שטפתי כלים כשדני פרץ פתאום בצעקות. שוב אמא שלו. שוב חוסר האמון. די.
למה אמרת לאמא שלי דברים על הכסף?!
דליה בן-דוד עמדה ליד הכיור ושטפה את הצלחת האחרונה, כשבעלה נכנס הביתה כמו סערה. לא הלך, לא הציץ, אלא נכנס בבת אחת עם פרצוף אדום ואגרופים קפוצים. היא נבהלה והצלחת נשמטה לה חזרה אל תוך המים עם הסבון.
מה? דני, מה קרה?
מה קרה?! תסבירי לי מה זה?!
דני עצר במרכז המטבח. החולצה שלו הייתה מקומטת, למרות שרק בבוקר גיהצה לו אותה. ככה הוא תמיד כשהוא עצבני: מתחיל לזוז באי שקט, הולך הלוך וחזור, לא שולט על הידיים.
דיברתי עכשיו עם אמא שלי. היא אמרה לי: דני, אשתך העבירה את הכסף שאספתם לאוטו לאן שהוא. מה זה?! תסבירי לי או לא?!
דליה סגרה את הברז. הידיים שלה היו בתוך כפפות גומי צהובות, היא הורידה אותן לאט, אחת אחת, והניחה אותן על שפת הכיור. הלב שלה כבר דפק לא בחזה אלא בגרון.
דני, חכה רגע, איזה כסף? על מה אתה מדבר?
אל תעשי את עצמך! אמא אמרה שראתה שלקחת סכום גדול. מאיפה כסף ולאן הוא הלך?
מאיזה חשבון?
מהכרטיס שלנו!
דני, תירגע ותקשיב לי.
אני רגוע!
הוא אמר את זה כל כך חזק, שכמעט הצלחות במיבש רעדו. דליה הסתכלה עליו. הוא היה אדום, והעיניים שלו נראו רעות וכבויות. היא הכירה את המבט הזה. נדיר, אבל כשהוא מופיע היא שונאת אותו.
לא משכתי שום דבר מהכרטיס שלנו. חד משמעית.
אז מה אמא שלי ראתה?
דליה נשענה עם הגב על הכיור. בחוץ היה שמש, יום רגיל של שבת, היא חשבה בבוקר על טפט חדש ועל להחליף סוף סוף את הארונית בחדר שינה. ופתאום, זה.
דני, אני חושבת שהיא לא הבינה נכון.
אמא שלי לא מתבלבלת!
כולם מתבלבלים, דני.
אל תגידי עליה מילה! היא דיברה איתי בהקלטות, אמרה שראתה את הסכומים!
איזו הקלטה? הראית לה את החשבון שלנו?
ברגע שאמרה את זה, הצטערה. זה נושא רגיש. מרים, אמא שלו, כבר רגילה לדעת הכול אצלם, ולדני זה נראה הכי טבעי זו אמא, היא לא זרה.
לא הראיתי לה כלום. פשוט סיפרתי לה קצת בטלפון.
קצת?
דליה, אל תתחמקי! למה על הטלפון של אבא שלך הופיעו העברות מחשבון שלנו?
פתאום נפל לה האסימון. היא נאנחה. התקרבה לשולחן, ישבה על הכיסא.
שב, דני. בוא ננסה לדבר רגוע.
אני עומד.
איך שתרצה. תקשיב רגע. אבא שלי קנה רכב חודש שעבר. אתה יודע את זה.
איזה רכב?
דני, סיפרתי לך. הוא רצה לקנות קיה ישנה, כדי שיהיה לו לעבודה במושב. הוא לבד שם, האוטובוס עובר פעם ביום, וגם אז לא בטוח. בלי רכב הוא לא מסתדר.
אז?
אבא לא מבין כלום באפליקציות. מפחד מכרטיסים. אתה מכיר מבוגרים הכל במזומן. אמרתי לו שהמוכר רוצה העברה. הוא נתן לי מזומן, אני הפקדתי לחשבון והעברתי למוכר. זה הכול.
דני שתק.
זה כסף שלו, דני. לא שלנו. נתן לי מזומן, עשיתי העברה. לא משכתי שקל מחשבון שלנו.
למה לא סיפרת?
כי זה עניינים של אבא. מה, אני חייבת לדווח לך על כל פעולה של אבא שלי?
את חייבת לספר לי כשיש העברות זרות דרך החשבון שלנו!
