אתה לא תאמין איזה ערב חורפי עבר עליי בשבוע שעבר, אני חייב לשתף אותך… אז ככה: כבר מחמש וחצי החושך נפל על תל אביב, כזה חורף אמיתי גשם עדין, ריח של אדמה רטובה בחלון, וכבר בחוץ פנסים מאירים בצהוב רך כזה. בדירה שלנו היה כל כך חמים: הדלקתי את המנורת רצפה, שהאור שלה נטף כמו דבש על הספות, מסביב קישוטי קירות וכל הנרות הקטנים (אתה יודע איך אני אוהב אווירה ביתית אמיתית). על השולחן בסלון סידרתי שתי כוסות תה עם נענע ודבש, לצידן קערית עוגיות והכל עם אדים שממלאים את הבית בניחוח כזה מרגיע.
אני בדיוק מסדר את הכוסות, בוחר בכוונה את אלה שאני הכי אוהב (עם הדפס של תל אביב הישנה), ומשאיר עוגיות, אפילו הדלקתי נר ריחני של קינמון לדרינק של שישי. פתאום דפיקה בדלת. אני פותח, ובכניסה עומד יואב קצת עייף, כולו מדקרת הגשם, האף שלו אדום, והקוקו שלו מפוזר מרוח ובגדים מלאים טיפות.
אל תשאל, הפכתי לאסקימוס, ממש קפאתי בדרך הוא זורק חיוך, מוריד נעליים, מנער טיפות מהמעיל ונכנס פנימה. בעיניים שלו יש משהו עייף ועם זאת מתרגש, כאילו היה צריך תירוץ טוב להגיע אליי.
בוא שב, אנחנו עוד רגע עם שירה עושים תה אני מגיש לו את הספל ומסתכל עליו, מרגיש שהוא לא לגמרי מצליח להירגע. יואב מתיישב, מחבק את הכוס בידיים, שואף את האדים בעיניים עצומות. אני יודע שזה בדיוק רגע שהוא היה צריך.
תגיד, מה קרה, מה כל כך חשוב שהגעת אליי בשישי בערב? לא היית אמור עכשיו להיות אצל חמותך עם אשתך והבן? אני מקניט בטון קליל.
אמור, אבל לא הלכתי, הוא אומר ומחייך חיוך עקום, לוגם עוד לגימה.
נו, ומה עם תמר ויונתן?
הוא שותק רגע, מגלגל את הכוס בידיים כאילו זה ירגיע אותו ומסרב להסתכל לי בעיניים.
ואז הוא סוף סוף נאנח ואומר בקול שקט:
הגשתי בקשה לגירושין.
שתיקה. הכוס שלי ביד רועדת טיפה. לא האמנתי. מה, באמת, עם תמר? אני מרים קול מהלם.
הוא רק מהנהן, בוהה החוצה בגשם, כאילו מחפש שם תשובה.
פגשתי מישהי… נועה. איתה אני מרגיש שאני סוף סוף חי, באמת, היא כמו אור בחלון, קשה להסביר.
אתה בטוח שזה לא פשוט קרטע רגעי? בכל זאת, יש לך ילד! יונתן, הוא בן שנתיים! אני משתדל לדבר ברוגע, אבל נשמעת לי קצת כעס. איך יונתן יסתדר בלי אבא קבוע? אתה זוכר איך היה לך כילד?
יואב מתרומם, מביט בי בעיניים חדות שלא הכרתי.
בטוח. חשבתי המון זמן. לא מסוגל להמשיך לחיות בהעמדת פנים. כל בוקר להתעורר ליד מישהי שאני לא מרגיש איתה כלום זה לא חיים! זה לשרוד. עם נועה פתאום נהיו לי רצונות ותשוקות, ובאמת בא לי לקום בבוקר, יש לי חלומות. לגבי יונתן… אני לא עוזב אותו, אני לא אבא שלי.
אני שותק, נזכר איך היינו ילדים והוא תמיד נשבע לעצמו שהוא לא יהיה כמו אבא שלו שנטש אותו. אני לעולם לא אתן למשפחה להתפרק בקלות, היה אומר קבוע.
אתה זוכר מה אמרת לי אז? שלעולם לא תעשה מה שהוא עשה? אני שואל בלחש.
הוא מתכווץ. כן, אבל זה לא אותו דבר. אני לא נוטש. אני מדבר בגילוי לב, לא מסתתר. אני לא בורח, אני מנסה להיות הגון, גם אם זה כואב. וגם ליונתן אני אהיה שם בשבילו, אקח, אפגוש, לא אפסיק להיות איתו. זו סיטואציה אחרת לגמרי! אני לא כמו אבא שלי!
אני עוצר ונושם עמוק, יודע שהוא סוחב פצעים ישנים, יודע שמיליוני פעמים הוא הכריח את עצמו להבטיח לעצמו שהוא ישבור את המעגל ובסוף, אי שם, משהו בו פשוט לא מצליח.
אתה באמת חושב שזה מספיק? שבגלל שאתה הגון הכל יהיה בסדר? בשביל ילד זה לא משנה אם סיפרו לו למה הוא רק מרגיש שאבא שלו כבר לא קורא לו סיפור בלילה, לא בונה איתו לגו, לא משכיב אותו. בטוח בזה?
