אמש ישבתי במטבח, לבד, מחזיק בידיים ספל תה חם. התה היה כל כך לוהט, שלגמתי אותו בזהירות, בקצב איטי. כל פעם שהבאתי את הספל אל פי, האדים עטפו לי את הפנים, אבל חום זה לא באמת הביא בפנים נותר רק קור וריקנות.
לצידי, הטלפון לא הפסיק לצלצל. שיחות נכנסות בזו אחר זו נדמה שכל מי שאני מכיר, כולם, החליטו פתאום לבדוק מה שלומי ומה עובר עליי. חברים, בני משפחה רחוקים, קולגות מהעבודה, שכנים. כאילו כל העולם נזכר בי באותו רגע.
הסיבה להמולה היתה אחת הגירושין שלי. רק לפני זמן קצר חגגנו אני ודנה את יום הנישואים ה-15. שולחן עמוס, צחוקים, איחולים, עיניה הבורקות של אשתי כשהרימה כוסית לחיינו המשותפים. הייתי בטוח שזה לעד, שהשנים הבאות יהיו עוד יותר מלאות שמחות טיולים, לילות חורפיים מול תנור, הווי ומשפחתיות. כעת, אנחנו מתגוררים בדירות נפרדות, מדברים אחד על השנייה בקרירות וזהירות, כמו שני זרים. איך הכל קרס במהירות שכזו?
בהתחלה עוד עניתי לשיחות. ניסיתי להישמע רגוע, לבחור מילים שלא יפגעו באף אחד בהם או בי.
זו היתה החלטה הדדית, חזרתי ואמרתי. שנינו הגענו למסקנה שזה הצעד הנכון. יחד כבר לא מתאפשר.
אבל הסברים לא באמת חלחלו. שמעתי שוב ושוב את אותן שאלות, בהן דאגה ועלבון ודאגנות מעושה:
ומה עם נועה? חשבת עליה? ילדה צריכה אבא!
עצמתי עיניים, מתאפק לא להזיל דמעה. הייתי יודע הם שואלים לא מרוע לב. פשוט לא מצליחים להבין איך מפרקים משפחה עם ילדה. איך מסבירים במילים בודדות חודשים של שתיקות, עייפות, תחושת בדידות כשאתה גר לצד מישהי, אבל בעצם אתה בודד.
עוד שיחה. קרוב משפחה הפעם. נשמתי עמוק, לגמתי מהתה ועניתי.
יכלתי לספר שכל מעייניי היו בנועה. כמה לילות שכבתי ער, שוקל אפשרויות, מה הכי טוב בשבילה. לא הפסקתי לחשוב מה עתידה יהיה אם נעשה כך או אחרת. אבל ידעתי לא כולם יוכלו להבין. במיוחד כשהם משוכנעים בצדקתם, ורואים רק צד אחד.
המחשבות חזרו, שוב ושוב, אל החודשים האחרונים. דנה חוזרת מאוחר, לבושה באדישות. היא מתרחקת ממני, כמעט כועסת כשאני מדבר איתה על המצב. יושבים סביב השולחן דממה צוננת בינינו. ונועה, בתי המתוקה, קולטת הכול. שומעת, רואה את החיוכים המזויפים, חשה את המתח כמו ערפל סמיך.
את הערב ההוא לא אשכח לעולם. ויכוח נוסף, קול נמוך הולך ומחמיר ולפתע נועה בפתח הדלת, פניה חיוורות, עיניה דומעות.
אמא, אבא, בבקשה תפסיקו לריב לחשה ברעד.
הסתכלתי עליה, ואז על אמא שלה ופתאום הכל היה ברור. אי אפשר להמשיך כך. ילדה לא צריכה לחיות באי־שקט, בשמיעה מתמדת של ריבים, בתחושת אשמה על כך שההורים לא מסתדרים.
האם זה טוב יותר לנועה, בית מלא מריבות וקור? כשברור שליבה של דנה במקום אחר? כל בוקר מתחיל במשפטים מהוססים, בדחיפות תכנונים להעביר את הזמן? לנועה מגיעה התחלה אחרת.
לאחר הרבה מחשבה והיסוסים, החלטנו עדיף להיפרד. לעשות זאת בשקט, בכבוד, לשמור על יחסים תקינים, בעיקר למענה.
כשהבעתי את עמדתי, השתררה שתיקה. ואז דנה אמרה חרישית: אני מסכימה. לא כעס, לא מרירות רק עייפות והקלה קשה. ישבנו, דיברנו, סיכמנו על הכל במיוחד על נועה, שתמיד תבוא בראש.
רק אז הרגשתי שהסיר יורד מהלב. סוף־סוף אפשר לנשום. עכשיו כל אחד יתחיל דרך חדשה, בידיעה שניסינו הכול ועשינו את המיטב למענה.
ידעתי שמצפה עבודה רבה. לסדר דירה, לעבור, לעזור לנועה להבין ולהתרגל. אבל לראשונה זה זמן רב הרגשתי שהדרך שבה בחרנו נכונה.
