אני לא רציתי ילד! אמר רועי לאשתו במריבה, בלי לדעת שבנם עומד מאחורי הדלת.
הלילה ירד על תל אביב כמו שמיכה חמה ולא נוחה, והשעון שעל הקיר במטבח השמיע תיק תק כזה משונה, שחוזר על עצמו רק בחלומות. מיכל ערבבה במעגלים אטיים את המרק שכבר התקרר, בזמן שחולמת על ימים אחרים, בהם הבית הזה היה מלא אור ולא צללים.
דלת הדירה נטרקה, וריח של זיעה, בושם לא מוכר וניקוטין התגנב פנימה. רועי עמד בכניסה למטבח, כפתורים משוחררים בחולצתו שלו, העיניים כבויות.
למה את לא ישנה? שאל, קולו חד, נושך, כאילו השעה אינה שלו אלא שלה.
אילון שאל איפה אבא שלו, ענתה מיכל, חסרת רוח, כאילו הדלת שהתפוצצה פתחה סדק בתוך ליבה.
לא היה צריך לענות שום דבר, סינן רועי ופתח את המקרר, מוציא בקבוק מים מבעבעים. עבדתי מאוחר.
עד אחת בלילה? בליל שישי? מיכל השתוממה פתאום מהאומץ החדש אצל עצמה, אולי תופעת לוואי של חלום. בדרך כלל היא שתקה. שתקה בשביל השקט, בשביל הילד, בשביל שינה רגועה.
תעזבי עכשיו, שתה ישירות מהבקבוק, ובליעתו נשמעה כמו ברז קר מים בלב מדבר. פרויקט מסובך.
איזה פרויקט? אבא שלך אמר לי שלא ניגשת כבר שבוע למשרד.
רועי קפא. הביט בה כמו תייר שמגלה זווית חדשה בתמונה ישנה. הלכת אליו? להתלונן?
לא התלוננתי. הוא בעצמו התקשר לשאול, ולא ידעתי מה לומר.
יופי, עכשיו גם המשפחה שלי על הגב שלי.
אני לא שמה אף אחד נגדך. אני מנסה להבין, אמרה בשקט, כאילו רועי היה רוח רפאים שהיא מלטפת בעצב. היינו מאושרים פעם, לא?
רועי לא ענה. חצה שוב את המטבח־סירה, והרוח של תל אביב, של יפו, של חוף הים בליל קיץ עמדה בחלון.
רועי, תחזור, ביקשה מיכל, לוחשת יותר מאשר מדברת. אני אוהבת אותך. בוא ננסה לדבר, בשביל אילון, בשבילנו.
עכשיו לא, קולו היה דק ומזדחל כמו נחשים, אני מותש.
אז מתי כן? כבר חודשים אנחנו רק עוברים אחד ליד שנייה. יום הולדת של אילון עוד שבוע, ואתה בכלל לא שואל מה הוא רוצה.
צללית חרטה פנים של אשמה על פניו לשנייה, ואז התפוגגה. אקנה לו משהו טוב.
הוא לא צריך מתנה. הוא צריך אבא.
יש לו אבא. שבזכותו את יושבת בשלושה חדרים, לא חסר לך כלום. מה עוד את רוצה?
באותה רגע צבעי החלום התערבבו בזכרונות של מיכל: הקיץ ההוא בין כיתה י’ לי”א, שניים על ספסל בבית הספר בנווה צדק, חולם להיות אדריכל ומביט בה כשירח קרני חולף על הרחובות. היא רצתה לעבוד עם ילדים, הייתה בטוחה שהאהבה תחזיק הכל. ואז בא הבום: מסיבת סיום, הריון, חתונה בדוחק “כך עושים במשפחתנו,” אמר דב, אביו, “יושר לפני הכל.” בכי אצל אמא, כמה מילים על אוניברסיטה שהולכת לאיבוד, אבל מיכל חשבה שיחד הם ינצחו.
דב קנה להם דירה בכפר שלם, סידר את רועי כעובד בחברה שלו “שיתחיל מאפס כמו כולם.” מיכל הפכה בעל כורחה לעקרת הבית האידיאלית. כשנולד אילון, העולם כולו הצטמצם לילד בהיר שיער עם עיניים אפורות.
החיים או לחלופין המדרכה, המטבח, השקיעון נעשו מרירים לפני שנתיים, כשדב הרחיב את העסקים, דחף את רועי לתפקיד ניהולי, נתן לו רכב של החברה. פתאום, עולם חדש: ארוחות ערב, נסיעות, נשמות אבודות. הבית נעשה צפוף מדי לזוגיות. רועי נעשה אחר.
אני לא רוצה לשוחח, מיכל, אמר כעת, בלי להסתובב. לכי לישון.
ואתה?
אשב עוד קצת, לעבוד.
טריקת דלת משרד, קולות מפתחות, דממה. הכל מתושטש בליל תל אביב שהוא תערובת של זיעה, מתיקות וקצת בדידות.
בבוקר, רועי מפנה גב, יוצא בלי שלום מיכל פוקחת עיניים כשאילון מחליק אליה למיטה.
למה אבא לא נפרד מאיתנו? לחש.
מיהר, מתוק שלי. לעבודה ענתה, והדמעות עמדו בגרונה.
הוא תמיד ממהר. היום נלך לגינה?
בטח. לאן שתרצה.
ליד הגינה יש נדנדות חדשות.
