אני הצבתי לבעלי אולטימטום.
אמא, למה אנחנו נוסעים עכשיו לסבתא ציפי? לא בא לי, משעמם שם.
הבטתי במראה האחורית על נועה. בתי בת השש ישבה מאחור, תקועה בטאבלט הוורוד שלה, בקושי הרימה עיניים. כבר בגיל כזה היא למדה לדבר בטון שכאילו עושה לכולם טובה בעצם זה שהיא שם.
כי היום יום ההולדת של עידו, בן הדוד שלך. את זוכרת אותו?
זוכרת. הוא מעצבן.
נועה! הסתובבתי, אבל יואב, בעלי, הניח יד מרגיעה על כתפי.
עזבי, ירדן, לא היום.
הסתכלתי עליו. ישב דרוך ליד ההגה, כאילו נוסע לשימוע ולא למסיבת יום הולדת משפחתית. חליפה כחולה כהה, חולצה לבנה שמגוהצת בקפידה. חצי שעה עמדתי על החולצה בבוקר ידעתי שהחמות, ציפורה, לא תפספס אף קמט, אף קפל. ואם תפספס, תיעלב בשתיקה המוכרת שלה, שבדיוק מבהירה כמה אני לא מספיק משקיעה.
אני לא מתחילה, יואב. רק מסבירה לנועה למה אנחנו נוסעים.
את מסבירה ככה שהיא כבר הבינה שלא בא לה להיות במקום שלא מחכים לה שם.
ואנחנו כן מחכים שם?
שתק. הרמזור התחלף לכתום ויואב בלם קלות. שקט כבד ירד על המכונית, ורק הצלילים של המשחק בטאבלט רעשים של מטבעות מדומות נשמעו.
בואי נסכם משהו התחיל בלי להביט בי, נגיע, נגיד מזל טוב לעידו, נשאר שעתיים, שלוש גג, ונלך. בלי דיבורים על העבר, בלי רגשות, בלי ויכוחים. רק אירוע משפחתי. סבבה?
רציתי להגיד שאני לא בטוחה שאפשר. שכל פעם אנחנו מבטיחים לעצמנו בדיוק ככה, ובסוף אני מוצאת את עצמי יושבת במטבח של החמות ומקשיבה להרצאה על איך מגדלים ילדים, או שאני חורשת בעבודה מדי, או שהשניצלים של אמא שלי אף פעם לא כמו של ציפורה.
אבל שתקתי. הנהנתי והסתכלתי החוצה. רחובות תל אביב במאי, מוצפים שמש. נשים בשמלות קלילות, גברים בחולצות קצרות, ילדים מלקקים גלידת טריקים. יום שבת רגיל, כזה שבא לך להסתובב בגינה או סתם להירדם על המרפסת עם ספר, ולא לנסוע לקצה העיר למשפחה שלא סובלת אותך.
אמא, לעידו יתנו המון מתנות? נועה סוף סוף הרימה ראש מהטאבלט.
כנראה שכן. זה יום ההולדת שלו.
ולי גם יתנו?
הסתובבתי אליה. העיניים החומות הגדולות שלה מלאות ציפייה. אני חינכתי אותה לצפות לזה, קלטתי פתאום. כל חנוכה, כל מסיבת גן או ביקור אצל חברים תמיד חזרה עם מתנה קטנה או מתוק.
נועי, היום לא יומולדת שלך, אלא של עידו. לו יקנו מתנות.
אבל גם לי בא!
במסיבת יום ההולדת שלך תקבלי, עוד כמה חודשים. היום אנחנו מעניקים לעידו מתנה. את זוכרת שבחרנו לו לגו אתמול?
כן. אבל אני רוצה גם לגו!
בבית יש לך חדר שלם של צעצועים, אמר יואב, והתעצבן. את יכולה להחזיק מעמד יום אחד?
נועה התחפפה חזרה לטאבלט. הסתכלתי על יואב אחז בהגה חזק, מפרקי האצבעות שלו הלבינו. ידעתי מה בראש שלו: שאמא שלו בטוח תראה אם נועה תעשה סצנה, ואחר כך תגיד לי בצורה עקיפה. ואז תספר לאחותו, קרן, וגם היא תדאג לשפוט. וזה ימשיך להתגלגל שבועות.
