היכן גר האושר
יערה ישבה לבד במטבח, אצבעותיה עוטפות ספל תה רותח, כמו מנסה להתחמם מבפנים. התה היה כה לוהט, שהיה עליה ללגום רק טיפין טיפין, בזהירות של חולם על פי תהום. אדים מסתלסלים עטפו לה את הפנים ברכות סתווית, אך החום לא הגיע עד הלב; שם בפנים, קריר וריק עמוק.
לצידה על השולחן רטט הטלפון הנייד בתכיפות של חלום חזרתיות. שיחות נכנסות שוב ושוב בשעה האחרונה כבר כל מי שהכירה: ידידים, בני משפחה רחוקים, חברות מגן, שכנות שעברו במקרה, נדמה היה כי כל תל אביב התגייסה פתאום לשאול מה שלומה ומה מתרחש בחייה.
הסיבה ברורה הגירושין. עוד לא מזמן חגגה עם בעלה אשר, חמש עשרה שנות נישואין. שולחן עמוס מאכלים, צחוק קלוש, מבטי שמחה, עיניו של אשר נוצצות כשהרים כוס יין לברכה על השנים הטובות. נדמה היה אז שמדובר בנצח, בהבטחה לעוד הרבה אבני דרך, טיולים משותפים, ערבים במרפסת. כעת גרו בשתי דירות ברחוב אחר, מדברים זה על זה בנימוס ריק, כמו זוג שכנים ששתקה ביניהם מקהלה של שתיקה. איך זה קרס כל כך מהר?
תחילה ענתה יערה לכל שיחה בסבלנות. ליקטה מילים כמו פרחי שדה, ניסתה שלא לפצוע עצמה ולא לפגוע באחרים.
זו החלטה משותפת, אמרה בקול שטוח. שנינו הסכמנו שככה עדיף. כבר אי אפשר היה להמשיך ביחד.
אבל נראה שההסבר כמו נבלע באוויר. מיד נורו לעברה אותן שאלות, חרדות, רמיזות, דאגה:
ומה עם אביגיל? את חושבת על הילדה? היא זקוקה לאבא!
בעיניים עצומות ניסתה לבלום את הדמעות שעלו בגרון. היא ידעה שלא מתוך רוע באות השאלות פשוט לא כולם הבינו שא׳ בית של משפחה לפעמים מתפרק למילים לא ברורות. היא ידעה היטב: אי אפשר בקצרה לתאר חודשים של ניכור חרישי, עייפות שנצברה כמו אבק בדירה תל אביבית, את בדידותה לצד מישהו שכביכול נמצא שם.
הטלפון רטט שוב דוד מהגליל. יערה נשפה, לגמה לגימה מהספל הלוהט והתמתחה אל הצד השני של השולחן.
היא יכלה לאמר שהמחשבות שלה רק על אביגיל, בתה היקרה, שהיא הפכה אלפי לילות בלי שינה, שקלה אפשרויות, שרטטה בתודעה כל תרחיש, לא חדלה מלהיות אם גם ברגעים שרצתה לברוח. אך שתקה. ידעה יש מי שאי אפשר לשכנע. במיוחד כשחושבים בביטחון מתוק מדבש ומראות הכל רק דרך חריץ אחד של חלון.
בתודעתה נמוגו שוב ושוב מראות החודשים האחרונים. אשר חוזר הביתה, מריח מבושם לא מוכר. הוא קוטע אותה כשתנסה לגעת במה שכואב. יושבים לשולחן, אך ביניהם קיר שקוף של שתיקות, והאוויר כמו רוח כבדה בעמק יזרעאל. אביגיל רואה הכל יודעת לקרוא שפת גוף, קולטת את המתח הכרוך ברפרוף כפיות בתוך תה.
הערב שבו הכל נהיה ברור לא תעזוב את יערה לעולם. שוב ויכוח, אט אט גובר. פתאום אביגיל מופיעה בדלת, פניה חיוורים, עיניה דומעות.
