Я посадила мужа перед ультиматумом.
אמא, למה אנחנו נוסעים לסבתא זוהרה? אני לא רוצה, שם משעמם.
אני העפתי בלמבט במראה האחורית על נגה שלי. הילדה ישבה מאחור, דבוקה לטאבלט הוורוד שלה, לא טרחה אפילו להרים עיניים. שש, וכבר מדברת כאילו היא עושה לי טובה שבכלל נמצאת איתנו.
כי היום יום הולדת של תומר, בן הדוד שלך. את זוכרת אותו?
כן. הוא מעצבן.
נגה! הסתובבתי אליה, אבל אורי, בעלי, שם את ידו על כתפי.
תעזבי עכשיו. לא היום.
הסתכלתי על אורי. הוא נהג מתוח, כאילו נוסע לחקירה בשב”כ, לא למסיבת ילדים של המשפחה. חליפה כחולה כהה, חולצה לבנה שגיהצתי חצי שעה, רק כי ידעתי: חמותי תמצא את הקמט היחידי ותזרוק מבט שרק אני אראה, אבל כולם ירגישו שאני לא בסדר.
אני לא מתחילה, אורי. רק מסבירה לילדה למה בכלל אנחנו טורחים.
את מסבירה בטון כזה שנגה כבר הבינה שאנחנו הולכים למקום שלא רוצים אותנו בו.
ואתה חושב שאנחנו כן רצויים שם?
הוא שתק. ברמזור הצהוב, אורי עצר. הדממה אפשרה לשמוע בבירור את המשחק של נגה: צלילי מדליות וירטואליות מציפים את האוטו.
תקשיבי, בואי נסכם, אמר, עיניו עדיין בכביש. נבוא, נגיד מזל טוב, נשב גג שעתיים, שלוש גג, ונלך. בלי דיבורים על העבר, בלי טענות, בלי דרמות. סתם יום הולדת משפחתי. סגור?
רציתי לציין שכל חג משפחתי אנחנו מבטיחים בדיוק את זה לעצמנו, וסופסוף אני מוצאת את עצמי במטבח של זוהרה, סופגת נאום על איך צריך לחנך, או על זה שאני עובדת יותר מדי. או על אמא שלי, זכרה לברכה, שלא לימדה אותי לבשל כמו חמותי.
שתקתי. רק הנהנתי והפניתי מבט לחלון. הרחובות של חולון במאי שטופי שמש, נשים בשמלות קלילות, גברים בג’ינסים קצרים, ילדים עם ארטיקים. שבת רגילה, יום שמזמין טיול לפארק, לא לשבת עם אנשים שחושבים עליך דברים לא סימפטיים במיוחד.
אמא, תומר יקבל הרבה מתנות? נגה התרוממה מהטאבלט.
בטח. זה היום הולדת שלו.
גם לי יביאו משהו?
הסתובבתי. בעיניים החומות הענקיות שלה אפשר היה לקרוא כבר ציפייה. במו ידי הרגלתי אותה שכל אירוע יש לה איזה שלל. כל חנוכה, כל ביקור אצל חברותי נגמר בממתק או צעצוע בחיק.
נגה, זה לא היום שלך. היום של תומר. אנו נביא לו מתנה, תזכרי אתמול קנינו לו את הלגו?
נכון. אבל גם אני רוצה לגו!
הבית שלך קבור בצעצועים, אורי כבר לא התאפק. תגזרי על עצמך יום בלי לגו, לא יקרה אסון.
נגה עשתה לי פרצוף שוב קפצה לטאבלט. ראיתי את אורי שורט את ההגה, מפרק מפרקים מרוב לחץ. ידעתי למה אמא שלו תבחן כל התפרצות של נגה בעין צופיה. גם אחותו, דנה, תצטרף. לא יעבור שבועיים בלי שיחת ‘הגיסות’ עלי ועל הילדה שלא יודעת להתנהג.
