לפני שנתיים התחלתי לארוז תיק. את שלי ואת של הילד שלי. התקנתי כיסא בטיחות לרכב באוטו. לקחתי מחמם קטן שיהיה לנו נעים. נסעתי לרחוב ויצמן אל בית המשפט כדי לקבל את אישור האפוטרופסות.
כמה שעות אחר כך, כבר הייתי בדרך לחדר של הבן שלי. זו הייתה יום המפגש המחודש שלנו. כל השבוע נהגתי 60 קילומטרים לכל כיוון רק כדי לראות אותו וחזרתי הביתה בלב מלא געגועים. שבוע שלם וארוך.
אז הוא היה כל כך קטן. נהגתי להשכיב את עומרי על הבטן והייתי מדמיין שהוא חלק ממני. כאילו כבר היה שלי. כנראה שגם הוא הרגיש כך. ברגעים האלה היה שלו, רגוע.
הורים שאימצו ילדים קוראים לרגע הזה “יום החסידה”. היום שבו המשפחה מקבלת אל תוך הבית דייר חדש, שכל כך חיכו לו, וכולם מתמלאים באושר. ההורים מוצאים משמעות חדשה, והילד זוכה לתקווה בבית חם ומשפחה.
לי זה לקח כמה חודשים להרגיש שהבת שלי באמת שלי, לקבל אותה לליבי. עם עומרי, הבן שלי, זה קרה הרבה יותר מהר. מאוד מהר התפנה לו מקום אצלי בלב. וגם בבית. עד היום אינני מבין איך אמא שלו הצליחה לעבור על כך, לוותר עליו. אפילו לא הביטה בו פעם אחת. אם רק הייתה מביטה, אולי הכול היה שונה. הרי אי אפשר שלא לאהוב אותו. כנראה זה היה גורל. הוא היה צריך להגיע אליי.
אני קורא לו ילד פלא. יש בו משהו מיוחד. יהי רצון שיעלה תמיד שמח וטוב בליבו. עומרי שלי. הזכות הגדולה היא שקיבלתי להיות אבא שלך.