הוא קפוא, בוהה בשטיח. אפשר ממש לראות את הזמן עובר עליו. ילדות בלי אבא חוזרת לו בראש שעה בודד בדשא אחרי הגן, לבכות ולא לדעת למה בדיוק, לכעוס כשאומרים לו שאבא מביא מתנה אחרי חצי שנה, להרגיש מנודה בכיתה. אצלי לא היה ככה אבא שלי תמיד היה. טיולים לפארק הירקון, לתקן את האופניים, להיות כל הזמן שם. הוא היה מסתכל בעיניים נוצצות ואומר לי איזה מזל שלך, אבא שלך גיבור-על. ואני הייתי עונה בפשטות הוא פשוט אוהב אותי.
אני מסתכל עליו, מנסה באמת להבין. הוא מנסה להסביר לי אני לא בורח מהחיים, אני לא כמו אבא שלי. ואני שואל, בראש מורכן ניסית באמת, עם תמר? פרחים, מחווה? או שפשוט התייאשת ברגע שהיה קשה?
הוא מתפרץ: קל לך לדבר, חייך תמיד היו חלקים. לי זה אחרת.
אפשר לשמוע בין השורות את הצביטה של העצב, לא כעס. אני נשען אחורה. לא מדבר על חיים חלקים, אלא על החלטה לא לחזור לאותן טעויות.
הוא מרים אליי מבט, כולו מתוח: אתה לא מבין מה זה להיות ילד בלי אבא. זו תחושה שאתה לא שווה, שאתה לבד! ואני בסך הכל מנסה להציל את עצמי.
אני קם, עומד מולו אבל שומר מרחק, לא כועס אלא פשוט מדבר בשקט: אז עכשיו גם יונתן ירגיש בדיוק את אותה בדידות? אתה מבין שאתה הופך להיות בדיוק מה שנשבעת שלא תהיה?
הוא עוצר, עומד בדלת, היד שלו על הידית, במבט עייף וכמעט אבוד.
אתה לא מבין… פולט בלחש.
לא, לפגוע בבן שלך בגלל מישהי חדשה את זה אני לא מבין.
עזוב אותי עם המוסרנות שלך! הוא צועק ונועל אחריו דלת בטריקת רעם.
הרעש הדהד בחדר. אני נשאר יושב, בוהה בספה שם יואב הרגע היה, מרגיש ריקנות מוזרה. אחרי כמה דקות, שירה נכנסת, עטופה בשמיכה, יוצאת מהמקלחת, כולה דואגת.
מה היה? שמעתי צעקות. היא שואלת בשקט ומתיישבת לידי.
אני נשען אחורה, מוצא בקושי את המילים. יואב החליט לעזוב את תמר, מצא מישהי חדשה, הגיש בקשה לגירושין.
שירה המומה ולא אכפת לו מהילד? הם היו נראים כל כך טוב ביחד, במסיבת יום ההולדת של יונתן… היא מנענעת את הראש.
בדיוק, אני מחייך חיוך עקום בסוף חוזר למה שהוא בדיוק שנא כל החיים. סיפור שחוזר על עצמו…
שירה מהרהרת. אולי הוא פשוט הלך לאיבוד, לפעמים אנשים לא יודעים מה הם באמת רוצים… אולי עוד יעשה חושבים?
הלוואי. אבל כל כך הרבה פעמים הוא אמר לי כמה הוא נגעל מהנטישה של אבא שלו ועכשיו? פשוט עושה אותו דבר. לא ציפיתי ממנו.
שירה מחזיקה לי את היד. אנחנו שותקים ככה, מחכים שימצא אולי נחמה בלשתף, ואם לא פשוט ביחד בחושך הזה.
*********
שבוע אחר כך, שנינו, שירה ואני, עולים לקומה השלישית בבניין של תמר בצפון העיר. בחוץ קריר, רוח מטורפת מעיפה לנו את השיער, ולשירה ביד קופסת פאי תפוחים שעשתה בעצמה. לא רומנטי מדי, ככה חברים באים בקטנה, לא להכביד.
דופקים בדלת. כעבור רגע תמר פותחת, מופתעת, שיער אסוף גולמי וחיוך עייף.
מה אתם עושים פה? היא שואלת, מבולבלת.
פשוט באנו לשאול איך את, שירה מדברת ברוך, מושיטה את הקופסה.
תמר מהססת רגע, ואז מכניסה אותנו פנימה. הדירה שקטה מדי אין צחוק של יונתן, אפילו לא טלוויזיה ברקע. שירה רואה שכל הבית דומם.
יונתן בגן, אומרת תמר כשהיא קולטת את המבט של שירה היום יש להם הצגת תיאטרון. אבוא לאסוף אותו רק בעוד שעתיים.
היא שמה מים בקומקום, מכינה שלוש כוסות, תנועות מכאניות של מישהי שפועלת על אוטומט. כולנו יושבים במטבח. שירה פותחת את הקופסה ומפיצה ריח של אפיה מתוקה, אבל אף אחת לא לוקחת ביס.