זה לא זר. זה אבא שלי.
זה עדיין! אני בעלך או לא?! מי אני פה בכלל?!
המילה הזאת “מי”, נעמדה ביניהם. היא הביטה עליו ארוכות. הוא עמד באמצע המטבח, כבר פחות אדום, אבל עדיין טעון. ופתאום הרגישה עייפות. לא מהעשרים דקות האחרונות. מעייפות ישנה, עמוקה.
אתה הבעל שלי, דני. אבל עכשיו ראית איך אתה מתנפל עליי, לא בודק, כבר החלטת לפי מה שאמא שלך אמרה. ואני פה מסבירה.
לא התנפלתי.
דני.
אולי קצת הגבהתי קול…
צעקת.
הוא השתתק. הביט הצידה על המקרר, תלויה שם תמונה שלהם מחופשה ישנה, שניהם מחייכים, צעירים יותר. ואז הביט מהחלון.
בסדר. אולי קצת.
קצת, חזרה אחריה בשקט. לא בציניות, פשוט חזרה.
דליה, תביני, אמא התקשרה, אמרה כל מיני דברים, נלחצתי…
מה בדיוק היא אמרה?
שאשתך העבירה כסף, הרבה.
היא יודעת כמה עלה הרכב לאבא שלי?
לא יודע.
גם אני לא יודעת. אך למה היא חושבת וזורקת מסקנות ומשכנעת אותך, ואתה ישר בורח.
לא ברחתי. באתי לבדוק!
דליה קמה. ניגשה לחלון. היה נעים בחוץ, עצי הזית התחילו לפרוח, כנראה יש כבר ריח טוב. הכלבה של השכנים רבצה על החומה בצד והביטה על משהו.
דני, אני אגיד לך משהו תקשיב.
אני מקשיב.
אני לא אוהבת שאמא שלך יודעת על הכספים שלנו יותר ממה שצריך. אני מבינה שאתה סומך עליה. זו אמא. אבל זו החיים שלנו. שהיא כל הזמן מתקשרת ומספרת לך עליי דברים שללא נכונים, זה… לא תקין, דני.
את פשוט לא אוהבת אותה.
זה לא על אהבה.
זה כן. את תמיד נגד. הכול אמא.
דליה עצמה עיניים לשנייה, נשפה עמוק.
לפני שלוש שנים היא התקשרה אליך ואמרה שאני מבזבזת יותר מדי על אוכל. אתה זוכר?
היה משהו…
היא לקחה את הקבלות שלך מהסופר וספרה. אמרה שאני קונה דברים מיותרים. באת אליי אז: “דליה, אולי פחות לבזבז בסופר?” זוכר?
היא רצתה לעזור…
רצתה לדעת כמה אנחנו מוציאים. זה מה שרצתה.
את לא הוגנת איתה.
הלאה. לפני שנה, איחרתי מהעבודה עשינו סוף רבעון. באתי בתשע וחצי. אמא שלך התקשרה אליך ושאלה: עם מי דליה ככה מאחרת? מה אמרת לי?
דני נדרך.
נו…
אמרת: “דליה, באמת עבדת עד מאוחר עם שותף לעבודה?” ככה, עם סימן שאלה. בפעם הראשונה אחרי שנים.
בסך הכול בדקתי…
בעבר לא בדקת. כי סמכת עלי. ברגע שאמא שלך זרקה ספק, זהו.
דליה…
וגם, היא ראתה אותי הולכת עם יוני שטרן, מהבניין. עזר לי עם הסלים. שכן פשוט, מעל חמש עשרה שנה. אתה זוכר מה היא אמרה לך?
דני שותק.
“ראיתי אותה עם איזה גבר”. במיוחד הדגישה “גבר”. שלושה ימים אתה כמעט לא מדבר איתי. על זה, ששכן עזר עם סלים.
לא חשבתי רע…
חשבת. פשוט לא אמרת.
הוא הסתובב אליה, הביט. היה מבט אחר, לא זעם, משהו במבט מבולבל. פתח את הפה, סגר.
דליה…
אני לא רוצה ריב, דני. באמת לא. אבל מה שקרה עכשיו, לא קורה בפעם הראשונה ולא פעם שנייה. כל פעם שאתה שומע ממנה אתה בא אליי. בלי לשאול, בלי לבדוק, ישר מאמין לה.