שאר הדרך שתקנו. עשרים דקות של שאון כבישים ושל ילדה באייפד. הסתכלתי על ענפים, בניינים, ושוב התבאסתי: לפני שלוש שנים נשבעתי לעצמי שאף פעם לא אחזור לדירה ההיא. זה היה אחרי ההיא, המריבה ההיא, כשזוהרה אמרה לי בפרצוף שהיא לא מבינה איך מישהו כמוני התגלגל להיות אשתו של אורי ואם של נגה.
עזבתי אז ברעש טריקת דלת. אורי רדף, ניסה לשכנע לחזור להתנצל. לא הסכמתי. חזרנו במונית, שקטים. חשבתי, אולי זה סוף הסיפור. אולי אני צריכה לאסוף את הציוד, לנסוע לאחותי בבאר שבע.
לא נסעתי. כי אהבתי אותו. כי יש לנו את נגה. כי לא ידעתי להיפרד.
שנה כמעט לא דיברנו עם המשפחה שלו. אחר כך אורי התחנן שנבוא בראש השנה. סירבתי. אחר כך בפסח, שוב לא. רק כשזוהרה נכנסה לאשפוז, הלב שלי קצת התרכך. הבאתי לה פירות ופרחים עם נגה. היא נראתה לי פתאום זקנה ושברירית. מודה לי על הפירות, מלטפת את נגה, מתעלמת מהעבר כאילו כלום. יכול להיות ככה? פשוט נמשיך כאילו לא היה?
כשאורי הודיע לי אתמול, שאנחנו מוזמנים ליום הולדת של תומר, ידעתי: שום דבר לא נשכח. ההעלבה יושבת עלי כמו קוץ.
הגענו, אורי הכריז והחזיר אותי למציאות.
עמדנו בחניה מול בניין ישן בבת ים. בית בו אורי גדל, בו אמא שלו גרה ארבעים שנה. ותמיד הרגשתי בו זרה.
נגה, לכבות טאבלט. בואי.
יצאנו מהרכב. אורי הוציא את המתנה, שקית ענקית עם לגו. שעה של בחירה בחנות כי אני רציתי משהו פשוט, הוא התעקש שיש קודים פיננסיים במשפחה “שלא יחשבו שקמצנו”.
אורי, זאת מתנה לילד, לא כרטיס ביקור.
אימא תשפוט. גם דנה.
נכנעתי. לגו ב-350 שקל יקר בעיניי, אבל אצל משפחת שלו, מדד לכמה השקעת.
עלינו ברגל, המעלית שוב מקולקלת. נגה התבכיינה, משכה לי ביד, ואורי כבר נעלם עם השקית.
בקומה ארבע הסתובב אלי:
את מוכנה?
רציתי להגיד: ממש לא. רוצה הביתה. לא מסוגלת שוב להצגה. אבל הנהנתי, לכאורה מחייכת.
הוא צלצל. מבפנים קולות, מוזיקה, המסיבה החלה. הגענו מאוחר, כמו שחשב, לא להיות ראשונים.
הדלת נפתחה. דנה, אחותו, שלוש שנים צעירה, אבל תמיד נראית לי בת חמישים שיער אדמדם קצר, פנים קשות, חיוך שנראה יותר כמו גירוד בשיניים.
או, סוף סוף! בואו, כל המבוגרים כבר פה.
היי, דנה, אורי מנשק על הלחי. פקקים מטורפים.
בטח, פקקים, היא זורקת לעברי. היי, יעל.
היי.
נישוק פורמלי, קור של גז ברוסיה. או שאולי זה האוויר שאני נושמת בדירה הזו.
זו נגה, גדלת כל כך! היא יורדת על ברכיים מול הילדה. את זוכרת אותי?
נגה דבקה לחצאית שלי, שותקת. פגשו אחרונה לפני שלוש שנים.
נגה, תגידי שלום, אני דוחפת אותה בעדינות.
שלום, לוחשת, חוזרת למחבוא.
נו, ילדה ביישנית, דנה נעמדת. יאללה, סבתא במטבח, תומר בחדר. תכף קינוח.
נכנסנו פנימה, והריח המוכר תערובת של לוונדר, עוגות, וחמציצים שוטף אותי. זוהרה תמיד פותחת עוד סבונייה, תמיד אופה בשבת. היום, ריח עוגת תפוחים.