שאר הנסיעה עברה בשתיקה. עשרים דקות של רעשי טאבלט ומנועים. בדקתי את הבניינים בצד הדרך, את העצים, את ענני האביב, וחשבתי שלפני שלוש שנים נשבעתי לעצמי לא לדרוך יותר בדירה הזאת. אחרי המריבה ההיא, שבה ציפורה אמרה לי בפרצוף שאני לא יודעת להיות אישה ואמא.
יצאתי אז בסערה. יואב רדף אחריי, התחנן שאחזור, שאתנצל. לא חזרתי. בדרך הביתה לא דיבר איתי, ואני חשבתי אולי זה הסוף. אולי הגיע הזמן לעבור לאחותי בירושלים.
אבל נשארתי. כי אהבתי אותו. כי הייתה לנו את נועה. כי לא ויתרתי.
שנה לא ראינו את המשפחה שלו. אחרי זה, יואב התחנן שנבוא לחנוכה סירבתי. לפסח שוב סירבתי. רק כשציפורה נכנסה לאיכילוב עם בעיות לב, התרככתי. באנו לבקר, אני ונועה, הבאנו פירות ופרחים. היא שכבה, חלשה ומבוגרת מתמיד, והמבט שלה היה מעורב ברחמים.
הודתה על הפירות, ליטפה את נועה. אמרה שהתגעגעה. מילה על הסליחה לא. שום זכר לכעס. כאילו כלום לא קרה.
חשבתי אז: אולי ככה צריך? עושים כאילו לא היה כלום וממשיכים. זה אולי בגרות, לדעת לבלוע עלבונות.
אבל אמש, כשיואב אמר שכמובן שאנו מוזמנים ליום ההולדת של עידו, הרגשתי את כל המשקע צף. הכאב כמו קוץ, כל הזדמנות מזכיר.
הגענו, אמר יואב, קטע לי את המחשבות.
עמדנו מתחת לבניין במזרח רמת גן, בו יואב גדל. דירה של ארבעים שנה, שתמיד הרגשתי בה זרה.
נועה, לכבות טאבלט. הולכים, ניסיתי להישמע שלווה.
יצאנו מהרכב. יואב לקח את המתנה לגו יקר שוויתרתי עליו לטובת המשפחה שעלתה חמש מאות שקל. יואב צדק: למשפחה שלו הכל חשוב שם של המתנה, מחירה, איפה קונים. סמלים שמשמעותיים רק להם.
עלינו לקומה רביעית. המעלית, כמובן, במצב תמידי של השבתה. נועה קיטרה, וגררתי אותה ביד.
הגענו. יואב נעצר והסתובב, שואל בלי מילים אם אני מוכנה. רציתי לצרוח “לא!”, אבל הכרתי חיוך מאולץ, הנהנתי.
הוא צלצל. מבפנים שמענו צחוק, מוזיקה המסיבה כבר התחילה. הגענו אפילו באיחור.
קרן פתחה צעירה ביואב בשנתיים, נראית מבוגרת בהרבה, שיער כתום קצר, הבעה של ביקורת נסתרת.
הנה, סוף סוף! נכנסה, כנסו כבר, התחלנו בלעדיכם.
היי, קרן, נשק יואב לאחותו. סליחה, פקקים.
ברור, פקקים. קרן סקרה אותי בעין בוחנת. שלום, ירדן.
שלום.
שלום של פורמליות, העור שלה קר. או שזה רק אני כבר קפואה.
ומי הילדה הענקית הזאת? נעה? התבגרת כל כך!
נעה הסתתרה מאחורי החצאית שלי.
תגידי שלום, דחפתי אותה קדימה.
שלום… לחשה ושוב הסתתרה.
איזו ביישנית, צחקה קרן, יאללה, לכו פנימה. אמא במטבח, עידו עם הילדים. תכף עוגה.
נכנסנו פנימה, והריח המוכר עטף: משהו בין לבנדר לעוגה. ציפורה תמיד מכינה סתם בשבתות, היום אפתה עוגת תפוחים.
בכניסה עמדו נעליים מכל הסוגים נעלי ספורט קטנות, עקבים, נעלי גברים. האורחים כאן. הורדתי את נעלי העור החדשות, קניתי במיוחד ונעתי לבלרינות. נועה עיקמה פרצוף, והתעלמתי מהמבט של קרן.