בלחש אמרתי: היום אני עושה צעד קטן לעבר אושר חדש. מהחלון ראיתי יונה מהדסת על אדן. קפצה מצד לצד, בודקת את המקום החדש. היה בזה משהו פשוט ומשחרר.
באותו רגע נכנסה נועה בסערה, עם עיניים בורקות, לחיים סמוקות, שיער מפוזר.
אבא! כבר ארזתי הכול! מתי המונית מגיעה?
הבטתי בה תוך גיחוך חבוי אנרגטית, כמו בובה על קפיץ.
בעוד חצי שעה, עניתי. באמת לא מפריע לך לעבור לעיר חדשה?
היא חשבה, ואז נשפה ביד נחרצת: מה יש להפסיד? את החברות מהכיתה יהיה לי קשה לעזוב, אבל יש ווטסאפ! וסבתא בקושי ראיתי. ובכל מקרה, לא נורא.
לפתע אחזתי את קצה השולחן. האם אני עושה את הנכון, עוקר אותה מכל מה שהכירה?
ומה עם אמא? שאלתי חרש.
היא הניחה את הכוס, פניה קפאו; יש לה חיים חדשים. אשתו החדשה לא ממש אשמח לראות אותי. אבוא רק בחופשות.
הבאתי לה חיבוק ארוך, והיא החזירה, מלטפת כבתוך-אם.
מגיע לכם לחיות מאושרים, אמרה. לאמא מגיעות שמחות חדשות, גם לך.
בשקט, הרגשתי למרות הפחד והחששות, אנו בוחרים נכון. לא נודע מה צפוי, אבל ביחד נתגבר.
*****
העיר החדשה, עבודה חדשה, פרצופים אחרים הכול הרגיש מוזר, אבל דווקא הלוז העמוס עזר לי להסתגל. לא היה לי זמן לתהות, רק להספיק משימות יומיומיות.
הדירה קומה עשירית, חלונות גדולים, הרבה שמש. בהתחלה היתה ריקה ושקטה מדי, אבל לאט תליתי ציורים, סידרתי ספרים, שמתי אדנית במרפסת הענקתי לה חיים.
בערב אחד, חזרת הביתה, נועה הודיעה: אבא, אני רוצה להירשם לחוג מחול!
ראיתי על פניה שהחליטה וזהו-זה.
הוא קרוב אלינו וזול, הוסיפה בהתלהבות.
בטוחה? יש לך לימודים ושיעורים פרטיים
היא פתחה מחברת מסודרת: חשבתי על הכל. שני וחמישי שיעורים עם נורית המורה, רביעי אני נשאר עד מאוחר, מקום לסטודיו בדיוק בשלישי וחמישי. לא אפסיד כלום! מתחייבת להישאר מצטיינת.
בחיוך הערכתי את ההשקעה. אוקיי, מחר נלך להתרשם ונרשום אותך.
ישש! קפצה, וחיבקה אותי.
הסטודיו התגלה כמרשים אולם רחב מלאה מראות ורצפת עץ, תמונות והוקרות על הקיר. המדריך, יואב כהן, שידר שקט וישירות: בגדים פשוטים, עמידה זקופה, דיבור נינוח אך ברור.
ביום הראשון צפה בנועה, לא ממהר לשפוט. לא החמיא סתם ולא גער, רק הראה, תיקן, הסביר שוב ושוב עד שהצליחה. נועה חזרה הביתה זוהרת:
הוא מדהים! עוזר לכולם, לא עושה הנחות, אבל תמיד מסביר בסבלנות. ויש לו בן תומר! התאמנו זוגות. תומר ממש מוכשר, וגם סיפר שאביו מלווה תמיד.
ראיתי שיש שם משהו מעבר שובבים, מתלחשים, הולכים יחד הביתה לאחר החוג. כל ערב, נועה מזכירה איזה אבא נהדר יש לתומר, כמה קל לדבר איתו.
הם מנסים לשדך אותנו, חשבתי בליבי, אבל שיחררתי. העיקר שהיא פורחת, מוצאת חברים תחביבים ואור בעיניים.
ערב אחד, אחרי החוג, אמרה לי:
אבא, אולי תזמין את תומר ואת אבא שלו אלינו? תומר מת על עוגיות שוקולד
חייכתי, ליטפתי לה את הראש, נראה, מתוקה. כל דבר בזמנו
*****
מעולם לא הייתי אבא חטטן, לא בדקתי לה את הטלפון או קראתי לה הודעות. האמנתי שיחסים טובים דורשים כבוד לפרטיות. אבל בערב אחד, כשהטלפון שלה שכב גלוי על השולחן ונועה היתה במקלחת ראיתי הודעה שנשלחה מתומר.
התלבטתי, אבל פתחתי את הווטסאפ. מיד חשתי הקלה נועה כתבה באושר: איך הצליחה בתרגיל חדש, סיפרה שמעודדים אותה, איך יואב כהן החמיא לה, סיפורים מצחיקים.