אמא אבא בבקשה, תפסיקו לריב לוחשת בקול שובר חלומות.
יערה נמתחת כקפיץ, מביטה בילדה ובאשר, שלא שם לב אליה. פתאום מבינה כך אי אפשר להמשיך. לא לתת לילדה לגדול בקקופוניה של ריבים, לא לתת לה לחשוב שאשמה בהעדר הרמוניה.
האם מוטב היה לאביגיל לגדול עם זוגיות עכורה, בה אין חמימות אלא רק טינה דקה? כאשר הלב של אבא בכלל כבר במקום אחר? האם זו משפחה או שמא פשוט תפאורה? וזה בעצם העתיד שנכון להציע?
יערה לא יכלה לבחור באפשרות הזו. היא חשבה רבות, דמיינה כל צומת, בסוף החליטה גירושים. בשקט, בלי דרמה, להישאר בני אדם, בראש ובראשונה למען אביגיל.
כשהודיעה לאשר, השתררה דממה. לבסוף אמר בשקט:
גם אני חושב כך.
בקולו לא היה כעס. רק עייפות כהה, ולרגע מסוים משהו קרוב להקלה. דיברו עוד קצת, סיכמו איך ימשיכו ביניהם בראש ובראשונה לטובת הבת.
שניהם נשמו אז לרווחה, כאילו הונח סוף סוף סלע כבד על שפת אבן הר. כל אחד יתחיל מסע משלו, בידיעה שעושים זאת לא למרות, אלא למען העתיד של בתם. עתיד בו תוכל לגדול מתוך מרחב בריא יותר, ללא פחד מצלילים חורקים, בלי להיות לכודה בין שני צדדים.
ברור היה ליערה צפויה לה עוד עבודה רבה: חיים מחדש, לבנות שגרה שונה, להסביר לילדה מה קורה. אך לראשונה מזה זמן הרגישה בכיוון הנכון.
היום אני עושה צעד קטן לעבר האושר החדש, לחשה בקול כמעט לא נשמע, מבטה נעוץ באדן החלון. שם פסע יונה על רגליים דקיקות, מטה מעט את הראש, פורשת כנפיים לבדוק אם זה המקום הנכון. יערה התגלתה לעצמה מתבוננת ביונה, ברוגע, בפשטות. היה בכך משהו מרפא.
ואז, כדלת נטרקת בסרט סוריאליסטי, נפתח פתאום המטבח. היונה נבהלה ועפה. בפתח עמדה אביגיל לחייה ורודות, שיערה סתור, עיניה נוצצות.
אמא, ארזתי כבר הכל! קראה, מדלגת לשולחן. מתי המונית מגיעה?
יערה הציצה בטלפון, מנסה להסתיר חיוך. אביגיל נראתה כמו בובה מכנית שחכו לפיתה האחרונה.
חצי שעה, ענתה בשקט. את באמת מסכימה לעבור לעיר החדשה?
רגע קפאה אביגיל, ואז נופפה ביד נחושה:
מה אני מפסידה? בקול מפתיע לבגרות. חברות? כן, עצוב להיפרד, אבל אפשר לכתוב להן. פותחת יוגורט מהמקרר, לוגמת בלגימה ארוכה לא ראיתי כמעט את סבתא, רק בחגים. אז מה כבר משתנה?
יערה הידקה את אחיזתה בפינת השולחן. זה היה רגע קשה עדיין תהתה על הצדקת עקירת הבת.
ומה עם אבא? שאלה חרישית, מחכה לתשובה.
אביגיל הניחה את הכוס, פניה קפאו.
לאבא יש משפחה חדשה. לא נראה לי שאשתו תשמח לראות אותי לעתים קרובות. אבוא לבקר בחגים.
השקט במטבח עמד במקומו. יערה הביטה בבתה ונדהמה לראות כמה התבגרה. לא היה במבטה טינה או כעס רק שלווה.
