תקשיבי, תראי איזה סיפור יש לי – אני חייבת לספר לך.
אז זה התחיל בזה שמישהו בשם אלעזר כתב לי באפליקציה. בתמונות הוא נראה בחור די רגיל, משהו בסביבות שלושים וחמש, מסודר, שום דבר חריג. בפרופיל הוא פיזר הגיגים על מודעות, התפתחות אישית, ועל כך שהוא מחפש נפש אמיתית. כבר שם היה לי קצת נורה אדומה: מניסיון, כל פעם שגבר מדבר יותר מדי על אישה אמיתית, זה בדרך כלל אומר שהוא מחפש אחת שתהיה כמה שיותר נוחה, שלא תדרוש כלום ושלא תצפה לשום דבר.
התכתבנו במשך כמה ימים. אלעזר היה בסדר, אבל לפעמים צצו לו משפטים קצת הזויים. במיוחד הוא אוהב לדבר על זה שלדעתו נשים בימינו מושחתות מהכסף.
כולן רוצות רק מסעדות, חופשות בקפריסין ואייפונים, הוא כתב לי. אף אחת לא רוצה להסתכל על הנפש, סתם ללכת ברגל ולדבר.
אני, בנימוס, הסכמתי בראש ותנסיתי להסיט את השיחה. מי יודע, אולי גרושים גרמה לו להיות יותר ציני, לא רציתי לקבוע מראש.
ואז הוא הציע להיפגש. רק שקטע קטן: היה חורף עז. לא סוג של חורף, אלא באמת ירושלים עם מינוס עשרים ושכל הרוחות צורחות. המד”א שלחו הודעות לא לצאת מהבית אם לא חייבים.
בואי ניפגש בפארק, הוא כתב לי. נטייל, ננשום אוויר, נכיר באמת בלי כל הרעש.
אלעזר, עניתי לו, אחי, בחוץ יורד מינוס עשרים, נהיה פסלי קרח תוך עשר דקות. אולי פשוט נשב בקפה?
התגובה הייתה מהירה.
אני לא הולך לקפה, רק עושות חיים קלות יושבות שם ומצפות שיפנקו אותן. אני מחפש בת זוג אמיתית שתהיה איתי באש, במים ובקור. אם חשוב לך שאוציא עליך מאתיים שקל, אנחנו לא מתאימים.
הסקרנות ניצחה אותי. פשוט בא לי לראות את הבחור שמבחינתו כוס אספרסו היא קבלה לשעבוד כלכלי.
סבבה, כתבתי, פארק זה פארק, נפגש בשבע בערב ליד הכניסה הראשית.
ההכנות לקחו לי זמן: התרמתי את עצמי בתרמול, סוודר עבה, ובסוף חליפת סקי מלאה. מגפיים עם גרביים מצמר, כובע עם אוזניים, צעיף שמסתיר חצי פנים.
במראה נתתי לעצמי קריצה מוכנה להשרדות ארקטית. יאללה אלעזר, תחזיק חזק, לחשתי ונכנסתי לקור.
בדיוק בשבע אני עומדת ליד הכניסה לפארק. הקור חורך לי את הלחיים זה החלק היחיד שחשוף. סביבי יש רק שקט ואנשים נורמליים, כולל עשוֹת חיים קלות, כנראה בחרו חום.
אלעזר עמד שם, במעיל סתיו. מתנדנד על הרגליים, קופץ ומשפשף ידיים. האף שלו כבר סגול, האוזניים אדומות.
ניגשתי.
היי, אמרתי, חצי בקול דרך הצעיף.
הוא הסתכל עלי, כנראה ציפה לראות איזו פיה עדינה בטייץ רועדת ברוח, כדי שירגיש גיבור. במקום זה אני נראית כמו מדריכה בטיול הישרדות.
היי, אמר בשפתיים כחולות. וואו, התכוננת ברצינות.
אמרת באש ובמים, החלטתי להתחיל בקור. יאללה, נצא לטייל?
