני עמוס, היא ענתה בפאסיביות: “אין לך ילדים, את לא יודעת מה זה כשאת מתחלקת לחלקים”. זו מלכודת מוכרת הניסיון לשלול את הזכות שלי להיות עייפה כי הסיבות שלי “פחות חשובות”.
בשיא, בסוף רבעון, היינו צריכים להגיש טבלאות מסכמות של המכירות עבודה מדויקת ומלאת ריכוז. ב-16:45 קיבלתי מיונת מייל עם נתונים גולמיים: “העבירו את חגיגת הגן, אני צריכה להעלם. תסיימי בבקשה, את תותחית בזה, לך זה ייקח רבע שעה ולי אין עם מי להשאיר את הילד. מחר אודה לך”. הבנתי שאם אעשה זאת עכשיו, הערבים שלי שייכים לה מהיום. סירוב ישיר יכול להוביל לטרוניות ולרגשות, אז החלטתי להעביר את זה למישור מקצועי ולא אישי.
לא כתבתי לה תגובה כועסת. פשוט העברתי את המייל למנהל, עידו ברוך, וכתבתי בשלווה: “שלום עידו, מצרף את הפנייה של יונת. היא נאלצת להעביר עבודה בשל נסיבות משפחתיות ולא מצליחה לסיים את המטלות שלה בזמן. אשמח אם תוכל לשקול הקלות או אולי להפחית את היקף המטלות שלה, אולי חצי משרה זמנית, כדי שלא תעמיס על הצוות. אני עמוס היום ואיכות העבודה שלי תיפגע אם אטפל גם בדוחות שלה.”
להגיע ללחוץ “שלח” היה קשה: חששתי שיחשבו שאני מלשין, שיכעסו עליי. אבל נשבר לי לעבוד בשביל מישהי אחרת.
התגובה לא איחרה לבוא. עידו בכלל לא ידע שאני עושה חלק מהעבודה של יונת; בעיניו הכול היה תקין. בבוקר יונת נקראה אליו למשרד. איני יודע בדיוק מה נאמר, אך היא יצאה אדומה ושקטה. מאז אף פעם לא ביקשה ממני “להשלים” או “לעזור”.
יש שיאמרו: “תהיה יותר טוב לב, ילדים זה דקל קדוש בישראל”. וזה נכון טוב לב זה ערך חשוב, אבל לא כשהוא מנוצל. עובד שבאמת מתקשה פונה להנהלה, מבקש הקלות, עבודה מהבית או חופשה, הוא לא מעמיס על חברים בשקט.
לא פעלתי מתוך נקמה, אלא ניסיתי להציב גבול. במקום העבודה יש כלל פשוט: אם אתה לוקח בשקט עבודות של אחרים, סימן שזה בסדר בעיניך. הבקשות של יונת נעלמו. עכשיו בינינו יחסים פורמליים ומנומסים, והצוות מתפקד כרגיל. מסתבר שיונת יכולה להתמודד בעצמה, כל עוד היא לא דוחפת את האחריות שלה לאחרים.
הלקח שלי: אל תתן לעבודה של מישהו אחר לחלחל אל חייך מתוך רחמים. עזרה היא חשובה, אבל לא להיות פראייר על חשבון עצמך.
