ויליאם עזב את אנה והילדים בשביל אישה אחרת. אבל אנה התאוששה מדיכאון ממושך – ואז קרה משהו מפתיע

נעמה לא חוזרת הביתה מהעבודה בידיים ריקות. היא אוהבת לעצור בדרך במכולת, לקנות בקבוק קטן של יין לבן לערב, לשבת איתו בארוחת הערב. כשהיא נכנסת הביתה, היא רואה תמונה לא מוכרת: בעלה, שאול, אורז תיק בגדים.
“מצאת כבר עבודה? אתה יוצא למשמרת לילה?”
“לא, נעמה. אני הולך.
לאן אתה הולך? כבר עשר בלילה!
מה את לא שומעת? אני עוזב. עוזב אותך, טיפשה.”
הרגליים של נעמה נשברות, היא מתיישבת על כיסא, שם במטבח.
אתה מרגיש טוב?
להם שני ילדים קטנים.
שאול, אתה חולה? אני ילדתי לך שני ילדים. הרמתי אותך מהרחוב, עבדת במכון שטיפת מכוניות. ניקיתי אותך, האכלתי, הפכתי אותך לבן אדם. ישבת בבית כל היום ואני עבדתי והבאתי הפרנסה…
וזאת התודה שלך?
אני לא עוזב את הילדים, אבל את… אני כבר לא יכול. נמאס לי שכל ערב את באה עם בקבוק, כאילו את קונה לתיאבון שלך. תמר לא ככה. היא לא מריחה מאלכוהול, הריח שלה מתוק, נעים.”
אז אתה הולך אל תמר? אתה בכלל יודע מי היא? היא ברחה מתל אביב, באה אלינו לירושלים, מי יודע מה קרה לה שם. אתה כל כך תמים, תסתבך איתה בסוף.
שאול כבר לא מקשיב, בועט בדלת ויוצא מהדירה. נעמה מרגישה שהלב שלה נשבר, ובאותו הרגע מתחילה לשתות יותר. בבוקר מגיעה לעבודה, לסדנת התפירה, עם הנגאובר כזה, אצבעות לא שָׁלוֹטֵת. ימים הופכים לשבועות.
כל ערב נעמה ממשיכה לשתות. לפעמים שוכחת לבשל לילדים, אוכל הם אוכלים רק בגן.
נעמה מוותרת על הבית, הכל מסריח מסיגריות, בקופסאות מופיע עובש, הילדים מתרוצצים מלוכלכים. בסוף, מגיע עובד סוציאלי, לוקח לה את הילדים. אומרים לה שיש לה סיכוי להחזיר אותם, אבל היא חייבת להתאפס על עצמה. יש לה עבודה, יש לה דירה, רק צריכה להסתדר.
נעמה מבקשת מהבוסית שלה כמה ימי חופש, נשכבת על המיטה, לא מסוגלת לקום.
אבל היא מתעקשת, בשום אופן לא נוגעת בבקבוק.
ביום החמישי, כשהיא מגלה שהרעב חזר, אבל כבר לא יכולה לסבול את המחשבה על יין, מתחילה לנקות כמו משוגעת וחוזרת לעבודה. עובדת קשה, ובערבים, רק בשביל לא לחשוב על שתייה, מקרצפת את הבית.
כעבור כמה חודשים, הילדים חוזרים אליה, אבל העובדת הסוציאלית ממשיכה לבוא לבדוק. נעמה מחזיקה מעמד יותר לא חושבת אפילו לגעת במשקה. בשביל הילדים שלה, היא עושה הכל.
אפילו כשנעמה שומעת ששאול התחתן עם עינת, היא לא נשברת. אפילו שקשה לה היא הרי ילדה לו ילדים, חיו יחד שמונה שנים בלי חתונה פורמלית.
כמה חודשים אחר כך, שאול חוזר עם עין נפוחה וסגולה:
“נעמה, אני מצטער… מסתבר שתמר ברחה מתל אביב מבעלה לשעבר. הוא מצא אותה, הגיע אלי הביתה, הרביץ לי, וגרר אותה חזרה לאוטו.”
“אני מודה לך על הילדים, שאול. ועל השיעור שלימדת אותי. אבל אל תחזור לפה. לך.”