היא בכלל לא מפחידה! היא יפה! דוד, תגיד להם!
נעמי חיבקה אליה חתולה רזה ומדולדלת, ויבבה בקול כל כך עז, שהשכנים מסביב סגרו את האוזניים.
נעמיג’ינג’ית, רועשת ובעלת קול רם כמו כל בני משפחת גרוס הגדולה תמיד ידעה להעביר את המסר, אם לא בניסוחים, אז בווליום. בגיל חמש לא היה לה מתחרה בשכונה בכישרון לגרום לחלונות לרטוט מצרחות.
כולם כבר התרגלו לנעמי ולאחיה ואחיותיה הרבים. אף אחד לא התרגש מהשטויות שלהם, כי הבינו היטב שאמה, אביטל, פשוט לא מצליחה להשתלט על חמולה כזו. היא עבדה במשמרות כפולות בבית חולים, ולכל אמא אחרת מזמן היו קורסות תחת הלחץ.
הגדר הזאתברזל מעוטר ויפה, שהקיף פעם וילה עתיקה שהפכה מזמן לבניין דירותהייתה גאוות כל הדיירים. כל שנה, באביב, אביטל, עם כולם, צבעה אותה מחדש, ולכן הייתה לה זכות מלאה להישען עליה כאוות נפשה.
אבל אביטל תמיד צוחקת שנשים כמוה “סוסות עבודה יפות וחזקות. אף אחד לא ירים את העול בשבילך, גם אם תבכי ותחנני. החיים זה עסק של ‘מסע עצמי'”. תמיד אמרה: “רק אני, בנות, פוני אלמותי מסתובבת במעגלים, לא תמיד יודעת לאן, אבל יודעת למה”. לפעמים חלמה רק שיגיע ערב, שכולם יהיו במיטותיהם, נקיים ושבעים, והכי חשוב שבכיורים לא יהיו כלים, כי מישהו כבר שטף. דווקא הרגע ההוא של השקט, הידיעה שהכל במקום זו השמחה שלה.
אף אחד לא הציץ לעולם של אביטל עצמו. הרי למי יש שש ילדים, תינוקות גדולים וקטנים, בלי כמעט שום עזרה? את החלומות הרומנטיים היא קברה מזמן. על אמות־משקל של אהבה לא היה לה זמן.
להיות אמא לשישה זה לא טיול בפארק הירקון.
ועדיין, אף אחד לא טען כלפיה; כולם ידעו היטב את ההיסטוריה שלה.
נעמי ועוד שלושה מהילדים לא נולדו לה. הם קוראי המשפחה, עברו אליה אחרי שאחותה הביולוגית של אביטל, תמר, לא הצליחה להתמודד עם החיים.
לא, היא לא “הצילה אותם” מהוסטל או פנימייה בתור “גיבורת על”. אולי הייתה מסוגלת, אבל לא בזמנים ההם ובטח לא לבד. אלה לא היו תוכניות חייה. אבל לחיים, כידוע, יש תכניות משלהם. הם דוחפים לך אתגרים, בלי לשאול.
אז אביטל קיבלה על עצמה הכל. “ילד זה ירושה אתה מקבל או לא. בחרתי לא להפקיר. אותי הרי לא עזבו, אז למה שאשאיר מישהו שנפל בין הכיסאות?”. ואלה, הכי משפחה שיש.
היה לה למה להרגיש כך סיבותיה שלה, מספיקות בשבילה.
אביטל עצמה ילדת שנות התשעים, גדלה בחולון, לא זכרה את הוריה היטב. רק עם סבתא רחל הייתה הולכת לבית העלמין, מניחה אבן על המצבה, מלטפת באצבע תמונות בשחור־לבן, לוחשת על ציורים שהמורה שיבחה ועל צעיף סרוג שממנו הסבתא גאה.
את האמת גילתה רק כשמלאו לה שש־עשרה. “אבא שלך היה עבריין, בתי. הלך מוקדם, לקח איתו את אמא שלך. לא נעים לדבר רע, אבל אף פעם לא סלחתי לו. דיברו שפעם, כשבאו לקחת אותו, הסתיר את אמא בגופו, ניסה להציל אותה. אולי באמת אהב, מי יודע, אבל אותך, שמחת חיי, אהבו מאוד”.
רק אז נפל לה האסימון כל אותם אנשים שפקדו בשקט את הדירה, שתו תה, האזינו לדיווחים של הסבתא, השאירו מעטפות עם שטרות, נעלמו, לא הסבירו דבר. סבתא לא בזבזה את הכסף, רק חסכה. כשסיימה אביטל את הלימודים, קיבלה ממנה דירה מרווחת בתל אביב.
“זה הירושה שלך, נשמה, מהורייך…”
אבל היא לא רצתה לגור לבד. נשארה עם סבתה.
“למה, אביטל? דירה יפה, קרובה לבית הספר, הכל נגיש!”
“אני לא עוזבת אותך! או שתבואי איתי או שאנחנו נשארות פה!”
רק אחרי שקרובת משפחה, מירב, הופיעה אמא לשניים בבעיות דיור הסכימה הסבתא לעבור ולעזור לקרובים, למרות שהעדיפה להישאר בדירה הקטנה שלה.
מירב, אשה משהו ערמומית, ביקשה להיכנס לדירה של אביטל אבל סבתה הקשישה זיהתה את התרגיל: “תיזהרי, אל תתני לה להיכנס! ‘דירה ריקה קוראת לשועל מנוסה'”.
