אני וביתי חיינו מהקצבה שמעניק אביה הביולוגי. כל האשמה מוטלת על גרושי, שלא נותן לי למצוא עבודה, כי הוא עושה הכל כדי שלא אועסק בשום מקום. גם אם כבר התקבלתי, אחרי זמן קצר היו מפטרים אותי בלי כל הסבר, ואני כבר יודעת בעצמי למה.
כל הצרות שלי התחילו מאז שפניתי לגירושין. כבר לא יכולתי לסבול את האיש הזה לצדי. רציתי לעזוב בשקט, בלי מהומות או שערוריות, אבל זה לא הלך. בעלי התנגד בחריפות לגירושין.
אחרי שהתגרשנו, לקחתי את בתי ונסענו אל ההורים שלי בתל אביב. אימא שלי נשארה עם נכדתה, ובזמן הזה יצאתי לחפש עבודה. בעצם, לא היה לי ניסיון תעסוקתי עבדתי בעצם רק כקופאית, לא ידעתי לעשות הרבה מעבר לזה. לגרוש שלי היה תפקיד ניהולי בשרשרת חנויות מוכרת, ובאמצעות הקשרים שלו דאג שלא אועסק בשום מקום.
ניסיתי להתקבל לכל חנות בירושלים, וכשכבר קיבלו אותי פיטרו אותי אחרי זמן קצר.
גרושי חייך תמיד כאילו לא היה מעורב, וטען שכל הפיטורין קרו רק בגלל שאני לא משכילה וגם לא מוכשרת מספיק. למרות שהמשכורת שלו גבוהה, הוא משלם לנו דמי מזונות נמוכים במיוחד. בקושי יכולנו, אני ואימא, לשלם מהפנסיה ומהמזונות חשבונות, לקנות אוכל ומוצרים בסיסיים לנעמה, בתי.
כל פעם שגרושי בא לבקר את בתנו, הוא מתחיל לבזות אותי. אומר לה שאמא שלה טיפשה, עזבה את אבא, ועכשיו היא צריכה לחיות בעוני בלי צעצועים ואוכל כמו שצריך, ורק לו, לאבא, אכפת ממנה.
בסוף כל ביקור הוא נותן לבתו סכום גדול של שקלים והולך. בהתחלה התעלמתי, אבל נעמה בסך הכול ילדה, והיא לא מבינה למה לאבא יש כסף ולאמא אין. לאחרונה היא התחילה לבקש לעבור לגור עם אבא: אבא מדהים, והוא קונה לי הכל, ואת רק מרושעת וקמצנית, אני רוצה לגור עם אבא!.
אני כבר לא יודעת כמה עוד אוכל להחזיק מעמד ככה. אני בקצה גבול היכולת. אימא תומכת בי כמה שיכולה ומנסה לנחם, אומרת שנצליח להסתדר, אבל אני לא בטוחה, כי הוא לוחץ עליי מכל הכיוונים ומכיר את כל נקודות החולשה שלי. אני כבר לא יודעת איך אפשר להמשיך לחיות כך.