היא לא עושה את זה מרוע.
אולי, אבל זה תמיד נגמר בזה שאתה מסתכל עלי באי אמון, ואני חייבת להוכיח שאין לי אחות. אני עייפה, דני. ממש.
מה את רוצה? שלא אדבר עם אמא שלי?
לא, אני רוצה שתדבר איתי קודם.
אמרה זאת הכי רגוע שיש. בלי בכי, לא בצעקות. בגלל זה זה הרגיש כל כך כבד, כמו אבן.
דני הביט עליה, אז על הריצפה, אז שוב עליה.
דליה, לא ידעתי על אבא שלך…
היית יכול לשאול. פשוט להיכנס ולשאול “דליה, אמא אמרה ככה, מה קרה?”
נו…
אבל באת ישר בצעקות, כאילו אני כבר אשמה.
הוא שתק. היה שקט במטבח, חוץ מהזמזום של המקרר. השמש נכנסה כמו פס אל תוך הרצפה, לא מפריעה להם.
דליה הסתכלה על בעלה. זה היה דני שלה, שכבר כמעט עשרים ושש שנים יחד. גידלו בן, קברו את אבא שלו, עברו דירות, זמנים קשים ומחלות, ואת הכל היא הכירה אצלו. כל קמט, כל הרגל. כל הדרך בה הוא מניח את הספל כשהוא שותה תה. היא ידעה שהוא טוב לב, חרוץ, אוהב אותה, הכל ידעה.
ובכל זאת, הנה זה כאן.
תצא, דני.
הוא נבהל.
מה?
אני מבקשת שתצא מהמטבח. אני צריכה רגע לבד.
דליה, נו…
בבקשה.
עוד שנייה עמד, ואז יצא. בלי לטרוק את הדלת, פשוט יצא בשקט. היא שמעה אותו חולף במסדרון. איך הדלת בסלון נפתחת.
דליה חזרה לכיור. לקחה צלחת, שטפה. הידיים עבדו, והיא הסתכלה החוצה ותהתה אם להתקשר ליעל, החברה הטובה מהתיכון. יעל שתמיד יודעת להקשיב ולא דוחפת עצות.
או לא להתקשר. אולי פשוט לארוז ולהתאוורר אצלה. כי כאן, במטבח הזה, עם המקרר שמזמזם והשמש האדישה היא לא יכלה להישאר.
—
התארגנה לאט. כל התנועה מסורבלת. פתחה את הארון, הסתכלה הרבה פנימה, שלפה סוודר, שמה בתיק. הוציאה, שמה אחר, זה שדווקא יעל תמיד אוהבת. נזכרה שהמטען נשאר במטבח.
היה לה לא נעים להיכנס למטבח. לא כי דני שם, היא שמעה שהוא בסלון, טלוויזיה נדלקה ונכבתה. זה פשוט, עכשיו שוב היה צריך לדבר או לשתוק, ושניהם היו קשים.
נכנסה מהר, לקחה את המטען, הסתובבה.
לאן את הולכת? דני עמד בפתח.
ליעל.
למה?
צריכה קצת.
דליה, חכי רגע. את נעלבת
ברור שנעלבתי.
אולי נדבר?
דני, דיברנו חצי שעה. הכל הוסבר.
אני מתכוון לדבר רגוע.
הביטה עליו. בידה התיק, לא לבשה מעיל.
אתה רוצה שיחה רגועה. אחרי הצעקות?
לא צעקתי!
דני.
הוא עצם עיניים, שפשף את האף.
טוב. אולי… דליה, אל תלכי, זה כמו ילדים.
ילדים לא עוזבים? חייכה בעצב. הבן שלנו, כשהיינו מעירים לו, היה נסגר בחדר לא שעתיים. גם זה ילדים.
אופק זה אחר…
ברור שזה אחר. דני, אני אחזור בהמשך. אני רק צריכה קצת מרחב.
תיעלבי, תלכי, ואני אשב פה ואחשוב?
תראה טלוויזיה.
דליה!
לבשה מעיל. רוכסן.
אתה לא מאמין לי. זה כל הסיפור. עשרים ושש שנה, ואתה לא מאמין לי. זה באמת כואב, דני.
שקט.
אני אחזור בערב, או בבוקר. לא החלטתי.