“ויש ילדים, סבתא, צריך לעזור!” שכנעה אביטל.
“כן, צריך לעזור, לא לתת הכל מיד. תני חכה, לא דג. שיהיה לה זמן להסתדר לבד. אל תתנדבי להכל מיד תישארי תמיד בנתינה מאוזנת, כי כל אהבה, גם קטנה, בעולם, היא אוצר”.
בסוף עשו פשרה: מירב קיבלה את הדירה של הסבתא את של אביטל שמרו לעצמן.
החיים דוהרים, לא עוצרים. אביטל רק קיוותה שסבתא תחיה סוף סוף בשקט, אך זו חלתה. הייתה הולכת לקופת חולים לבדה, למרות שהנכדה התחננה ללוות.
אבל חורף אחד, כשריצוף המדרכה הפך חלקלק, רע לה. הסבתא החליקה, לא רחוק מהמרפאה, ואיש לא עצר לעזור. נהג מונית הצליח לדלות פתקים מהתיק ולהתקשר אל אביטל, אבל מאוחר מדי הייתה.
אביטל ישבה בלילה במסדרון עם מירב, מבקשת נס שלא בא.
“אני לא אצליח בלעדיה, מירב!”
“אי אפשר לדעת. היא לא הייתה רוצה שתיתפרקי. הרי בשבילך תמיד התחזקה. תחזיקי מעמד בגלל שתיכן”.
הסבתא נפטרה, והעולם של אביטל התהפך שוב. תוך שנה, הופיע עוד גבר, ליאור, ואיתו חייה כמעט חמש שנים עד שנפרדו ברוח טובה. הוא נשאר מעורב, עזר, לקח את הילדים, לא נטש.
מערכת יחסים חדשה שלו לא הטרידה באמת את אביטל. היא הייתה שקועה בילדיה ובעזרה למירב, שבינתיים ילדה עוד תאומות נעמי ומעיין, ואביהן, ברגע ששמע נעלם.
כשמירב התמוטטה מהתקף לב, כשבנותיה רק בנות שבועות ספורים, נשארה הדילמה: מה עושים עכשיו? “ארבעה ילדים, לך יש עוד שניים, זה מטורף…” טענו בעובדה סוציאלית בעירייה.
“אבל אי אפשר להפריד אחים. אף פעם. כך לימדה אותי הסבתא”.
ליאור עזר רץ אחרי ניירת ובירוקרטיה, שמר על הילדים כשאביטל התרוצצה בין מוסדות. התייעץ: “את בטוחה? שישה ילדים זה לא משחק.”
“אני פוחדת, כן. אבל לא יכולה אחרת. הם חלק ממני”.
גם הוא, וגם חברתו החדשה, אישרו. והילדים נשארו יחד משפחה לא שגרתית, אך חזקה.
בערבים הייתה אביטל לפעמים מתפרקת, בוכה בשקט, ומנסה להרגיש את הסבתא לוחשת לה תשובות כמו פעם: “כל טיפת אהבה, גם אם קטנה, חשובה. לא תראי אותה תיכף, אבל היא תצמח”.
כך גדלה החבורה, וכל אחד ידע: במצוקה הראשונה רצים לאמא. היא תבין, תרכך, לא תפגע.
והיום נעמי, מחובקת בחתולה הרזה, משיבה לשכנה: “תעיפי אותך ואת החתולה!”. “לא, היא שלי!”, והטרידה את אחיה הבכור והמעלית עם המבטים.
היום היה אמור להיות טיול לגן החיות. כל המשפחה קמה, אביטל בחיפזון הכינה כריכים, התארגנה, עשתה סידורים, שלחה את הקטנים למטה בהשגחת דוד.
“דוד, קח אותם לנדנדות. אני עולה, מחפשת את הקופסה של הנעליים הישנות!”
“תחפשי אצל רותי בארון! אנחנו בחוץ!”
אביטל, שבדרך כלל הולכת במראה פשוט בשבתות, היום פתאום השקיעה בעצמה, במבטים, בנשימות, מרגישה שמותר לה גם להיראות טוב, גם לעצמה. אפשר, תוך כדי שטיפת כלים, גם לצחוק, גם לאכול גלידה. ואפשר לקנות לכולם ארטיק ולומר מי בא לראות את הפיל?
גם היא זוכרת איך הלכה עם סבתה לגן החיות ההוא, שתה תה קר ולחמניה והיום, זה היא מבשלת, מכינה, ומבטיחה לעצמה שילדיה יעבירו זאת הלאה.
רגע לפני שיצאה, פגשה את השכנה שחייכה: “חכי, יש לך הפתעה למטה!”
נעמי עטתה קדימה, פורשת את החתולה בפני אמה. “אמא, תראי! היא מיוחדת, נכון?”
מה הייתה יכולה לומר? כלום. היא הרימה את החתולה, הסתכלה, ואמרה: “הטיול בוטל יש לנו טיגריס עתידי לטפל בו. איפה יש פה וטרינר? הולכים!”
וזה, ידעתי, היה יום טוב. לא הלכנו לגן החיות, אבל הבאנו את הג’ונגל הביתה. עתה היה עוד יצור קטן למצוא ולזכות באהבה בביתנושוב טיפה של שמחה, ים של אושר. ואף אחד לא הופתע. כי אצלנו כולם יודעים כשיש אהבה בבית, אין כזה דבר “יותר מדי”. שאבתי מהיום הזה לקח אישי תמיד יהיה מקום, גם ללב כחול של חתולה עזובה, בבית שמבינים בו מהי אהבה אמיתית.
