עובדת ניסתה להעביר אליי את הדוחות שלה. העברתי את הבקשה שלה למנהל שלנו: “עזרו לגילי, היא לא מצליחה להתמודד”.
גילי הגיעה למחלקה שלנו לפני שנה וחצי. אישה נעימה, מסודרת, חרוצה, אמא לשני ילדים. בהתחלה הבקשות שלה נראו תמימות: “אוי, אני תקועה ברופא, קחי את השיחה שלי”, “אני חייבת לאסוף את הילד מהגן מוקדם, תוכלי להעלות את הדוח למערכת? זה שתי לחיצות על כפתור”. אצלנו כולם רגילים לעזור, וחשבתי שזה נכון לתת כתף לחברה.
אבל יש קו דק בין עזרה הדדית לבין זה שמישהו פשוט מעביר אליך את המשימות שלו באופן קבוע. אחרי כמה חודשים שמתי לב ש”שתי לחיצות” הפכו למשימות שלמות. גילי התחילה לשלוח לי הודעות בחמש בערב: “את גם ככה נשארת עד שש, והקטן שלי חולה”. זה מניפולציה קלאסית: האשמה דרך ערכים חברתיים. הרי בישראל אמא נחשבת כמעט לקודש, והיא רוכבת על זה עד שנגמר לי הכוח.
גילי בנתה סביבה דמות של אישה רצה תמיד, לוחמת, מסדרת בין הבית לעבודה. אבל האמת היא שהמשכורת שלנו שווה, רק שהערבים שלי נשארים שלי, וחלק מהמשימות שלה כבר גולשים לשולחן שלי. בפעם הראשונה שסירבתי בעדינות בטענה שאני עסוקה, קיבלתי תגובה פסיבית־אגרסיבית: “אין לך ילדים, את לא מבינה מה זה, כשאת מתפרקת לגמרי”. זו המלכודת הקלאסית: המניפולטור שולל ממך את הזכות לעייפות, כי הסיבות שלך “לא מספיק חשובות”.
הכול הגיע לשיא בסוף רבעון. היינו צריכות להגיש טבלאות סיכום מכירה עבודה מדויקת שדורשת ריכוז. ב־16:45 קיבלתי מגילי מייל עם נתונים לא מעובדים: “מסיבת בגן הוזזה, אני הולכת. תסיימי בבקשה, את הרי אשפית, זה ייקח לך 15 דקות, הילד שלי מחכה לי. מחר אודה לך!”. ואז הבנתי אם אענה, אני חותמת על כך שהערבים שלי ייעלמו חודשים קדימה. סירוב ישיר יוביל למעגל של מירמור ותלונות, אז צריך לשנות את התמונה להעביר את העניין למסגרת מקצועית.
לא כתבתי לה תגובה בוטה. פשוט העברתי את המייל למנהל המחלקה, דוד הלוי, ושמרתי על איפוק: “דוד, שלום. מעבירה אליך את מכתבה של גילי. היא נאלצת להעביר משימות לאחרים בשל עומס משפחתי ולא מצליחה לעמוד בעומס בשעות העבודה. אשמח אם תוכל לעזור לגילי: לבדוק אם יש צורך להקטין את המשימות שלה או להעבירה לחצי משרה, כדי שתוכל להתפנות למשפחה מבלי להציף את המחלקה בדוחות שלא הסתיימו. אני היום עמוסה ולא יכולה לקחת על עצמי משימות נוספות בלי לפגוע באיכות העבודה שלי”.
היה קשה ללחוץ על “שלח” מחשבות התרוצצו: “אני מלשינה”, “היא תשנא אותי”. אבל לא יכולתי להמשיך לעבוד במקום מישהו אחר.
התשובה הגיעה מיד. דוד לא ידע שאני עושה חלק מהעבודה של גילי, ולא הייתה לו שום אינדיקציה למצב. בבוקר שאחרי, קראו לגילי למשרד שלו. אינני יודעת מה נאמר, אבל היא יצאה אדומה ושקטה. מאז היא לא פונה אליי יותר עם בקשות “לקחת” או “לסיים”.
אנשים יגידו: “צריך להיות רגישים, הילדים זה קודש”. נכון, אבל רגישות על חשבון אחרים היא ניצול. מי שבאמת מתקשה פונה ישירות למנהל, מבקש שעות גמישות או עבודה מהבית, לא מעביר בשקט עומס על קולגות.
המעשה שלי לא היה נקמה; פשוט הגדרתי גבולות. בעולם העבודה יש כלל פשוט אם אתה לוקח בשקט משימות של אחרים, סימן שאין לך בעיה עם זה. זרם הבקשות מגילי עצר. היחסים בינינו עכשיו רשמיים ואדיבים, והמחלקה ממשיכה לפעול כרגיל. מתברר שגילי מסוגלת להתמודד לבד, אם לא מנסים להעביר את האחריות הלאה.