יד כבר על הידית. הוא עמד והסתכל עליה, במבט… אבוד. לא ראתה את הפנים האלו שלו שנים, אולי עשור. כבר לא צעיר, קצת כבד, שיער מלבין, עמד במסדרון ולא יודע איפה לשים את הידיים.
דליה, אמר חרישית. דליה…
היא יצאה.
—
הדלת מאחוריה נסגרה. דני עמד במסדרון. נכנס לסלון, ישב על הספה. קם. חזר לשבת.
הטלפון היה על השולחן. הביט בו.
שתי הודעות לא נקראו מאמא שלו: “נו? דיברת?” ו “דני, תענה”.
הרים את הטלפון, החזיק אותו הרבה רגעים. ואז פתאום קם, נכנס למטבח, עמד ליד החלון. זיתי רחוב רשרשו, יום השבת כבר לקראת שקיעה, אבל עדיין אור. בחוץ התרוצצה כלבת הרחוב, חומה חמודה.
התקשר למספר אחר.
אורי בן-דוד? זה דני. שלום.
אה, דני! קול חמיו עליז, קצת מופתע. מה איתך? הכול טוב?
רציתי לשאול… בשבוע שעבר קנית רכב?
קניתי, חמיו צחק. קניתי קיה ישנה. לא יקר, המוכר יצא בסדר. עכשיו סוף סוף יש לי רכב, דליה עזרה בהעברה, אתה יודע איך עם אפליקציות.
דני שתק.
דני? אתה פה? נפל הקו?
פה. אורי, אז זה היה הכסף שלך?
ברור שזה היה שלי! חמיו הופתע לגמרי. למי עוד? נתתי לדליה מזומן, היא העבירה. בחורה חכמה, תוך שנייה עשתה הכול. תבוא, עשיתי עוגת תפוחים. לפני שדליה יודעת, נשב איתי ונהנה, אחרת תגיד שאני עם סוכר… שוב צחק.
אגיע. תודה, אורי.
בטח, תבוא.
דני ניתק. הניח את הטלפון. נשען על השולחן. התמוטט על הכיסא, הפנים בתוך כף היד.
איזה טיפש.
פשוט טיפש.
אמא התקשרה, עשתה עניין, והוא מיד רץ. צורח על אשתו שלא עשתה כלום. שעזרה לאבא שלה, כמו שתמיד עוזרת, כמו מי שהיא.
והוא, זה מה שעשה.
חשבון זה היה נכון עם הקבלות.
וגם אז, שלושה ימים לא דיבר איתה. האמין לעצמו “סתם מצב רוח”. אבל האמת אמא דיברה חצי שעה על יוני שטרן ועל “אין עשן בלי אש”, והוא הקשיב, והיה משהו עכור בלב.
דליה אז אמרה רק: עייפתי, והיתה שקטה. וגם עכשיו.
הרים שוב את הטלפון. חייג לאמא.
דני! סוף סוף! דיברת איתה? הסבירה?
אמא, כן. היא הסבירה הכול.
נו, ומה?
זה היה אבא שלה, רכב שלו, כסף שלו. כל בסדר.
שתיקה ארוכה.
טוב, אמא סופסוף אמרה, קול די קר. לא משנה. רק תזכור, כשעובר כסף זר דרך החשבון…
אמא.
לא, חכה. אני דואגת לך. אולי היא…
אמא, די הפתיע את עצמו בעקביות. תני לי להגיד, אל תפריעי. חשוב לי.
מה?
טעית. התקשרת והסקת מסקנות. ואני התרוצצתי על דליה. עכשיו היא עזבה. בגללי. כי לא השתמשתי בראש.
לא התכוונתי…
אמא, רגע. את עושה את זה הרבה. מתקשרת, מספרת על דליה, ואני תמיד אחר כך נוזף בה. ובסוף זה לא נכון. אני עייף. החיים שלי עם דליה, לא איתך. תביני.
אני רק לטובתך…
אני יודע, אמא, אוהב אותך. אבל די. אם משהו נראה לך מוטרד, תגידי “חפש אמת”, ולא ישר סיפורים.
אתה איתה עכשיו?
אני איתנו. זה הדבר הנכון.
שוב שתיקה.
זהו. אוהב אותך, נדבר.
לא חיכה. ניתק.
ידע אמא תכעס. תדע להיעלב יפה, לפעמים ימים. אבל יחזור, שוב יגיד. היה צריך לומר את זה ממזמן. וגם זה שלא אמר באחריותו.