נעליים זרוקות, ילדים, אורחים שכנראה כבר בפנים. אני חולצת עקבים חדשים במיוחד לשם האירוע עוברת לבלרינות. נגה מתעצבנת, לא רוצה לחלוץ, מורידה לה בכוח, מרגישה את העין של דנה קודחת.
אורי, לך לתומר, דנה אומרת, אנחנו במטבח.
“דגמרנו בנות,” כאילו אני חיילת בת עשרים. אני בת ארבעים ושתיים, נשואה כבר עשרים שנה, חשבונית ראשית בחברת בנייה, משכנתא, מסים, והגיסה שלי בוחרת לי את ההגדרה.
אורי שלח אלי מבט מתחנן, הנהנתי, והוא ברח. אני תפסתי את נגה וגררתי למטבח.
המטבח רחב, מואר, אדניות גרניום, מגבות רקומות, מפה לבנה. שום דבר לא השתנה.
זוהרה ישבה עם אישה לא מוכרת, מחייכות. קמה כשהגעתי ושוב החיוך המפורסם, החצי מאולץ.
יעל! איזה יופי, באת! קמה, ואני קולטת: היא הזדקנה. השיער כבר כולו לבן, למרות שפעם צבעה, גֵבות עמוקות, גֵב קמל.
אבל המבט? אכזרי כמו פעם.
שלום, זוהרה, ניגשתי, חיבוק קליל, בלי להרגיש כלום.
חמודה, זאת הנכדה שלי? התכופפה אל נגה. איזה מלאך! בדיוק כמו סבתא.
נגה שוב מתחבאת. אני מרפרפת בידה.
נגה, תגידי שלום לסבתא.
לא רוצה.
בום. שתיקה. זוהרה מתרוממת לאטה, מבט של חמיצות. אכזבה או דחייה? שתי האפשרויות סבירות.
ילדים ביישנים. זה בסדר, אבל הטון אומר: “ביתי מחונכת לא ככה”
היא עייפה מהדרך, אני מתרצת במבוכה.
בטח, בטח, מתוקונת. תשבו, אכין תה. או קפה? יש לי נס קפה מאיטליה.
רק תה, תודה.
אנחנו מתיישבות. האישה הלא מוכרת מחייכת בנימוס.
אני שולה, חברה של זוהרה.
יעל. נעים מאוד.
זוהרה משתלטת על הקומקום, רוטנת בקול, מוציאה כוסות מהארון. אני תוהה על מה דיברו לפני שנכנסתי משעמם לי או אני הנושא?
איך העבודה, יעלי? פתאום זוהרה פותחת בירי.
ממשיכה שם.
עמוסה?
מספיק.
מי אוסף את נגה מהגן, אם את עד הערב בעבודה?
הנה זה מתחיל. אני לוקחת אוויר.
אני. יש לי שעון גמיש.
טוב, טוב, חשבתי שאולי לקחת בייביסיטר. כולם היום לוקחים.
מסתדרים לבד.
זוהרה מניחה כוס תה לפני, מתיישבת, לא מורידה ממני עין.
רזית.
לא, אותו דבר.
רזית. הפנים ככה… צריך לאכול יותר, יעלי. גברים אוהבים אישה עם בשר.
שפתיי ננעלות. ההערות על המשקל, על מראה, על בגדים תמיד עטופות אכפתיות, אבל חותכות עמוק.
אני בסדר, תודה.
אני דואגת, ברור, ברור. אורי אמר שבאים. שמחתי, כבר חשבתי ששכחתם את הדרך לכאן.
עסוקים, עניתי יבש. נגה בגן, לנו עבודה.
ברור. כולם עסוקים. רק אל תשכחו משפחה, יעל. זה הכי חשוב.
שתקתי. השתדלתי לא להיחנק מהתה הלוהט. נגה נדנדה בכיסא, משועממת.
אמא, אפשר ללכת לראות תומר?
לכי, אבל בשקט.
נגה עפה החוצה. זוהרה ופישוטה מסתכלות אחריה.
שובבה, בדיוק כמו אורי בילדותו. לא יושבת רגע.
