בגידה במסווה של ידידות
החורף בירושלים היה השנה עוצמתי במיוחד; הגשם לא פסק, והרחובות נצבעו בגוונים של אפור וכסף. טיפות כבדות התדפקו על חלונות הדירות, וצלילן יצר נעימה רגועה שמובחנת רק בלילות החורף כשהעיר מתכנסת פנימה, כל אחת בביתה.
בדירתם הקטנה של יעל ואביב, ממש בלב העיר, הייתה אווירה שונה לגמרי חמימות וביטחון עטפו את שניהם. מהחלון ניתן היה לראות את הגשם נשפך, מטשטש את קווי הבניינים ממול. בפנים, האור הצהוב של מנורת השולחן התרפק על הקירות, מגרש כל צל של קור.
הם ישבו יחד על הספה, כרבולית רכה עוטפת אותם, ורגליהם שלובות. בטלוויזיה הקרין סרט ישן של אורי זוהר מהסרטים שלא מצריכים מחשבה, רק להעלות חיוך קל בזווית הפה. יעל שלחה מבט מהורהר אל המסך, ולעיתים נדמה היה כי היא מחייכת לדברים שרק היא מבינה. אביב ישב לצידה, גומע את מראה העיר הגשומה מהחלון בזווית העין, רגוע.
שקט הבית נקטע בצלצול המוכר של הטלפון של אביב. רק אחרי הצלצול השני הוא הגיב, לא ממהר לקטוע את השלווה. הוא הוציא את הנייד, הסתכל והאנח.
אופיר שוב מתקשר, אמר ליעל. שלוש פעמים כבר הערב.
יעל הסתובבה קלות, עיניה עדיין במסך.
כנראה שוב מזמין אותנו אליו, השיבה בשקט. הרי הוא לפני שבוע קנה בית במודיעין, מת ללגום כוס יין עם כולם. הבחור הזה שונא לשמוע “לא”.
אביב הרים את השפופרת ולחץ על קבלת השיחה.
כן, אופיר, מה נשמע? ניסה לשדר התלהבות.
אביב! נו, מתי תבואו כבר? קולו של אופיר צהל מהצד השני. הכול מוכן עשיתי על האש, קניתי בירות, כולם מגיעים. מספיק לשבת בבית! תבואו, יהיה שמח!
אביב שתק לשנייה, מביט ביעל. היא הנידה ראשה. למילים לא היה צורך שניהם התגעגעו לשקט, לאינטימיות, לחיים ללא מסיבות והמולה.
אביב היסס רגע, ואז שלף תירוץ:
תשמע, אופיר יעל אצל אמא שלה ברמת גן לכמה ימים. לא זורם לי להגיע לבד. אולי תבין נבוא בפעם אחרת, בסדר?
השתרר שקט קצר, עד שאופיר הגיב:
מתי היא חוזרת?
מחר בערב, ענה אביב, מדגיש אכזבה שמיועדת לאוזניו של אופיר. תכננו לצאת לאכול או לקפוץ לשוק מחנה יהודה יחד, אבל לא הסתדר. נטפל בזה בהמשך, טוב?
בסדר, ענה אופיר, קולו פושר, אבל כשתחזרו, תגיד לי. אני מת לראות אתכם!
בטח, ענה אביב במהירות, ממהר לנתק.
הוא הניח את הטלפון וחיוך הקלה עלה על פניו.
חמקנו על הקשקש, לחש וצחק לעבר יעל. אין לי כוח לסבול מסיבות רועשות עם שתייה. יותר כיף לי איתך.
הוא חיבק אותה, וחמימות גופו הפיגה כל טיפת קור. הקירות רעדו קלות מרעש הטיפות, ובטלוויזיה המשיך הסרט מקפיא את הזמן במקום.
יעל נשענה עליו, לוחשת:
גם לי. בוא נמשיך לצפות ונלך לישון. לא צריך יותר כלום.
אביב חייך, מושך את יעל קרוב יותר. הוא כבר דמיין איך ישכבו בעוד שעה, עטופים בשמיכתם, מניחים לגשם להרדים אותם. ואז שוב הטלפון צלצל, ואותו מספר.
אביב התעצבן, שלח מבט מהיר על הצג וענה באי רצון.
אופיר, אמרתי לך
אביב, קולו של אופיר היה עתה רציני ודרוך, אני עכשיו בבר במתחם התחנה. יעל פה, עם איזה גבר. היא מדברת איתו, מתחבקת, שותה. לא רציתי להתערב, אבל ראיתי אותך מספר שהיא אצל אמא שלה! היא משקרת!
אביב נדם. הוא הביט ביעל כלא מאמין.
מה? קולו רעד. בטוח שזו היא? אולי התבלבלת?
בטוח. ענה אופיר נחרצות. היא לא מנסה אפילו להסתיר, ואני כאן מולם!
רוצה שאתן לה את הטלפון?
אביב סגר עיניים, מנסה לעשות סדר. כן.
ברקע נשמעו קולות של מוזיקה וצחוק, ולפתע קול נשי, דומה מאוד ליעל:
הלו? מי זה?
אביב החליק מבט ליעל ששבה נבהלה.
יעל? זה אביב. מה קורה?
די, אביב, נמאסת! אמר הקול הלא מוכר, אני רוצה ליהנות סוף סוף! נמאס לי מהחיים האפורים שלך. אני פורקת עול!
יעל קפצה, פניה חיוורות. מה זה השטויות האלו? מי זו?
איפה את?
מה זה משנה? ענה הקול באדישות. אני לא חייבת לכם כלום! עושה מה שבראש שלי!
ברקע צליל כוסות, ואז אופיר חזר לקו:
שמעת? אמרתי לך.
אביב הרגוע הרים את קולו:
די! נבדוק הכל מחר. אל תתקשר שוב.
