קורא לי אורית. את הדמות המרכזית שלי בחור בשם גדי. בתמונותגבר ישראלי רגיל, בן שלושים וחמש, מסודר, בלי שום דבר בולט או חצוף. בפרופיל שלו, הגיגים על “מודעות”, “התפתחות אישית” וחיפוש אחר “נפש חיה ואמיתית”. כבר בנקודה הזאת היה צריך להיזהרהניסיון לימד תמיד, שככל שגבר מדבר חזק יותר על “אישה אמיתית”, כך הוא בדרך כלל מחפש את הגרסה הכי נוחה, שתגיד הכול בסדר ותוותר עליו בשקט.
התכתבנו כמה ימים. גדי היה מנומס, אבל מדי פעם שזר הערות קצת קשות. במיוחד אהב לדבר על כך שלדעתו נשים ישראליות היום “הרוסות מהכסף”.
“כולן רוצות רק מסעדות, אילת וסלולרי חדש,” הוא כתב לי. “אף אחת כבר לא מעוניינת להכיר באמת, פשוט ללכת לטייל ולדבר.”
אני, כישראלית מנומסת, הנהנתילפחות בראשוניסיתי לסובב את השיחה לכיוונים אחרים. הרי לכל אחד יש את הפצעים שלו. אולי גרושתו נטשה אותו בלי דירה או בלי אשליותמי יודע. אני משתדלת לא לקבוע דעה מיד.
ואז הוא הציע להיפגש. הבעיה הייתה אחת: היה דצמבר, אמיתי לגמרי, עם מינוס עשרים מעלות בערב, ועם רוח שהרגישה כאילו זה מינוס עשרים וחמש. החזאים הודיעו על “התרעה כתומה”, פיקוד העורף שלח הודעות לא לצאת מהבית אם לא חייבים.
“ניפגש בפארק,” כתב גדי. “נטייל, ננשום אוויר, נכיר אחד את השני בלי מסיכות.”
“גדי,” עניתי לו, “בחוץ מינוס עשרים, נהפוך לפסלים קרח בעשר דקות, אולי נשתה קפה בקפה?”
תשובתו הגיעה מיד.
“אני לא נכנס לבתי קפה, שם יושבות רק ‘נתמכות’, שמחכות שיאכילו אותן. אני מחפש בת זוג שבאמת תהיה איתי באש ובמים ובקור. אם חשוב לך שאני אשקיע עליך מאתיים שקל, כדאי שנפרד כאן.”
הסקרנות גברה. רציתי לראות איך נראה “הלוחם על טוהר היחסים”, שפה כוס אמריקנו זה עבורה סמל לעבדות כספית.
“טוב,” כתבתי. “פארק, בשעה 19:00 בכניסה הראשית.”
ההכנה לא לקחה רגע. שלפתי מהארון טרמיטרמיים, סוודר חם, ולבסוף חליפת סקי. לרגליים מגפיים עם גרביים מצמר, על הראש כובע אוזניים.
במראה עמדה מולי אישה מוכנה למסע לאנטארקטיקה.
“נו, גדי, תחזיק מעמד,” קרצתי לדמותי ויצאתי אל החשיכה המקפיאה.
ב-19:00 בדיוק הייתי בכניסה לפארק. הקור תפס מיד את הלחייםהיחידות שחשופות. השלג חרק מתחת לרגליים, מסביבשום נפש חיה: כולם, כולל ה”נתמכות” שגדי הזכיר, בחרו בחום הבתים.
גדי כבר חיכה שם, במעיל סתיו. הוא עמד על קצות האצבעות, קפץ קלות ונשף על כפות הידיים. האף שלו הכהה והוא אדום באוזניים.
התקרבתי אליו.
“שלום,” אמרתי בקול חנוק מתוך השארף.
הוא בחן אותי, כנראה ציפה לראות פיה עדינה בגרביונים שתתפוס רטט קטן שימלא אותו בקרב גיבור. אבל עמד מולו מישהי שיותר מזכירה מתנדבת באקספדיציה.
“שלום,” אמר בשיניים נוקשות. “את… ממש השקעת בהכנות.”
“אתה אמרת אש, מים וקורבחרתי להתחיל מקור. נצא להליכה ולנשום אוויר?”
15 דקות של תהילה
צעדנו יחד לאורך השביל. הדייט הזה עולה ברשימת הדייטים הכי מוזרים שהיו לי.
“מה דעתך על מזג האוויר?” שאלתי בנימוס מרוחק.
“מרענן,” הצליח להוציא מפיו, שפיו היה בקושי זז וכחול. “אני אוהב חורף, הוא בודק אנשים עד הסוף.”
“מסכימה,” הנהנתי. “אגב, על ה’נתמכות’ספר לי למה לדעתך קפה כל כך נגוע?”
היה לו קשה לדברהקור שרף בגרונואבל הדעות הקבועות דרשו הקרבה.
“כי…,” קולו רעד, “יחסים אמיתיים צריכים להיות על האדם, לא על הארנק. אם אישה רוצה רק לחגוג עם אוכל, היא צרכנית.”
“ואם היא פשוט לא רוצה דלקת ריאות?” התחכמתי, מסתדרת את מכסה הראש.
“זה תירוץ,” חתך בגסות וכחכח באף. “מי שרוצהמחפש פתרונות, צריך להתלבש חם.”
“ובכן, התלבשתי,” פתחתי ידיים, להראות את המראה הבולט שלי, “ואתה, נראה לי, קצת פחות. אתה בטוח שלא קר לך?”
“אני בסדר!” ענה, למרות שכולו רעד ורעדותיו היו ברורות גם בחושך.
אחרי עשר דקות הגענו לכיכר המרכזית, שם עמד קיוסק קפה סגור. גדי הסתכל עליו בעצב שכל שייקספיר היה מעריך.
“אולי נחזור?” הציע, “הרוח התחזקה ממש…”
“מה פתאום!” התעוררתי. “רק התחלנו. אתה הרי רוצה לגלות נפש, בוא נדבר על ספרות. מכיר את ג’ק לונדון? יש לו סיפור על גבר שקפא למוות כי לא העריך נכון את הקור.”
המבט שנשלח אליי לא הזכיר חיפוש רוחני.
“תקשיבי, אני חייב לזוז,” קטע בחדות, “יש לי עניינים דחופים”.
“מה? אנחנו תכננו ערב שלם.”
“עבודה. שכחתי שצריך להגיש דוח.”
“בדוח? בשמונה בערב ביום שישי?”
“כן!” קרא כמעט.
עשה סיבוב חד והתחיל לרוץ אל היציאה. הלכתי אחריו, נהנית מהרגע: ה”סורד” שלי שרד בדיוק רבע שעה.
בתחנת רכבת לא אמר שלוםפשוט נעלם אל החום של הרכבת התחתית. רק מקווה ששם הוא לא חימם רק את האצבעות, אולי גם את השקפת העולם שלו. אם כי אני בספק.
הלכתי הביתה, הכנתי תה חם, ומחקתי את ההתכתבויות עם גדי. על הזמן ש”השקעתי” לא היה לי צער. חמש עשרה דקות של הליכה היו חיסון נגד רגשות אשמהותזכורת שאישה שמטפלת בעצמה ממש לא נתמכת.