התקשר לדליה.
צלצולים. תא קולי.
הניח את הטלפון. ניגש לחלון. עצי הזית עמדו שקטים, כבר היה דמדומים, שמיים כחולים, צלולים.
עמד עוד רגע, ולבש מעיל.
—
יעל פתחה את הדלת, הפנים הפתעות, ואז קראה הכול בפרצוף של דליה.
כנסי, אמרה רגוע. אני שמה קומקום.
ישבו במטבח שלה, אצל יעל תמיד היה נעים, וילונות פרחוניים, החתול גידי על אדן החלון, ריח של עוגיות. דליה שתתה תה ושתקה, וגם יעל שתקה יודעת שאם יהיה צורך, דליה תדבר.
אני עייפה, יעל, דליה לבסוף אמרה.
רואים.
זה לא הריב. מריבה עוברת. זה משהו אחר.
מה אחר?
דליה חיממה כפות ידיים על הספל.
הוא לא מאמין לי. פשוט לא. עשרים שש שנים, וכל פעם אמא שלו אומרת משהו ואני אשמה.
הוא כן מאמין, יעל ניסתה בזהירות. פשוט, אמא שלו… את מכירה את מרים.
מכירה. אבל זה הבחירה שלו, יעל. כל פעם יש לו אל מי אני פונה קודם ואני אף פעם לא הראשונה.
יעל שתקה.
אני לא מבקשת שיבחר בי או בה שתאהב, תעזור, תבוא. רק שיהיה סדר. שאני אדע על עצמי ראשונה, ולא מכל מיני צעקות.
אמרת לו את זה?
אמרתי.
ומה?
הלכתי.
יעל נאנחה, מזגה לה עוד תה.
עשית נכון. שיחשוב טיפה.
אני פוחדת.
ממה?
דליה שתקה.
שזה לא ישתנה. שהוא יגיד “צודקת, סליחה”, ואז בפעם הבאה שוב. אני לא רוצה עד סוף החיים ככה.
אנשים משתנים…
משתנים. אבל לאט. אולי לא בכלל. איך אדע?
יעל לא ענתה. אין תשובה. זה נישאר תלוי באוויר.
גידי התגלגל על אדן החלון. בחוץ חלפה מכונית.
טוב, דליה הניחה ספל. הולכת.
לאן? הביתה?
כן. מספיק, יש מה לעשות.
הוא התקשר?
דליה בדקה. שיחה שלא נענתה דני.
התקשר.
הנה.
לא אומר כלום, אמרה דליה, לבשה מעיל.
—
נסעה באוטובוס. הסתכלה החוצה. העיר אביבית, קצת עייפה מהגשמים, אבל חיה. אנשים עם שקיות, ילדים על אופניים, זקן מאכיל יונים בגינה.
חשבה על אבא.
בשבוע להבא תבקר אותו. לראות מה איתו. קנה רכב, יהיה עצמאי, רק שירגיש טוב.
חשבה על אופק, הבן, גר בצפון, מתקשר מעט, אבל תמיד משמח. אדם טוב, אשתו אחלה, בקרוב אולי נכד.
חשבה על טפטים צהוב בהיר או בז’? אולי בז’ יותר חם.
הגיעה התחנה שלה.
ירדה.
—
הדלת לא הייתה נעולה.
עמדה רגע. דני תמיד נועל. הזוי. נכנסה, הורידה מעיל.
דני?
פה, קול מהסלון.
נכנסה. הוא ישב על הספה, לא טלוויזיה, סתם ככה, ידיים על הברכיים. על השולחן שתי כוסות. קפה? תה?
הרימה עיניים אליו.
חזרת, אמר.
חזרתי.
הייתה רגע בדלת. הוא קם, חזר לשבת.
דליה, התקשרתי לאורי.
יודעת. אבא כתב לי.
בן אדם טוב.
נכון.
והציע עוגה.
תאמין לי, בעוגות הוא תותח.
היה שקט מתוח, חוט דק ביניהם. ישבה בצד השני של הספה. לקחה כוס. קפה.
התקשרת לאמא? שאלה.
הסס קצת.
התקשרתי.
ומה?
אמרתי לה שיותר לא. שאנחנו נחליט לבד.
דליה הביטה בו.
באמת?
באמת. נעלבה. לא טרקה, אבל קולה… את מכירה את הקול.
מכירה.
יעבור. היינו צריכים מזמן.