הוא ניתק, הטיל את הנייד הרחק על הספה והתבונן בתקרה. יעל התיישבה, מביטה בפליאה. אפילו הקול היה דומה לה, אבל משהו הריח פה מוזר מי יכולה לדעת פרטים אישיים ולשחק אותה יעל?
איזה טירוף, חשבה בקול, מי זו? וממה היא מבינה כל כך הרבה?
אביב משך בכתפיים וחיבק אותה, קובע בעיניו: אני יודע שזו לא את. מחר נראה מה קורה.
הם נאחזו זה בזו, חשים איך הבית הופך שוב למבצר קטן.
***********************
בעשר בבוקר למחרת, ישבה יעל במטבח, ספל תה בידה, בוהה בנייד. שוב: שיחה מאופיר. היא נשמה, נשארה רגועה, וענתה לבסוף.
שלום, פתח אופיר, קולו מתוח. דיברת עם אביב בערב?
יעל החליטה לגלם את התפקיד ולגרור את אופיר לדבר:
כן. רבנו. הוא מאשים אותי, לא רוצה לשמוע הסברים. טוען ששיקרתי.
שנייה של שקט, ואז נימת קורת רוח בקולו של אופיר:
תראי, יעל מאז ומתמיד חשבתי שמגיע לך טוב יותר. אביב לא רואה מי את באמת.
יעל נתנה לו להמשיך לדבר.
למה אתה מתכוון?
אופיר הנמיך את קולו ללחישה:
מגיע לך יותר. אני אוהב אותך כבר מזמן. רוצה לדאוג לך. עזבי את אביב ובואי אליי. אני אחבק, אפרגן, אהיה מה שתרצי.
בפנים של יעל בער כעס קר. היא ענתה בשקט וצינה:
אופיר, זה מאוד לא במקום. אני אוהבת את אביב. אל תתערב לנו.
סליחה אם פלשתי פשוט חשוב לי שתדעי שיש לך כתף להישען עליה. אביב שמעתי אותו, הוא מחפש סתם תירוצים להיפרד ממך. רוצה שתהיי בטוחה.
יעל קיפלה את אצבעותיה סביב הנייד: תשמע, אופיר, אמרה בקור, הייתי בבית כל הזמן. לא רבנו, ואתה זה שסיבכת הכול. עכשיו אני מבינה למה.
השתרר שקט. יעל חיכתה.
מה? גמגם, ואז החליט להמשיך: אני רק רציתי שתביני שמגיע לך משהו אחר. אני טוב מאביב! הנשים האחרות ניסיתי לשכוח אותך. אף אחת לא משתווה. תני לי להראות לך חיים טובים, יעל!
יעל החזיקה את עצמה יציבה:
אתה? בחיים לא! לא בגידה ולא מניפולציות יובילו לאהבה ובטח לא לאמון!
סליחה ענה בלחש, משהו בו התפרק.
אין על מה לסלוח, סיכמה. נגמר. אל תיצור איתי קשר יותר, ואל עם אביב. אני אתן לו להאזין לשיחה הזו.
היא ניתקה, נשענה לאחור, ואז הביטה בגשם ששטף כל רחוב ומסדרון בעיר.
אז נכנס אביב, מביט בה בחשש.
נפתר העניין? שאל.
יעל נשפה. הוא טווה הכול. הודה שהוא אוהב אותי וניסה לסכסך בינינו. יציע לי “הר של זהב”, לא פחות.
אביב חיבק את ידה חזק. משדר לה: אני כאן בשבילך.
כנראה שמעולם לא היה באמת חבר. בטח היו נורות אדומות, אבל עכשיו הכל ברור.
יעל הנהנה, נצמדת אליו. עכשיו הכול ברור. אנחנו יודעים למי באמת אפשר לסמוך.
היא עצמה עיניים לשנייה ושאפה את ריח הבית: הלחם, התה, ולידה הגבר שהיא אוהבת.
בעצם, חייכה פתאום, יש בזה משהו טוב. מעכשיו לא צריך להרגיש אשמים כשלא נבוא לשום מפגש. הוא סיבה מצוינת להישאר לבד.
אביב צחק, אמיתי. נכון. נמשיך לראות סרטים ולשתות תה.
ונשאר מתחת לפוך.
מושלם.
וכך, בשקט של החורף ובחום הבית, נבנה עולמם מחדש מלא באימון, רוך ותחושת שייכות. כל מה שהם צריכים כבר נמצא כאן: אמון, חום, וידיעה שהשלווה שלהם בידיהם.
************************
אופיר ישב במטבח והביט בעיר המדוכאת מהגשם. כעס צורב מילא את לבו. בגללם הכול! הם לא רואים מה יש להם! החלום שחלם החיים לצד יעל, קנאת הטוב אצל אביב נעלמו ברגע אחד. הוא נזכר בתכניתו, בשיחה המבוימת שהוביל יחד עם נערה שהכיר; איך תכנן כל פרט כדי לגרום לריב. עכשיו נשאר רק בדידות. הוא קימט נייר ששרבט עליו הוראות, השליך אותו לפח ובהה בגשם.
במקום לחשוב איפה טעה, מפעם בליבו בעיקר ייאוש וכעס. אנשים שבוגדים באמון בשם אהבה נשארים תמיד לבד.
**************
כי בגדול, החיים בוחנים אותנו דווקא ברגעי המבחן: לא כל מי שמכנה עצמו ידיד רוצה בטובתנו, ולא כל מילה היא אמת. עיקר הערך בחיים הוא בשמירה על אמון הדדי, ביושר הלב ובידיעה לפעמים הכי נכון זה לבחור באלו שמוכיחים שוב ושוב שהם באמת לצידך, גם כשמסביב מנסים לערער.