את ילדתי החכמה, מלמלה יערה בכמעט בכי. ניגשה וחיבקה את בתה בחוזקה, מטביעה את אפה בשיער הרך. את מבינה הכל
אביגיל חיבקה חזרה, מלטפת ברוך את גב אמה, כאילו היא הבוגרת ביניהן.
את ראויה לאושר, אמרה בשקט ובביטחון. לאבא כבר יש, עכשיו תורך!
יערה חיבקה חזק יותר, חשה את החום זורם בה. פתאום הבינה: למרות כל הפחדים הן בדרך הנכונה. העתיד נפתח, והן תצלחנה יחד.
***********************
עיר חדשה, עבודה חדשה, פרצופים לא מוכרים הכל סביב הסתובב בערפול חלומי של שינוי. דווקא כל העסוקים החדשים הדפו את העצב. לא היה מתי להתמהמה, להיאחז בעצב או בזכרונות. כל יום דרש פתרונות, ובעיות נוספות צצו כמו עשבים בחולון.
הדירה החדשה בקומה עשירית קיבלה אותן באור שמש מרצד וחדרים ריקים. הכל נדמה זר קירות עם עקבות של דיירים קודמים, שכנים שקטים מדי, סלון ריק מצחוק. אבל יערה התחילה אט אט להפיץ סימני חיים: תלתה ציורים, ערמה ספרים, שמה אדנית זעירה על עדן החלון. הדירה לבשה גוון של בית.
ערב אחד, כשהשמש צוללת בזם לתוך הים הדמיוני, נכנסה אביגיל נחפזת:
אמא, אני רוצה להצטרף לסטודיו מחול!
עיניה זהרו, פניה סמקו. יערה נגעה לה ביד:
את בטוחה? בית ספר, שיעורים
אביגיל שלפה מחברת מסודרת בתור לוח זמנים מוקפד, הראתה מבנה שבועי:
תראי! אין קונפליקט. כל שיעור רשום. פעמיים בשבוע חופש, בדיוק מתאים לאימוני מחול. אני אצליח עם הכל, את תראי. לא אתפשר על בית הספר!
יערה התבוננה במחברת שרטוטים, סימונים, אחריות. ליבה התמלא גאווה בדיוק ובסדר של בתה.
טוב, נראה, סגרה יערה את המחברת ברוך. אם את באמת רוצה נלך לראות, ואם יתאים, נצטרף.
יש! קרה אביגיל וחיבקה בשמחה.
סטודיו המחול אכן היה מואר. אולם רחב מרוצף פרקט, מראות מקצה לקצה, ניחוח של עץ וזיעה מתוקה מעבודה. על הקירות תלויות תעודות ותמונות. המדריך דביר, גבר בגיל ארבעים, לבוש בגדי ספורט, מצטיין ביציבה ובשקט פנימי. לא מרים קול, לא מגיב בדרמה, אלא עומד על דיוק ורוך כאחד. אם מישהי לא קלטה מסביר שוב ושוב, בלי לגלגל עיניים, אחר כך מחייך בעידוד שקט.
הוא מדהים! סיפרה אביגיל לאמא בהתלהבות יום אחרי יום. הוא לעולם לא מרפה מילד קשה או קל. אם אתה מתאמץ הוא ישים יד בשקט, יראה שוב, עד שתבין.
והיה לו בן נעם. הם קיבלו אותם לצמד. אמא, נעם אומר שאבא שלו הכי טוב בעולם, לא כועס ולא מוותר.
יערה חייכה. ראתה את המבטים שנשלחים בין אביגיל לנעם, לחישות בצד, הליכות משותפות בסמטאות. לאט ראתה מתרקם כאן לא רק צעד מחולי, אלא גם חברות ואולי נסיון למפגש חדש.