הביטה בו. רקה קפה בשתי ידיים, התבוננה. הוא לידה, קצת כפוף, משהו אמיתי שיש בו, כמו שהיא אוהבת. לא גיבור פשוט הוא.
דליה, סליחה. אני טיפש. בכלל לא חשבתי אמא התקשרה, טסתי. זה לא היה נכון.
לא.
כן. שתק. רוצים שיפוץ? דיברת בוקר על טפטים.
דני…
באמת, בואי נעשה, איזה צבע שתרצי, נטוס לים שבוע, רצית מזמן.
לא צריכה טיול.
מבין. פשוט לא יודע איך לפצות. הראש לא עובד.
הניחה כוס.
לא צריכה שום דבר. רק שתאמין לי. זה כל הסיפור, דני.
אני מאמין.
היום האמנת לאמא.
שתק.
היום טעיתי.
לא מפחיד הפעם אחת. מפחיד שזה לא פעם ראשונה. ואני פוחדת שזה לא אחרונה.
זה לא יקרה.
דני, חכה. קל להבטיח עכשיו. אני לא רוצה הבטחות, אלא סיכום.
הסתכל עליה.
על מה?
היא התקרבה.
בפעם הבאה שאמא תגיד משהו, פשוט תשאל אותי “דליה, זה נכון?” וזהו. אני אענה. נוכל להמשיך. מסכים?
שתיקה קצרה.
מסכים.
סיכמנו?
סיכמנו.
ישבו על הספה, קרובים, לא ממש נוגעים. קצת פחות מעשרים ס”מ אולי.
החשיך בחוץ. עצי הזית, דוממים על רקע ערב כהה.
היא לא תוותר, אתה יודע, אמרה. מרים. עכשיו תיעלב, תשתוק חודש, ואז שוב.
כן.
זה יחזור שוב.
כן.
איך תחיה עם זה?
היסס. טוב שלא אמר ישר, חשב טוב.
לא יודע עדיין. היא אמא. אוהב אותה. אבל את צודקת היא מתערבת. צריך לדבר איתה שוב, פנים אל פנים. לשבת, להסביר.
היא תבכה.
תבכה. אבל זה לא קשור לצדק.
דליה הביטה בו. הסיטה מבט.
אתה מבין שלא ייפתר מיד?
מבין.
והיא תכעס, תאשים אותי.
שתאשים, דני, עייף אך נחוש. החיים איתך, דליה. לא איתה.
הנהנה באיטיות.
הקפה התקרר, לקחה לגימה. לא אוהבת קר, אבל לא אכפת לה.
טפטים, אמרה.
מה?
בז’ או צהוב, לא בטוחה.
הוא הסתכל, גיחך קל.
שניהם יפים.
נלך לסופר תמציות, נבדוק דוגמאות.
נלך. מתי שתגידי.
הנהנה שוב. יושבים יחד, והחדר חשוך, רק מנורה קטנה, קצת חום עוטף.
עדיין לא בסדר הכול. היא יודעת. מחר יכולה מרים להתקשר ושוב להסיט, ושוב ידרוש חוזק. דני יגיד המילים הנכונות, הפעם היא מרגישה בהם אמת, אבל מילים ומעשים זה לא אותו דבר, היא יודעת.
עכשיו – הם יושבים יחד, וזה משהו.
דני.
מה?
תמזוג קפה חם.
קם בלי מילה, לקח כוס, יצא למטבח. שמעה אותו מערבל, קולות הקומקום.
ישבה. הביטה החוצה. חשבה שזו החיים לא רק שמחות ולא רק אסונות. יש עייפות, מילים לא נאמרות, פגיעות קטנות וגדולות. ובכל זאת יחד.
חזר עם שתי כוסות מהבילות. התיישב, נתן לה אחת.
תודה.
בשמחה.
שקט. ואז דני בזהירות, כאילו הוא חושש, הניח ידו על ידה. היא לא סילקה.
דליה, על ההסכם אמר. פשוט ככה לבוא ולשאול?
פשוט לבוא ולשאול.
ותעני.
ואענה.
הנהן.
זה לא קשה.
לא, היא ענתה. בכלל לא קשה.
חלפה מכונית, הופיעו אורות על הקירות. קפה חם, טוב. מחר תתקשר לאבא לשאול איך הרכב, אם עבד.
וטפטים יבחרו בשבת.