כן, מאוד אנרגטית.
בגן היא בסדר? מקשיבה?
בדרך כלל כן.
אה, בדרך כלל לפעמים לא?
הנחתי את הכוס.
לפעמים, היא בסך הכול ילדה.
נכון, כולם שונים. תומר למשל, כל כך ממושמע. דנה גידלה אותו נהדר. מצליח בלימודים, גם בבית עוזר ילד זהב.
שולה מהנהנת.
ראיתי, איזה נסיך. מחלק תודה, עוזר עם המתנות חינוך לתפארת.
הכעס עלה בי. לא נאמר, אבל ברור: תומר מושלם, נגה שלי לא משהו. ובגללי.
קריאות שמחה וצחוק מסלון. אורי והילדים. עצמתי עיניים. מדמיינת איך אורי מחייך, מופיע כמו השחקן הראשי בחזות של “משפחה למופת”.
זוהרה, אני אגש להגיד מזל טוב לתומר, קמתי.
ברור, אל תלכי רחוק, עוד מעט עוגה.
יצאתי, גבי בוער מהמבט שלהן. במסדרון שקט. מישהו לא מוכר חלף לידי. עמדתי, המומה רק עשר דקות עברו, וכבר בא לי לברוח.
הטלפון רוטט. הודעה מאורי: “איך הולך?”
“הכול בסדר,” שיקרתי. מה אכתוב, שהספקתי לקבל שלוש עקיצות? שאני מרגישה כמו בבחינה בלתי אפשרית?
הופיע תומר. חולצה לבנה, מכנסיים בצבע בז’. יום הולדת, חמור סבר.
היי, תומר. מזל טוב!
תודה, מחייך. אבא אומר שהבאתם לי מתנה.
כן, חכה תראה.
זה לגו?
הפתעה! חייכתי. עוד מעט תדע.
רץ להסתובב בין האורחים. ילד מנומס. כזה שזוהרה חולמת שנגה תצא כמותו.
נכנסתי לסלון. אנשים ישבו, ילדים התרוצצו סביב השולחן. מתנות, עוגות, סלטים. מוכרים ולא מוכרים מסביב. אורי דיבר עם מישהו, ראה אותי, ניגש.
הנה יעל. תכירו, אשתי.
סוף סוף פגשנו אותך! “אורי סיפר המון…” שקרים לבביים.
נגה ישבה בפינה, שוב בטאבלט.
נגה, תניחי את הטאבלט. זה לא יפה.
לא רוצה. משעמם.
נגה.
נו, אמא!
כבר כולם מסתכלים. אני מסמיקה.
עכשיו, בבקשה.
היא מגישה, חוזרת לפינה. אני לידה, מרגישה מבטים לא תופסת פיקוד, “לא יודעת להשתלט על הילדה.”
דנה נכנסת עם מגש כוסות יין ומיץ.
יאללה, הרימו כוס. תומר, בוא! מחבקת. פלאש מכל הסמרטפונים.
לאחל לתומר שילמד טוב, יהיה מאושר!
כולם שתו. היין חמוץ, זול. אורי מתוח.
ועכשיו המתנות! דנה מכריזה.
תומר מתיישב במרכז, מדונה קטנה בכותונת לבנה. עוברים, נותנים מתנה, כל אחד רווח נקודות קרדיט משפחתיות. כאן ספרים, פה משחקים, בגדים. הר הכנופיות מתנוסס לידו.
אני בוחנת בזווית את נגה. הפרצוף שלה מכווץ. קנאה.
נגה, אל תביטי ככה.
למה יש לו כל כך הרבה מתנות?
כי זה יום ההולדת שלו.
ומתי שלי? לוחשת.
עוד כמה חודשים, באוקטובר.
הרבה זמן!
תשמרי את השאלות לאחר כך.
אורי סוף סוף ניגש עם הקונסטרוקציה הענקית. תומר צוהל.
אמא, תראי! בדיוק מה שרציתי!
ברור, דנה מחייכת, אורי ויעל יודעים לפנק. תודה גדולה!
תומר מחבק את שנינו. ילד מנומס, הילדה שלי זזה עצבנית.