יואב, עידו מחכה לדוד יואב, קרן סימנה. אתן, הבנות, עם אמא במטבח.
הבנות. גלגלתי עיניים. אני, כבר כמעט ארבעים ושתיים, נשואה תשע עשרה שנה, אם לילדה, רואת חשבון בחברת בנייה, משלמת משכנתא ומיסים ו”הבנות”.
יואב שלח בי מבט מתחנן. הנהנתי. הוא יצא לסלון, אני ונעתי למטבח.
המטבח גדול, מואר, חלון לחצר. סירים על השיש, מגבות רקומות על הקיר, מפה תחרה. הכל אותו דבר, כבר עשרים שנה.
ציפורה ישבה שם, משוחחת עם חברה שלא הכרתי, צוחקות. כשהגענו חייכה פחות מזוייפ.
ירדן! כמה טוב שבאת! קמה, נראית עייפה, שיער שיבה, קמטים עמוקים.
אבל המבט אותו דבר בוחן, חותך, חודר.
שלום, ציפורה, ניגשתי וחיבוק סמל, נוגע בקצה.
שלום, מתוקה. וזאת הנכדה שלי? התכופפה לנועה. איזה יופי של ילדה! ממש כמוני כשהייתי קטנה…
נעה שוב התחבאה, ליטפתי לה את הראש.
תגידי שלום לסבתא.
לא רוצה.
השתרר שקט. ציפורה התיישרה לאט, בעיניה תסכול או אכזבה.
ילדים, כאלה הם אמרה לבסוף. מתביישים. זה טבעי.
אבל הטון… הבהיר שדווקא לא טבעי אצלה.
היא פשוט עייפה מהדרך, אמרתי, מרגישה שזה הגנה גרועה.
בטח, בטח. תשבו, אעשה לכן תה. קפה איטלקי חדש הביאו לי.
תה, תודה.
התיישבתי, מושיבה גם את נועה. האישה הזרה חייכה.
אני מירב, חברה של ציפורה, הציגה את עצמה.
ירדן, נעים מאוד.
ציפורה התרוצצה, הוציאה ספלים, מזגה מים. הסתכלתי לה על הכתפיים, תוהה על מה דברו על מזג האוויר? על הילדים? אולי עליי?
מה קורה בעבודה, ירדנוש? שאלה בלי להסתובב. נשארת באותו מקום?
כן.
יש הרבה עבודה שם?
מספיק.
ונועה, את מספיקה לאסוף מהגן, כשאת עד מאוחר?
והנה זה מגיע. נשמתי עמוק.
לוקחת. יש לי שעות גמישות.
טוב, טוב, חשבתי אולי יש לכן מטפלת. היום כולם לוקחים.
לא, מסתדרים.
הניחה לידי תה והתיישבה מולי, בוחנת אותי.
ירדת קצת במשקל.
לא שמתי לב.
ירדת. אישה צריכה לאכול. גברים אוהבים נשים מלאות קצת.
שפתיי התכווצו. מוכר, כל ההערות האלו על המשקל, על הבגדים, על הכל. תמיד עם חיוך מודאג ואכפתיות, אבל בעצם…
זה בסדר, תודה.
רק דואגת. אוהבת אתכם כמו את הילדים שלי. יואב סיפר שבאים, כל כך שמחתי! חשבתי, אולי שכחתם איך להגיע אליי.
היינו עסוקים, עניתי בזהירות. גן, חוגים, עבודה.
ברור, כולם עסוקים. רק משפחה זה הכי חשוב.
שוב שתקתי. תה לוהט, נועה משתעממת.
אמא, אפשר ללכת לסלון? לחשה לי.
לכי, אבל בשקט.
נועה טסה מהכסא. ציפורה עקבה אחריה בעיניה.
ילדה פעלתנית. כמו יואב בילדותו.
כן, נמרצת.
איך היא בגן? מקשיבה?
בדרך כלל.
בדרך כלל? לפעמים לא?
הורדתי את התה.
כן, לפעמים.
הבנתי. ילדים שונים. עידו, למשל, ילד זהב. קרן מחנכת נהדר. מתמיד, עוזר, לומד.
מירב הנהנה.