פעם אחת שאלה אביגיל, נשמעת כמעט מתקשה לנשום:
אמא, תזמיני את דביר ונעם אלינו! נעם אוהב עוגיות שוקולד
נחשוב, נשמה, ענתה יערה ברוך. הכל בזמנו
*******************
יערה לא היתה אמא חטטנית, אך ביום ההוא משהו משך את עינה לטלפון של אביגיל. הודעה חדשה מרצדת על המסך יערה נשאה אותה בידיים רועדות. היא דפדפה את השיחות עם החברות מתוך תחושת אשמה קלה, מתוך דאגה סוריאליסטית.
אבל הקריאה הרגיעה אותה: אביגיל שיתפה התלהבות, שמחה, סיפרה על התקדמות, תחושת שייכות. ואז נתפסה על הודעה של נעם:
אבא שלי אמר שאמא שלך חכמה ויפה. הוא לא אומר דברים כאלה לכולם.
פטישי לבה רעדו כסולם של חלום. הניחה במהירות את הטלפון וחיכתה. הרי שמה לב דביר מביט בה מבט עמוק מהנדרש, מחייך בלי מילים. היא עצמה קלטה בו דמות אמיתית שקטה, בטוחה, לא מלחיצה, מבטיחה משהו שאולי לא העזה לחלום.
אבל מה אם הכול ייחרב? מה אם תאבד את השקט שהשיגה? מה עם היכולת שוב לתת אמון?
אביגיל נכנסה, שואלת בזהירות. יערה חייכה וסיפרה. בליבה כבר התחוללה הסופה, אך החליטה לא למהר. רק לתת לדברים לקרות.
******************
לילה אחד, יערה מסיימת עבודה אל תוך הלילה, נכנסה אביגיל, נחושה:
אמא, הבטחת לי שתהיי מאושרת. עוד רגע אני מסיימת חטיבה, תישארי לבדה? תגדלי שלושים חתולים?
החתולה לבנה, נעם-נעם, גירדה קלות את הירך כאומרת: הטריטוריה שלי כאן!
יערה פרצה בצחוק.
מערכת חדשה זה לא פשוט, אני כבר לא צעירה
תעזבי שטויות, לכי לפגישה עם דביר! תעשי עוד צעד אל האושר שלך!
אבל יערה ניסתה להתנגד.
בלי אבל! קראה אביגיל. הוא כבר הזמין אותך כמה פעמים. צלצלי עכשיו!
יערה הסתכלה בביתה, בוגרת כל כך לרגע. חתולה פיהקה בצד, אביגיל לא הנידה עפעף. יערה שלחה יד רועדת, חייגה.
דביר, זה יערה. אולי נצא לטייל יחד מחר בערב?
קולו הדהד, רך ושמח:
אשמח מאוד. היכן ומתי?
בשדרות הירקון, בשבע. יש שם אור יפה והים מנצנץ.
נפלא, ענה.
יערה טרקה את הטלפון ופרצה בצחוק קל ושובבי, משהו פרפרי פרץ בתוכה. אביגיל רקדה ברחבי המטבח בצהלה.
רואה? זה קורה! ידעתי!
בערב, בחרה שמלה בצבע ענני אביב, שאגרה את תחושת הרעננות הזאת. אביגיל חייכה:
את יפה, אמא. הוא ישים לב.
יערה הביטה בבתה במראה, ראשה מלא בדברים שלא הספיקה, ובתוך כך עלתה מחשבה משונה: האם זהו האושר? לא מושלם, אבל אמיתי עם שגיאות, תקוות, פחדים קטנים, ילדה מאמינה, איש שמביט בה אחרת.
הפארק עטף אותה באור וסילסול עלים. דביר עמד שם, בידי זר צנוע של פרחי בר.
את נראית נהדר, חייך.
תודה, השיבה כשסומק תל אביבי קל על לחייה. הפרחים בדיוק כאלה אני אוהבת.
דביר הושיט את הזר, והם הלכו יחד, לילה מתעגל מעליהם כמו חלום.
והנה, לראשונה מזה זמן, הרגישה יערה לא לבד. וזה כבר הרבה.