ואז היא מושכת בי.
אמא, גם לי יתנו מתנה?
מתחילה הבושה. לא, נגה. הפעם זו לא את.
אבל אני רוצה!
נגה, די בבקשה.
נון-קונפורמיסטית, היא קמה נעמדת ליד תומר, בקול “אתה יכול לתת לי מתנה אחת?”
השתררה שתיקה. כולם מסתכלים. תומר מופתע.
מה?
יש לך הרבה, תן לי אחת.
אני קמה, מושכת אותה.
נגה, בואי עכשיו.
אבל אני רוצה! רוצים לי!
היא בוכה, נופלת, משתוללת. קול, בכי, כל צלחות הזיוף המשפחתי מגיעות לשיא. דנה עומדת המומה, זוהרה מרוצה על הספה: “איך אמרתי? הילדה מפונקת.”
אורי מנסה להרגיע.
נגה, בואי, נצא, נדבר.
לא רוצה לדבר! רוצה מתנה!
ההיסטריה בשיא: צורחת, מתגלגלת על השטיח.
אני מעליה, מרגישה את כל המבטים. זלזול, רחמים.
משהו בי נשבר.
נגה, קומי, הולכים הביתה.
הרמתי אותה, בכוח. היא צורחת, אני נגררת איתה לדלת, וזוהרה חוסמת אותנו.
יעל, אולי לא תקחי קשה? תוציאו את נגה להרגע…
הבטתי לה בעיינים ואמרתי מה שלא התכוונתי להגיד, מה שחשבתי שלוש שנים:
אולי אם לא הייתן מקדשות את העניין של מתנות וקניות כל החיים, לא היינו כאן עכשיו.
פניה החווירו.
מה אמרת?
את שמעת טוב. תמיד היית עסוקה במי הביא, כמה השקיע, מי לבש מה. יצרתם אווירה ועכשיו את נדהמת שנגה רוצה קצת תשומת לב?
יעל, די! אורי החזיק לי בכתף, ניערתי אותו.
לא! שלוש שנים שותקת, מתמודדת עם הערות, עקיצות, מבטים. נמאס לי. ממש נמאס.
דנה התייצבה מול.
את שמעת את עצמך?
מאוד. אני אשתו של אורי, אמא של נגה, ואני דורשת כבוד.
כבוד מרוויחים, דנה השליכה.
עשרים שנה אשתך, אמא לילדה, בית, עבודה, בית ספר. כמה עוד צריך להוכיח?
שתהיי מנומסת! זוהרה הרימה קול, בלי סצנות על עוגה! שתפסיקי להאשים כשאין מה להאשים!
יש, אמרתי בשקט. המשפחה הזאת מחלקת ילדים, תשומת לב, לפי דם, לא לפי אהבה.
אורי קבר את פניו בידיים.
די, יעל. בבקשה.
הסתכלתי על אורי. רוצה שאשתוק, שאחזור לשק ולבלוע.
אבל לא יכולה.
אורי, גמרתי. עייפתי מלהרגיש אשמה כל הזמן, עייפתי שאמא שלך רואה בי אויב.
אף אחד פה לא רואה אותך אויב!
מהיום הראשון, זוהרה אמרה “תוכיחי שאת ראויה”. כאילו תחרות אידיאלי?!
לא לזה התכוונתי.
לזה בדיוק! נמאסתם עלי.
דנה מצחקקת בגועל.
מי את בכלל?
האישה של אורי, האמא של הילדה שלכם. ואני דורשת כבוד, לא הנחות!
כבוד מרוויחים.
עשרים שנה איתכם, עבודה, ילדה, הכל. כמה צריך בשביל לקבל יחס?
שתהיי משפחתית, שתפסיקי להאשים!
אני מאשימה כי חילקתם תשומת לב לא הוגנת. הילדה שלי זרוקה בצד ותומר מקבל חיבוקים מתנה בכל יום.
אורי כבר מתפורר.
די, יעל.
טוב, אני עוזבת. נגה, באי.
יצאתי, הוא חסם אותי.
לאן?
הביתה.
נדבר, יעל…
אין על מה.