ואז, הודעה מתומר: אבא שלי אמר שאבא שלך בחור חתיך וחכם. הוא לא אומר את זה על כולם
הסמקתי פתאום. שמתי את הטלפון והלכתי לחלון.
אני יודע שיואב מתעניין מסתכל קצת יותר, פותח בשיחה, שואל מה שלום נועה ומציע עזרה אם משהו לא כשורה. ואמת, אני מוצא את עצמי חושב עליו. גבריות שקטה, חיוך שמרגיע, מוטיבציה לעזור. לצידו אפשר להיות פשוט אני.
אבל הקשרים החדשים הפחידו. אחרי הגירושים ישבתי בבדידות, למדתי מחדש להיות עצמי. עכשיו, עם הכל מסודר, להכניס שוב מישהו חדש מסקרן, וגם קצת מפחיד.
האם שוב אתאכזב? האם תיפגע השלווה הקטנה שיצרנו? והאם אני בכלל מוכן לסמוך ולהיפתח?
הנה, נועה יצאה מהאמבטיה, מחייכת: אבא, איפה אתה? איך בחוג?
מצוין! ענתה. מחר נתרגל קטע חדש. אנחנו בטוח נצליח!
החלטתי לתת לזמן לעשות את שלו.
*****
ישבתי בלילה במטבח, מוקף ניירת ועבודה שלא נגמרת. פתאום נועה התיישבה מולי, חייכה בעיניים גדולות:
אבא, זוכר מה הבטחת לי?
אולי תזכירי?
שתהיה מאושר, אמרה בנחישות.
אני מאושר יש לי אותך.
זה לא מספיק, ענתה והעמידה ידיים על השולחן. אני מדברת על אושר אמיתי! כמעט שנה מאז הגירושים. אולי תחשוב גם על זוגיות חדשה? הרי אני עוד רגע מסיימת בגרות, תישאר פה לבד? תגדל שלושים חתולים?
באותו רגע, החתולה שלנו לבנה ושמו שלגית, הניפה ראש, עיניה מזהירות, והניחה כפה על ברכי בזעף, כאומרת פה זה הבית שלה.
צחקתי: להתחיל קשר רציני בגיל שלי? זה לא פשוט. ליטפתי את שלגית, שפרצה מיד במיאו שמח.
הגיע הזמן! תיפגש עם יואב כהן. אני יודעת שהוא רוצה! קפצה נועה. קח יוזמה!
אבל ניסיתי. אין אבלים! תתקשר אליו עכשיו.
התבוננתי בה, בוגרת ונחושה מכפי גילה. שלגית, לא מרוצה שהפסקתי ללטף, הזדקפה ליד כפי.
אם לא תנסה לא תדע, קרצפתי בחשש, אבל שלפתי טלפון.
נועה עקבה בדריכות; התקשרתי, קולי רעד מעט בגל של התרגשות נגועה בחשש.
היי יואב, כאן עידו. אולי נפגש בערב מחר בפארק?
היתה דממה קצרה, ואז קולו נעים, שמח: אשמח! שעה ומקום?
בשבע, בטיילת יפה בערב שם.
מעולה, אשמח מאוד.
סגרתי, ונועה רשפה בשקט התלהבות ויד מגויסת באויר: יש!
הצלחנו, חייכתי. הרגשתי פרפרים בבטן, אך גם גאווה. ואני שמח שניסיתי.
מגיע לך להיות שמח, וגם לי. אמרה בקול רציני.
אותו ערב שוטטתי בבית, מבודח, חיוך קבוע על פניי. בחרתי מכנס נאה וחולצה כחולה, לבשתי בגדים שמשרים שלווה. מראה שמח, חשבתי על עצמי.
נועה עקבה מהצד: אתה נראה מצוין! קרצה.
ירדתי, היא חייכה מהחלון; הרגשתי שמחה אמיתית של בוקר חדש.
***
הפארק היה מלא תאורה רכה וריח ים קלוש. הלכתי לאיטי, סופג את השקט, עד שראיתי אותו יואב, עם זר פרחי בר, חיוך גדול, מסתכל עליי קצת נרגש.
ערב טוב, עידו. אתה נראה נהדר.
הסמקתי, אבל עיניי לא ברחו: תודה; זר יפהפה.
דמיינתי שתאהב משהו פשוט, בלי גינונים.
אני אוהב.
המשכנו בשביל, מדברים על עבודה, ילדים, החיים כל שיחה הוסיפה לי תחושה: אני לא לבד.
ואולי, חשבתי, פה שוכן האושר לא מושלם, לא נטול דאגות, אלא אמיתי. עם ילדה שמאמינה בי יותר ממני, עם אדם שרואה בי את מה ששכחתי שיש בי.
אחרי הערב הזה, אני מבין: מגיע לנו לבחור בשלווה, ברוך ובאהבה כי זה הטעם של האושר, על אמת.
