הבן שלי לא גרוש, הוא גר עם אהובתו, אבל אין לו אפילו מילה אחת בבית. כל פעם שאני באה לביקור, הכלה שלי דורשת ממני להבטיח מראש כמה כסף אביא, ואם לא היא לא נותנת לי לראות את הנכד.
הם התחתנו לפני שנתיים. כבר מההתחלה, הצעירה הזו לא הייתה לי נחמדה. היו לה עיניים קנאות וידיים שתמיד רוצות עוד. מרגע שהחיתימו את תעודת הזהות, התחילה להתווכח איתי על הדירה, שצריך לשנות את שלושת החדרים, שחצי צריך לעבור אליהם, כי איך זה שבני, גבר מבוגר, אין לו דירה לעצמו.
רבנו לא מעט על זה, כי קודם כל יש לי גם בת, ושנית, למה שאצטרך לוותר על הדירה בשביל הכלה? הילדים קיבלו חינוך והזדמנות לצאת לחיים, והשאר – שיסתדרו לבד, כמו שאני ובעלי בזמננו הסתדרנו, כשכלום לא נפל עלינו משמיים.
הבת שלי, עדיין לא נשואה, עובדת ולקחה משכנתה. תקופה מסוימת גרה אצלי והייתה משכירה את הדירה שלה בשביל לשלם את ההחזר, עכשיו כבר גרה לבד. הבן שלי, לעומת זאת, כלום ושום דבר. אין לו שום רצון לדאוג לעצמו, רק מקשיב לאשתו. לא רוצה לגור איתי, גם היא זרה לי, ולמי איכפת בכלל שלא תשתמש בדירה שלה בשבילה.
בעצמי, לא היה לי חשוב לגור איתה, אבל אם הם היו צריכים לחסוך להון עצמי הייתי משחררת חדר. דירה או לא, לא אתן כלום, לא אמכור ולא אתן. אחרי שאלך, הילדים יקבלו חצי-חצי, ושימצאו את דרכם בעצמם.
אמרתי את כל זה לכלה שלי, לא נזהרתי במילים. בושה, כלום לא מפריע לה. אמא, זה לא קצת מוגזם לגור לבד בדירה עם שלושה חדרים? זה חשוב לך להיות במצב כזה? ביקשתי מהבן שלי שיעמיד אותה במקום, אבל הוא מלמל משהו לא ברור, כמו ים בלי גלים.
לא יודעת מאיפה יצא לי כזה בן. אני ובעלי אנשים חזקים, וגם אחותי, והבן כמו ספוג רטוב. תכלס, לא מבינה איך בכלל התחתן. כנראה הכלה פשוט הייתה להוטה, לקחה אותו.
מאז השיחה על הדירה, לא שמענו אחת מהשנייה. הבן לפעמים מתקשר, אף פעם לא בא לבקר אולי היא אסרה עליו. רק בטלפון סיפר אני אהיה סבתא. הייתה לי התרגשות, נכד ראשון. ניסיתי להתפייס, קניתי מתנה, עוגה, ובאתי לביקור אבל אז הכלה הטיחה בי, שבעצם הנכד יוולד בדירה של אחרים, כמו קבצן. והתחילה שוב לדבר על הדירה.
הפייסנות לא עבדה. לא רבתי איתה פשוט הלכתי. אם אדם טיפש, טיפש לכל החיים. מאז לא ראיתי אותה עד סוף ההיריון. גם לא הייתי מסוגלת, התרוצצתי רק לרופאים, הבריאות קרסה לי. גם אחרי הלידה לא התקשרו, רק שבוע אחר-כך הבן טרח להתקשר.
הזמין אותי לבקר, אבל לפני שדיברתי הכלה קפצה לשיחה ואמרה שלא אביא שום מתנה, אלא כסף. לא רבתי על כך, כסף הוא כסף הורים יודעים יותר טוב. לקחתי מה שחסכתי, הרי לא כל יום נולד נכד, והגעתי.
הכלה הסתכלה במעטפה ליד הדלת, עשתה פרצוף חמוץ. כנראה, עשרת אלפים ש”ח זה לא כסף בשבילה. לא אמרה כלום, אבל בפנים היה אפשר לקרוא בדיוק מה היא חושבת. ראיתי את הנכד, תינוק מדהים, האף שלו בדיוק כמו של אבא שלו. לא נשארתי הרבה, חזרתי הביתה. לא הזמינו אותי שוב. גם אני לא דחפתי את עצמי כשיש תינוק בבית, צריך להתרגל. אבל כעבור שלושה חודשים, הבנתי שלא יתקשרו. צלצלתי לבן, ביקשתי שיבוא לבקר.
קניתי משהו לנכד, הבאתי עוגה לקפה, והגעתי. הכלה פתחה את הדלת לקחה מתנות, הביטה בי, עשתה פרצוף לא מרוצה.
האמת, קיוויתי שפעם שעברה תביני. אנחנו לא צריכים הפתעות אנחנו צריכים כסף בשביל הילד.
אז מה, כל פעם שנפגש, אביא מעטפה?
מה את חושבת? בגללכם אנחנו גרים בשכירות, הבעל עובד לבד. לא עשיתם כלום בשביל נכדי לפחות תעזרי בכסף.
הגרון שלי נחנק מהכעס. הבן עמד שם, שמע כל מה שהיא אמרה, לא פצה פה, עמד מחזיק את הילד.
פשוט הסתובבתי ויצאתי. לא אשפיל את עצמי בפני אחת חסרת בושה. אני לא קונה זמן עם הנכד שלי בכסף.
כבר כמעט שנה שלא דיברנו. הם לא מתקשרים, ואני גם לא. ואז לפני שבוע, הבן טרח להתקשר, להזכיר שזה יום ההולדת של הנכד, הזמין אותי רק, אל תשכחי להביא מתנה. הכלה חטפה את הטלפון והודיעה לי בדיוק כמה היא מצפה שאני אביא, סכום כמו משכורת חודשית.
לא הלכתי, פשוט אין לי סכום כזה. הייתי צריכה להכיר במציאות כנראה שאין לי נכד, ואין לי בן. אם היה לי בן, לא היה נותן לאשתו לסחוט אותי. שיבושלו במים של עצמם. אני לא אשלם כל חיי על הזכות לראות נכד.
אחשוב גם מה אפשר לעשות עם הדירה. שאפילו אחרי שאלך מהעולם, אף בן רך-לב או כלתו החמדנית לא יוכלו לשים עליה יד אפילו לגירגר.