את לא יכולה פשוט ללכת!
יכולה! והולכת.
נעלתי נעליים, לבשתי לילדה. היא בוכה, אני בוכה, אבל יוצאות.
זוהרה רצה אחרי.
יעל, אם תצאי עכשיו, אל תצפי לשכוח.
אני גם לא מצפה שתשכחי. חיי את החיים שלך, בלעדינו.
יעל! אורי אוחז לי ביד. את מבינה מה את עושה?
כן. אני לא מתכוונת להיות שק חבטות. תבחר: או הבית הזה או הבית שלנו.
הפנים שלו נשמטות.
את מציבה לי אולטימטום?
זה אתה הצבת את עצמך שם לפני שנים. כששתקת. כשנתת לאמא שלך להעליב אותי. כשביקשת לספוג במקום להגן.
הוא נדם.
זהו, אמרתי. נגה, הולכים.
טרקתי דלת, ירדנו ברגל.
בחוץ התקשרתי למונית. אחרי חמש דקות, אנחנו בדרך. נגה נרדמה בדרך עם בכי בכי. ליטפתי לה את הראש, נשארתי בלי דמעות.
אורי צלצל. ניתקתי. שוב. לבסוף כיביתי את הנייד.
בבית נגה על הספה שמיכה עליה. נשארתי לשבת, מסתכלת איך היא ישנה, אף גדול וכולה שלי.
אני יודעת, אני מפנקת אותה מדי. כן, קשה לי להציב גבולות. זה בא מהבית כי לי לא נתנו אף פעם. רציתי להעניק לה אהבה, ביטחון, תשומת לב.
אבל איפה עובר הגבול בין אהבה לפינוק? מתי אכפתיות הופכת לרכיכה?
לא יודעת.
אחרי שעתיים, אורי שב. פתח דלת, לא הסתכל בעיניים.
שלום, אמרתי.
שלום.
נפגשנו במטבח. מים רותחים. היא ישנה?
ישנה.
שתיקה. מביך.
אמא שלי מאוד נעלבה.
יודעת.
דנה אמרה שהתנהגת לא לעניין.
אולי.
את מבינה מה אמרת?
יצקתי תה.
אמרתי אמת.
איזו אמת? האשמת את אמא שלי…
כי זה נכון.
זה לא נכון! היא אוהבת את נגה!
שלוש פעמים ראתה אותה בשלוש שנים, אתה קורא לזה אהבה?
הוא עבר על הפנים בידיים.
היא כבר לא צעירה, קשה לה לנסוע.
לדנה היא נוסעת כל שבוע.
דנה גרה בבניין.
אנחנו שבעה קילומטר גג. זו לא קפיצה לחוצה לארץ.
הוא שתק. התיישבתי מולו, ידיי סביב הכוס.
תקשיב. אני לא רוצה להילחם. אני פשוט לא יכולה להמשיך ככה.
ככה, איך?
כשהמשפחה שלך לא סופרת אותי, מסתכלת עליי מלמעלה. כל ביקור בוחנים אותי בטורניר.
את מגזימה.
לא מגזימה. אתה פשוט לא רואה. או לא רוצה.
הביט בי.
מה את רוצה שאעשה?
שתהיה בצד שלי, לא באמצע! כשאמא שלך אומרת משהו פוגע, אל תשפיל מבט תגן עליי.
אני מגן!
לא, אתה משדל פשרה! זה לא עובד. אמא שלך לא רוצה פיוס היא רוצה אותי שתיקה, מצייתת.
היא מדור אחר, ככה חונכה.
אני לא. אני לא אתכופף בשביל אף אחד.
הוא נאנח.
אז את רוצה שאבחר?
אני רוצה שתבחר בנו בי ובנגה. זאת המשפחה שלך, לא אמא שלך.
גם היא משפחה.
היא אמא שלך. אבל אני אשתך. לי יש זכות וגיבוי מבעל.
שוב דממה. התה מתקרר. בחוץ יורד החושך.
אין לי מושג מה לעשות, חש.
גם לי לא.
את באמת רוצה לנתק קשר עם המשפחה שלי?