איך את שורדת? אני שואל, בשקט, ממש לא לוחץ.
היא מושכת כתפיים. איכשהו. עבודה עוזרת להעסיק את הראש. כשאני עסוקה פחות קשה לחשוב על הכל.
היא עוצרת לשנייה, שוקלת איך להגיד את זה יונתן… עוד לא מבין. לפעמים שואל איפה אבא. אני אומרת שהוא עסוק, עובד… לא יודעת כמה הוא קונה את זה, אבל לפחות הוא לא בוכה.
הקול שלה נשבר, אבל היא מתאמצת להתאפס, אפילו מחייכת חלושות. שירה מחזיקה לה את היד. אין פה מילים שצריך להגיד, זה פשוט נוכחות.
אם את צריכה עזרה יונתן, סידורים, כל מה שתרצי רק תבקשי. אנחנו כאן. תמיד, שירה אומרת לה בשקט. לא דרמטי ולא מצועצע, פשוט אומרת את זה.
לתמר יורדת דמעה. היא מהנהנת, נושמת עמוק, כאילו הרשתה לעצמה שנייה להפסיק להחזיק הכל לבד.
תודה, היא לוחשת ברעד, אני פשוט לא ידעתי למי אפשר באמת לפנות. את מרגישה מוקפת בחברים, אבל כשאת צריכה אותם באמת פתאום רובם מתפוגגים…
אני מתקרב אליה, אלינו, תמיד. ואם צריך משהו, פשוט תגידי זה ברור.
היא מתמלאת הקלה. שירה פותחת את הקופסה בואי, תאכלי משהו, שתראי איך טעים יצא למרות שיצא לי קצת שרוף. לא חבל שיתקרר?
הומור של שגרה וזה עובד. תמר נושפת, מושכת יד ללגום תה, כאילו זכתה במעט קרקע יציבה.
*********
שלוש שנים אחר כך, שבת תל אביבית חמה, בפארק הירקון המון משפחות. יונתן בן חמש רץ בדשא, בועט בכדור אדום, השיער שלו לא עוצר לשנייה, צוחק בחיוך שמרחיב לך את הלב. לידי שירה מקפיצה את העגלה, בתנו הקטנה ישנה בפנים, השמש מקפצת על המצח שלה.
אני יושב, מסתכל על יונתן, מרגיש שהוא חלק מהמשפחה שלנו. אי אפשר שלא להיקשר אליו, במיוחד אחרי מה שהוא עבר.
תראי אותו, כבר גדול, שירה מחייכת. איזה פיקח וגם לא נח לרגע.
תמר נותנת לו הכל, אני אומר ומביט בו מתמרן כדור, בונה שערים מדומים בדשא.
שירה נאנחת. כן, אבל זה קשה לה. במיוחד כש… יואב שוב שכח להגיע ליום הולדת או מבטל ברגע האחרון. אתמול שלח בשש בבוקר הודעה לא יוכל לקחת את יונתן לסופ”ש, בגלל “לחץ בעבודה”.
בא לי לצעוק. יואב כבר שלוש שנים עסוק מדי, דופק הופעה פתאומית ומביא לנדן מתנות, ונעלם לשבועות. לפעמים בא פתאום, עושה “שיחה גברית” עם יונתן, אחרי עשר דקות כבר ממהר “סורי, חייב לרוץ”. והוא לא מבין איזה חור זה משאיר.
כמה פעמים ניסיתי לדבר איתו הזכרתי לו שמה שילד צריך זה יציבות, מישהו שיבוא כל יום, לא מתנה בראנינג. שלושה ימים עסוק, חמישי מחפש את עצמו. בתכל’ס, הוא פשוט לא נוכח.
שירה לוחשת לי בפעם האחרונה יונתן שאל את תמר “אבא כבר לא אוהב אותי?” תחשוב על זה, איך זה שורף…
אני עוצר, לוקח נשימה. בשקט אומר לה יואב כל כך נשבע לעולם לא להיות כמו אבא שלו, והוא עושה בדיוק אותו דבר. מנסה למצוא את עצמו אבל לא מבין שמי שנשאר אחריו מרגיש הכי לבד.
פתאום יונתן מגיע בריצה דודו, תראה איזה טריק!, עושה סיבוב עם הכדור וחוזר למגרש.
שירה מסתכלת עליו בחיוך, טוב שיש אותך לפחות, מישהו בוגר אחד שכן נשאר. יונתן מרגיש, אתה תמיד איתו פה. בשבילך הוא לא עוד אדם שיבטיח ויעלם אתה נשאר.
אני מסתכל עליה, מביט בילד שרץ בדשא, ומבטיח לעצמי: אני לא אתן לו להרגיש לבד. זה לא חייב לקרות שוב.
השמש שוקעת על גני יהושע, יונתן צוחק ואני יודע שההווה הזה, בו הוא מוקף במשפחה הוא כל מה שהוא באמת צריך. כי מה שילדים הכי צריכים זה לא עבר מושלם, אלא הווה עם מי שלא יברח.