חמש עשרה דקות של תהילת חורף
התחלנו ללכת בין העצים. זאת הייתה בקלות אחת ההיכרות הכי מוזרות שהיו לי.
איך מזג האוויר? שאלתי אותו בנימוס.
מחזק! הוא גנח החוצה. הפנים שלו כבר לא זזו, רק שפתיים כחולות. אני אוהב חורף, בודק מי אמיתי.
מסכימה, אמרתי. אגב עשוֹת חיים קלות. תסביר למה לדעתך קפה זה סימן למכירה?
ברור שהכאב מהקור התחרה באידיאולוגיה שלו.
כי… קולו רעד, צריך שהקשר יבנה על עניין אמיתי, לא על הארנק. אם מישהי לא מסוגלת סתם לטייל אלא דורשת פינוק, היא מנצלת.
ואם היא לא רוצה דלקת ריאות? שאלתי, מסדרת את הכובע.
תירוצים, קטע וחטף נשימה עם רעש. מי שרוצה מוצא דרך, צריך להתלבש חם.
אה, אז לבשתי שכבות, צחקתי והראיתי את המילוי. אתה דווקא קצת פחות. אתה בטוח שלא קר לך?
בסדר לי! הוא התעקש, אבל רעד ממש, גם באור חיוור.
עברו עשר דקות, הגענו לכיכר המרכזית של הפארק. היה שם קיוסק קפה סגור. אלעזר הסתכל עליו במבט של גיבור טרגי.
אולי נחזור? שאל. רוח התחזקה.
מה פתאום! התלהבתי. רק התחלנו. רצית להכיר נפש? דבר איתי על ספרות. אוהב את גק לונדון? יש לו סיפור להדליק אש, שם מישהו קפא למוות כי זלזל בקור…
המבט שלו היה גמור ממש לא חיפש נפש אמיתית.
תשמעי, אני חייב לרוץ, קטע. פתאום נזכרתי יש לי עבודה דחופה.
איזה עבודה? אמרת שיש לך ערב פנוי.
דווקא כן! לא שלחתי דוח.
בשמונה בערב, ביום שישי? הרמתי גבה.
כן! כמעט צעק.
הוא הסתובב חזק והתחיל לרוץ כמעט אל עבר היציאה. אני צעדתי אחרי, מתענגת על הרגע: הגיבור שלי בכושר הישרדות החזיק בדיוק חמש עשרה דקות.
במדרגות של הרכבת הוא אפילו לא נפרד פשוט נעלם לתוך החום של המנהרה. הלוואי והתחמם שם לא רק באצבעות, אלא אולי גם באידיאולוגיה שלו. למרות שכנראה לא.
אני חזרתי הביתה, הכנתי תה חם ומחקתי את ההתכתבות. גם דקה מזמן לא הייתה חסרה לי. אותן חמש עשרה דקות היו זריקת חיסון נגד רגשות אשמה, וגם תזכורת חזקה שדאגה לעצמך זה לא עושה חיים קלה.בלילה, כשהתה מתפזר לי בגוף והקור נמס, חשבתי פתאום אולי באמת מצאתי נפש אמיתית. רק לא את שלו, אלא את שלי. לא צריך מבחני הישרדות או אידיאולוגיות שמרגישות כמו מבחן בית ספר. בסוף, כל הסיפור הזה היה שיעור קטן שגם בפארק, גם בקפה, מה שבאמת חשוב זה לדעת להזיז את עצמך מהקפאה, לבחור את המקומות והאנשים שמחממים לך את הלב.
בפעם הבאה, אם מישהו ירצה להכיר אותי רק דרך ריצת חורף או אתגרי עכּם, אבחר ללכת בקצב שלי אולי אפילו אספר לו את הסיפור הזה. ומי יודע, איתו אולי אשתה קפה, אולי אלך לטייל, ואולי פשוט אשב בבית, מחייכת על הבחירה שלי, ומרגישה שיש לי נפש אמיתית בדיוק איפה שהיא צריכה להיות.