רגע שקט. רציתי באמת? לא ידעתי. רציתי שקט, רציתי כבוד. רציתי שלנגה לא ירגישו דחויה.
אני רוצה, שאם יש קשר שיהיה שיוויוני. שאמא שלך תדע שיש לנו גבולות.
ואם לא תסכים?
לא נהיה בקשר.
הראש שלו מתנדנד מצד לצד.
את מציבה אולטימטום.
אני מסמנת גבול. הבדל גדול.
אורי נעמד, ניגש לחלון, מביט למטה על רחוב מנומנם.
את יודעת, אמר, כל החיים ניסיתי להיות בן טוב. להקשיב לאמא, לדאוג לה. וחשבתי שזה נכון.
זה נכון.
אבל הפסדתי משהו בדרך. לא הייתי בעל טוב כמוך. ניסיתי לשמור עליה הזנחתי אותך.
קמתי, חיבקתי אותו בגב.
אורי, לא רוצה שתנתק מהמשפחה. רק שתפריד מה שמותר ומה לא.
ואם היא לא תקבל?
בחירה שלה. שלנו לחיות אחרת.
הסתובב, חיבק אותי, ואני הרגשתי את ליבו.
אני אוהב אותך.
גם אני אותך.
ואני לא יודע איך לפתור.
נמצא דרך.
חזרתי לנגה. ישנה, מפוזרת, אני מדביקה שמיכה.
חזרתי למטבח, אורי עם הטלפון.
אמא שלי רוצה לדבר מחר.
בסדר.
תבואי?
אם אתה איתי לגמרי. רק ככה.
הנהון.
מבטיח.
אז אבוא.
שתקנו. חשבתי על מה יקרה מחר, אם אצליח לדבר בלי להתפוצץ, אם היא בכלל מסוגלת להשתנות.
הטלפון צלצל שוב.
דנה כועסת. תומר התבאס. אומרת שהרסנו לו את היום.
הלב שלי התקבץ. ילד קטן היום הולדת שלו נהרס בגללי.
תכתוב לה שאדבר עם תומר. אתנצל מחר.
הקליד. השאיר את הטלפון. הסתכל לי בעיניים.
תתנצלי גם בפני אמא שלי?
חשבתי. על מה בדיוק?
אני אתנצֵל על הצורה, לא על התוכן.
הסכים.
סביר.
עוד שתיקה. הסתכלתי עליו הכסף בשיער למקדמות הפקדות חינוך, כל מה שעברנו.
אורי, פעם חשבת על גירושין?
התרומם.
מה? למה גירושין עכשיו?
אם לא ניפתר, אם אמא שלך לא תקבל. אם החיים יישארו כאלה לחוצים.
ניגש, תפס את ידי.
תקשיבי טוב. לא עוזב אותך. אף פעם. נכון, טעיתי. אבל אני אוהב אותך ואת נגה ואני אתקן, אמצא דרך.
איך?
לא יודע, אבל אמצא.
רציתי להאמין. באמת רציתי. אבל עוד פחד היה: שזוהרה אף פעם לא תקבל אותי, שאורי יישאר בין שתי נשים, שנגה תרגיש לא אהובה.
נלך לישון, הציע אורי, מחר נפתור.
הסכמתי. הרמנו את נגה, נרדמה בפיג’מה. לפני שנרדמתי בהיתי בתקרה. המוח חוזר שוב לכל מילה, כל עין. הפנים של זוהרה, הדמעות של נגה.
בבוקר נגה זחלה אלי למיטה.
אמא, אנחנו כבר לא הולכים לסבתא זוהרה? שאלה בשקט.
ליטפתי לה את הראש.
לא יודעת, מתוקה. אולי נלך, אולי לא.
אני לא רוצה. היה מפחיד שם.
למה מפחיד?
את צעקת. כולם הסתכלו.
ליבי נמחץ. חיבקתי אותה קרוב.
סליחה, נגה. סליחה שבכיתי.
למה צעקת על סבתא?
איך מסבירים לילדה קטנה שלפעמים אפילו המבוגרים מתפוצצים?
כי התעייפתי, נגה. כי סבתא אמרה לי דברים לא נעימים.