ראיתי איזה חמוד עידו! מארח, מנומס, אומר תודה…
רתחתי. אי אפשר להגיד את זה ישירות? עידו מנומס, נעה לא והאשמה שלי.
צחוק מהסלון. שמעתי את יואב. דמיינתי אותו שם משחק את המשפחה המושלמת.
ציפורה, אפשר ללכת לברך את עידו? קמתי.
בטח. מיד העוגה, אל תלכי רחוק.
יצאתי, מרגישה את מבטן בוער. עמדתי במסדרון, נשענת על הקיר. עשר דקות, ואני כבר רוצה הביתה.
הטלפון רטט הודעה מיואב: “איך את?”
הקלדתי “בסדר.” שקר. מה כבר אפשר לכתוב שאמא שלו כבר התפוצצה? שאני מרגישה שוב בבחינה כושלת?
גבר מבוגר יצא מהסלון, הנהן אליי ונכנס לשירותים. כמה זמן צריך להיות כאן עוד? שעתיים? שלוש?
דודה ירדן?
התהפכתי. על סף הסלון עמד עידו, בן שמונה, בחולצה מכופתרת. ראיתי אותו בתמונות לפעמים, אבל פגשתי אותו פעם אחרונה בגיל חמש.
שלום עידו, יום הולדת שמח!
תודה. דודי יואב אמר שיש לי מתנה מכם.
נכון, שם בסלון.
ראיתי. זו קופסה גדולה. זה לגו?
הפתעה, חייכתי. תכף תגלה.
חייך וברח. ילד מחונך. איך שלדעתם נועה אמורה להיות.
נשמתי עמוק, נכנסתי לסלון. צריך להראות, להגיד שלום. להעמיד פנים שאני שמחה.
היו שם כתריסר אנשים. מבוגרים ישבו בספות, ילדים התרוצצו סביב שולחן עמוס עוגות, סלטים, מאפים. בפינה ערמת מתנות. זיהיתי פנים של בני דודים, וכו’. כולם הביטו בי בסקרנות.
יואב שוחח עם גבר מבוגר. כשראה אותי, קם.
הנה ירדן. תכירו אשתי.
לחצתי ידיים, שמעתי משפטים שקריים כמו “סוף סוף” ו”יואב תמיד מספר עלייך.” שקר הוא כמעט לא דיבר שם עלינו.
נועה ישבה בפינה, שקועה בטאבלט. ניגשתי.
נועה, שימי טאבלט בצד. לא מנומס.
לא רוצה. משעמםםם.
נועה.
אמא!
כמה אנשים פנו אלינו. הרגשתי אדומה.
נועה, כדאי להקשיב.
היא קימטה פנים, אבל הניחה את הטאבלט. שוב חזרה לפינה. התיישבתי לידה הרגשתי מבטים שיפוטיים. לא מצליחה לשלוט בילדה.
קרן נכנסה עם מגש יין ומיץ.
בואו נרים כוסית לילד שלנו! עידו, בוא!
עידו עמד לידה. כולם העלו טלפונים לתעד.
לעידו! קרא מישהו, שיגדל שמח ובריא!
שילמד טוב!
שיביא נחת!
הרמתי כוס יין חמוץ. יואב נצמד אליי, מתוח.
עכשיו המתנות! קרן הצהירה, עידו, שב כאן.
החלו להגיש: ערכת ציור, אחרי זה רובוט שלט, עוד המון משחקים, ספרים, בגדים. ההר הולך ותופס רוחב יריעה.
הבטתי בנועה בצד העיניים שלה נדלקו, חיוך קפוא, משהו של קנאה.
נועה, לחשתי לא ככה.
למה לו כל כך הרבה מתנות? לחשה.
כי היום שלו.
ומתי שלי?
באוקטובר. ארבעה חודשים.
זה רחוק…
עכשיו לא.
יואב ניגש עם המתנה שלנו קופסה ענקית של לגו. עידו זינק.
וואו! זה בדיוק מה שרציתי!
ברור, יואב וירדן קלעו בול, קרן הודתה.
עידו רץ חיבק את יואב, וגם אותי. תודה דודה ירדן.
בכיף, עידו. תהנה.
כולם התחילו לדון: זה יקר, זה איכותי. ציפורה הנהנה.
כל הכבוד, שלא חסכתם על האחיין.
שפתיי התהדקו. “לא חסכתם”. כאילו רק כסף משנה.
נועה משכה בשרוולי.
אמא, אני גם אקבל מתנה?
רכנתי אליה.
לא, נועה, היום לא את.
למההה? אני גם רוצה!
נועה, די.
היא לא ויתרה, נעמדה ליד עידו ושאלה בקול:
עידו, אפשר מתנה אחת שלך?
כולם שתקו. הסתכלו. עידו הבין, גמגם:
מה?
יש לך מלא. אפשר אחד?
התפרצתי, התקרבתי ולקחתי את ידה.
נועה, בואי.
אבל אני רוצה!
נועה!
צרחה ופרצה בבכי. נופלת לרצפה, צורחת, בועטת.
הכול עוצר. קרן נמתחת באי נעימות, עיניה של ציפורה מנצחות הנה, אי אפשר לגדל אותה.
יואב מנסה להרגיע.
נועה, מתוקה, נצא רגע.
לא רוצה להסביר! רוצה מתנה! רק אחת!
מתגלגלת בבכי, מייללת.
עמדתי, מרגישה כולם שופטים אותי.
אז נשבר בי משהו.
נועה, קומי. אנחנו הולכות.
הקמתי אותה, מחזיקה חזק. יואב ניסה לעצור.
ירדן, חכי רגע.
לא קראתי.
ציפורה חסמה את הדלת.
ירדן, אולי תשבי, תרגעי אותה.
הבטתי לה בעיניים ואמרתי מה שלא התכוונתי:
אולי אם לא היית מדברת בלי סוף על כסף ומתנות, לא היית מקבלת ילדה שמצפה להכול!
הלבינה.
סליחה?
את יוצרת פה אווירה כמה שווה מתנה, מי עשה מה! ואז מתפלאת שנועה רוצה תשומת לב!
די, ירדן! יואב לחש. ניערתי ידו.
לא די, יואב! שלוש שנים שותקת! שלוש שנים סופגת עקיצות! לא רוצה יותר!
קרן התקרבה.
את שומעת את עצמך? את עושה פה בושות!
לא. אומרת את מה שמתחבא לכולם!
הילדה שלך לא מחונכת זו אשמתנו?
אם הייתם מתייחסים אליה כמו אל עידו היה אחרת! אתם סבתא ודודה רק לעידו, נועה תמיד בצד!
ציפורה:
מה את מדברת? תמיד אהבנו את נועה.
פגשת אותה 3 פעמים בשלוש שנים! לא באת ליום ההולדת שלה, אבל פה כולם באים!
לא באתי כי ביקשת לא לבוא!
ביקשתי כי כל פעם פוגעת בי! בשקט, באירוניה!
החדר קפא. נועה הפסיקה לבכות, נצמדה אלי.
יואב באמצע, חיוור.
ירדן, בבקשה.
אני לא יכולה להעמיד פנים שהכול בסדר. אני לא אשמה בכל.
איש לא חושב שאת אשמה!
בטח שכן. מהיום הראשון “תתאימי את עצמך”. נמאס לי להוכיח את עצמי.
קרן זזה.
מי את חושבת שאת שתגידי זאת לאמא שלי?
אני אשתו של יואב, ואמא של נועה. ויש לי זכות לכבוד.
כבוד צריך להרוויח, סיננה קרן.
הרווחתי. תשע עשרה שנים. מה עוד?
שתתנהגי כמו שצריך! ציפורה הרימה את קולה שלא תעשי סצנות!
את אשמה את מפרקת פה את המשפחה!
מי שגרם לי להרגיש זרה זו את, לא אני.
יואב הסתיר את פניו, לחוץ.
ירדן, תעצרי.
לא יכולתי יותר.
יואב, אני עייפה. או שאתה בוחר בי ובנועה או בהם.
החוויר.
את שמה לי אולטימטום?
אתה שמת. שנים שותק. פעם אחת תעמוד לצידי.
הוריד ראש.
זהו, אמרתי. נועה, הולכות.
יצאתי. הבנתי שאני בוכה. הזמנתי מונית. חמש דקות עולה עם נועה ישנה עליי.
הטלפון צלצל. יואב. ניתקתי. שוב ניתקתי. שלישית כיביתי.