מה?
דברים של גדולים. את לא צריכה לדאוג.
קצת שתקה.
אמא, התנהגתי לא יפה?
נשמתי עמוק.
כן, נגה. אסור לבקש מתנה ביום של מישהו אחר.
אבל מאוד רציתי!
מבינה. גם אני רציתי פעם אבל לפעמים לומדים לחכות.
יהיה הרבה מתנות אצלנו?
כמה שיאהבו.
עוד שתיקה קלה.
סבתא אוהבת אותי?
לא ידעתי מה להגיד. אולי כן בדרכה. לא מספיק.
אוהבת, עניתי בסוף. פשוט לא יודעת איך להראות.
נגה הנהנה, דבקה בי.
אורי נכנס, מגש עם פנקייקים.
בוקר טוב לנסיכות שלי! הצהיר.
התיישבנו, אכלנו. קיבלנו שוב משפחה בדירה שלנו, כאילו כלום לא קרה.
אחר כך, אורי הודיע:
דיברתי עם אמא. שתיים בצהריים מחכה לנו.
הנהנתי.
בסדר.
את בטוחה?
לא. אבל נלך.
התארגנו בשתיקה. נגה נשארה עם אחותי.
בדרכנו, אותו נוף, הפעם עננים כבדים.
הגענו. אורי צילצל.
זוהרה פתחה, חיוורת. הכניסה אותנו.
התחיל ראיון קפה או תה?
כלום.
אז אני שומעת.
נשמתי עמוק.
רציתי לבקש סליחה על איך שהתפרצתי אתמול. לא היית צריכה לצעוק.
הנהנה.
קיבלתי.
אבל, אני לא לוקחת בחזרה את החשבון. כי זו אמת היחס אלי ואל נגה לא היה הוגן.
הבעת פניה ניתקה.
לא מסכימה.
את לא רואה, אבל כל הזמן את מעירה, מבקרת, מזכירה לי מה אני לא.
אני פשוט דואגת.
זה לא מרגיש כך.
היא הפנתה מבט לחלון.
אולי הייתי חריפה מדי. אבל אני בסך הכול רוצה הכי טוב לאורי ולנגה.
הכי טוב זה שקט, ושלווה, ותחושת שייכות. לא ביקורת.
היא פנתה לאורי.
אתה מסכים איתה?
כן, אמא. אי אפשר עוד ככה.
ומה אתם מציעים?
דף חדש, אמרתי. בלי היסטוריה. לא יועצת, לא אוייבת, לא בוסית פשוט שתינו לטובת המשפחה.
הפסקה משונה, ואז נשמעה אנחה.
בסדר, ננסה.
באמת? הופתעתי.
באמת. רק תדעי, אני לא משתנה בן רגע.
גם אני רחוקה משלמות.
היה משהו חדש בעיניים שלה לא ביקורת, אולי הבנה.
אורי החזיק אותנו בידיים.
תודה.
המשכנו לדבר. היה חשש, אבל התבשל משהו.
כשיצאנו, זוהרה חיבקה אותי. אמיתי הפעם.
תבואו בשבת, אני אופה עוגה.
נבוא.
בדרך הביתה, אורי חיבק לי את היד.
מה את מרגישה?
לא יודעת. אולי יצא מזה משהו, אולי לא.
את מאמינה?
מקווה.
בבית נגה חיכתה עם ציור.
אמא, תראי ציירתי את המשפחה!
שלושה מחייכים, סבתא ודוד גם. כולם מחזיקים ידיים.
יפה מאוד, נגה, חיבקתי אותה.
לרגע אחד חשבתי שאולי יהיה טוב. לא מיד, לא בלי קוצים אבל אולי.
בערב, כשנגה ישנה, שתינו תה במטבח.
מה הלאה? אורי שאל.
משכתי כתף.
לא יודעת. מקווה שנמשיך לנסות.
זה יספיק?
בינתיים, כן.
תחבק אותי, ונשארנו כך, שותקים.
ומה עכשיו? שאלתי.
הזמן יעשה שלו.
זמן יש לנו. רק שיישארו גם הכוחות.