בבית הנחתי את נועה על הספה, כיסיתי, התיישבתי לידה. היא ישנה, עיניה נפוחות מבכי.
הלב שלי כאב. ידעתי שטעיתי פינקתי אותה מדי. ניסיתי למלא לה חסר שבילדותי לא היה לי תשומת לב, חיבה, ודאות שהיא אהובה.
אבל איפה עובר הגבול ההכרחי בין דאגה לבין פינוק? מתי אהבה הופכת לחולשה?
לא ידעתי.
שעתיים לאחר מכן שמעתי מפתח. יואב חזר. נפגשנו במסדרון. הוא הוריד נעליים, לא הסתכל עליי.
שלום, אמרתי.
שלום.
נכנסנו למטבח. הרתחתי מים לתה. הוא ישב, שם ידיים על השולחן.
היא ישנה?
כן.
שתיקה כבדה.
אמא שלי מאוד פגועה, אמר לבסוף.
אני יודעת.
קרן אמרה שלא שלטת בעצמך.
אולי.
את מבינה מה אמרת לה?
כן. אמרתי אמת.
איזו אמת? שאמא שלי מפלה את נועה?
כי זה נכון.
זה לא נכון! היא אוהבת אותה!
שלוש פעמים בשלוש שנים זה לא “אוהבת”.
עבר יד בפנים.
לאמא קשה להגיע, בעיית לב.
אבל לקרן מגיעה כל שבוע.
קרן גרה קרוב…
ואנחנו? חצי שעה בפקקים זה סוף העולם?
שתק. התיישבתי מולו, אוחזת בספל.
תבין, לרצות שלום בין כולם זה בלתי אפשרי. אני רוצה שתעמוד לצידי. לא באמצע לצידי.
אני מגן עלייך!
אתה מנסה לרצות את כולם. אי אפשר.
אז את רוצה שלא אראה את אמא שלי בכלל?
אני רוצה שנקבל כבוד ושוויון. שלא תשב אדם אחד מעל.
ואם הן לא יסכימו?
אז לא נבוא.
הנהן לאט.
את שמה קווים.
גבולות. ויש הבדל.
יואב פנה לחלון. עמד שותק.
כל החיים הייתי הבן הטוב. עוזר, דואג. עכשיו קלטתי הפסקתי להיות בעל טוב. כל הזמן הייתי עסוק לרצות את אמא שלי, ובך הזנחתי.
קמתי, חיבקתי אותו מאחור, מצח על גבו.
יואב, לא רוצה שתפסיק לראות את אמא. רק שנחיה בכבוד. שמבינים למשפחה שלך יש חיים. יש כללים משלנו.
ואם לא תבין?
זו הבחירה שלה. אבל הבחירה שלנו איך נחיה.
הסתובב, חיבק אותי.
אני אוהב אותך.
גם אני אותך.
לא יודע איך לסדר את זה.
למרות הכל נסדר.
הלכתי לבדוק את נועה. ישנה, מחייכת מתוך חלום. חיבקתי אותה, נישקתי על המצח.
חזרתי ליואב. טיפטף בטלפון.
אמא שואלת תבואו לדבר מחר?
רוצה ללכת?
רק אם יחד. ושתהיה מאחוריי.
מבטיח.
אז נבוא.
שוב שקט. המתח מאתמול לא הלך לגמרי.
הטלפון שלו שוב זמזם.
קרן: עידו נסער. מסיבה נהרסה.
התנצלות על עידו חורה לי. היום הוא יזכור בגלל הריב.
תגיד לה שאפצה אותו, אדבר איתו מחר.
ועל אמא? תבקשי סליחה?
חשבתי. על מה בדיוק אני אמורה לבקש סליחה. על האמת? על הטון? על הצורה, לא על התוכן.
כנראה הוגן.
שתקנו. התבוננתי בו, בשער האפור שלבש אך לא באשמתי אחרי תשע עשרה שנה יחד.
חשבת פעם על גירושים?
שאלתי בלחש, והוא קפץ.
מה פתאום.
ואם לא יסתדר? אם שוב נריב?
ירדן, לא רוצה, אף פעם לא רציתי. יש בעיות, טעיתי, את חשובה לי, נועה חשובה לי. נעבור את זה.
איך יודעים?
פשוט מנסים.
רציתי להאמין. פחדתי. פחד בין הדור שלי לדור הקודם, בין הצורך לכבד ובין הצורך להיות שלמה עם עצמי.
בואי לישון, הציע.
לקחנו את נועה, העברנו למיטה שלה. אני חלמתי בהקיץ על מה שיאמר מחר.
בבוקר נועה דילגה אליי למיטה.
אמא, כבר לא נלך לסבתא?
ליטפתי אותה.
אולי, חמודה. אולי לא.
אני לא רוצה. פחדתי שם.
למה פחדת?
צרחת. כולם הסתכלו עליי.
הלב התכווץ. חיבקתי אותה.
סליחה, נעה.
למה צרחת על סבתא?
איך מסבירים לילדה שלפעמים מבוגרים לא מסתדרים?
הייתי עייפה, גמרתי כוחות.
למה?
כי לפעמים המבוגרים רבים.
נועה שתקה.
התנהגתי לא יפה?
לא יפה לבקש מתנות בימי הולדת של אחרים.
אבל רציתי כל כך…
גם ככה לפעמים מחכים לתור.
יהיה לי המון מתנות?
כשתהיי גדולה, רק מי שאוהב אותך.
הרהרה.
סבתא אוהבת אותי?
שתקתי. האם באמת אוהבת? חושבת שכן, רק לא יודעת איך מראים זאת.
כן מותק, אוהבת בדרכה.
נועה הנהנה. יואב נכנס עם מגש.
בנות יקרות, ארוחת בוקר למיטה.
פנקייקים, דבש, לבן, תה. השגרה חזרה. כאילו כלום לא היה.
לא כלום. כל הקשיים עוד מחכים.
קבענו אצל אמא לשתיים, אמר יואב. רק את ואני.
הולכת.
הגענו. עלינו. ציפורה פתחה, חלשה, עייפה.
תיכנסו.
במטבח. לא נגעתי בכוס התה הפעם.
טוב, אמרה, תשמעי.
נשמתי עמוק.
מתנצלת על הצעקות. הצורה של ההתפרצות הייתה לא בסדר.
הנהנה.
אבל אני עומדת מאחורי הדברים. היחס לא תמיד שווה.
פניה התקדרו.
לא מסכימה.
את לא מודעת כך זה מרגיש. תמיד הערות, שיפוטיות.
אני רק דואגת.
יוצא פוגעני. ולפעמים עדיף לא.
שתקה.
אולי, אמרה לבסוף, אני ישירה מדי. בכל זאת אוהבת.
אהבה גם כבוד. התחשבות.
אכפת לי, באמת.
אז נבנה משהו חדש. שני צדדים שווים.
חייכה סוף סוף.
אפשר לנסות. אבל אני לא אשתנה מיד.
גם אני לא.
הבנו זו את זו לראשונה אחרי הרבה שנים. יואב הושיט ידיים בינינו מחייך.
הזמינה לפגוש שוב את נועה בשבת, לפיק עוגה.
יצאנו. ברכב, אחרי שהבטנו זה בזה, שאל יואב:
השגת מה שרצית?
לא יודעת. אבל זה התחלה.
תאמיני שנצליח?
רוצה להאמין.
הגענו הביתה. נועה קפצה לזרועותיי ודף בידה.
תראי, אמא, ציירתי את המשפחה שלנו!
אני, יואב, נועה. וליד ציפורה ובעלה. כולם יד ביד.
נהדר, צחקתי, מחבקת אותה.
וחשבתי: אולי יש תקווה. לא מיד. לא בקלות. אבל אם עובדים אולי אפילו אנחנו נצליח.
בערב, רק אני ויואב במטבח, תה חמים.
מה יהיה? שאל בשקט.
לא יודעת, יואב. ננסה.
זה מספיק?
בשבילי כן.
החזיק אותי. הקשבנו לשקט. העיר נרדמת בחוץ, והבית קטן שלנו בין כל הפשרות, מקווה שצלחנו משהו יחד.
הבנתי: אין משפחות מושלמות רק כאלה שמנסות. כי הסוד הוא לא להימנע מקונפליקטים, אלא לדעת לדבר עליהם ולסלוח, ולא לוותר על עצמך בדרך.