שמש אביבית שוטפת את השכונה; ילדי תל אביב מתרוצצים. אילון רץ לנדנדות, מיכל שוקעת בשיחה חצי־אוזן בין שתי אמהות מקומיות. הן מחליפות קיטורים על בעלים ש”נמרצים בעבודה, עייפים בבית”, אחת אפילו אומרת: “הם חושבים שכסף זה הכל.” מיכל שותקת, מרגישה שהיא נמצאת עכשיו על קצה של סיפור רחב יותר. אבל אף אחת לא יודעת איך לשבור את המעגל.
אמא! תראי! צועק אילון מהגלישה, מרחב צבעוני, הצלחתי לבד!
כל הכבוד! מיכל מנופפת, ונדמה לה שהלב נקרע מהצטברות געגוע.
בערב, מיכל לבד, בוהה באלבום ישן: תמונות חתונה צחורות, רועי נסער מהתרגשות, חופשה בכנרת, טיול לים. איפה הסוף של כל זה? מתי הפכה המשפחה לניצבים זרים בדירה חצי אפלה?
רועי שב רק בחצות, מתגנב לחדר רחצה ואז נעלם למשרד. המיטה ריקה. לא נאמרה אפילו מילה.
בשבת מיכל מתקשרת לדב, אבא של רועי, ומבקש שתבוא. הוא מגיע אחר הצהריים, גבר גבה קומה ושיבה בשיערותיו, מבטו חודר ועצוב. מיכל מכינה תה, מעמידה עוגה על השולחן.
אני יודע, אמר דב לפני שמיכל מתחילה, רועי התפזר, נכון?
היא ממלאת דמעות. כן. הוא לא פה כבר. בגוף כן, אבל לא בלב. אילון כבר שואל איפה אבא ולא יודעת מה לענות. אני לבד. כבר שנה, אולי יותר.
דב נאנח, קם להביט מהחלון. אני אשם. רציתי להרים אותו. נתתי יתר על המידה. עכשיו, כשהכול עובד בלעדיו, הוא כאילו נשרף. בעבודה הוא כמעט לא נמצא, ואני כבר לא מתערב. חשבתי יתפכח לבד, אבל אני טועה. ויש עוד משהו יש לו רומן, מיכל. עם נטע מהמשרד.
היא קופאת, הלב שלה נופל. ידעה. הריחה, הרגישה. אבל לדעת זו חרב אמיתית.
אני אוהבת אותו, או אהבתי, אמרה בשקט. יש לנו ילד. אני לא מסוגלת לעזוב.
אל תעזבי. הבית שייך גם לך. אם מישהו צריך לצאת, זה רועי.
אבל אילון…
אילון חי בלי אבא גם עכשיו. הפגיעה היא לראות אבאי שמזלזל. פה הבעיה.
מיכל הבינה שהוא צודק. אבל מה לעשות? להציב אולטימטום? ואם יעזוב?
מיכלי, את חכמה ויפה. את הקרבת את חייך למענם, אבל משפחה היא לא רק הקרבה, אלא גם כבוד הדדי. לך מגיע יותר.
דמעות. מיכל מספרת: “רציתי ללמוד חינוך, לעבוד עם ילדים, ואז בא ההיריון… הכל התפוגג.”
עוד לא מאוחר. אילון גדול. יש לך הזדמנות.
דלת נטרקת. רועי עומד במפתן מופתע לראות את אביו, מצמיד תירוצים על פרויקטים, עבודה “שבוערת,” אבל דבר אינו משכנע אף אחד.
רועי, דב גוער בו, זה על המשפחה שלך. תקום, תהיה גבר, או שכל מה שקיבלת נגמר. גם התפקיד, גם הרכב, גם התמיכה הכספית. ומיכל, אם תרצה, תקבל גט ומזונות, ואתה תיצא בלי כלום.
רועי מופתע, מתפרץ על מיכל “סיפרת לו הכול!” היא בשקט: “רק רציתי שתבין”.
ויכוח הולך ומסלים; רועי כועס, הופך פגיע. מיכל שואלת “אתה חושב שהמשפחה היא כלוב?” הוא צורח “אני לא רציתי ילד!” ואז משתתק, מופתע מעצמו.
היא אוחזת בכסא שלא תיפול. אתה לא רצית את אילון?
לא התכוונתי… בטעות זה נפלט…
היא חיוורת. רגעים של שתיקה, ואז מריבה נוראה; מיכל גוערת בו בבכי “אם רע לך כל כך, אולי כדאי שתלך.” הוא קופא, מסמן שהוא מוכן לעזוב, ואז… קול יבבה מהמסדרון.
אילון עומד שם, פיגמה עקומה, דמעות בלחייו. “אבא, אתה לא רצית אותי?” דמעות נוזלות על לחייו, ושניהם מביטים בו כאילו חלום נשבר לשברים ברורים מדי.
רועי מנסה להסביר, מיכל מחבקת. “אבא אוהב אותך.” הילד מסרב להירגע: “אם היית אוהב אותי, היית נשאר.”
רועי תולש את המעיל מהמ hanger, יוצא בטריקה.
מיכל נשארת לבד בבית החצי אפל, חוצה מסדרון זר, שוכבת לצד אילון שמסתובב בבכי חרישי.
“את לא רוצה אותי, אמא?” בוכה.
תמיד, אילוני. תמיד.
הימים חולפים רועי נעלם, לא עונה לטלפונים; אילון חוקר ומיכל לא יודעת לשקר. בסוף צונח רועי על הספה, שיכור, עיניו בוהות, לחיה שלו רדומות. אוקיינוס אבוד של רחמים וצער מציף את הבית.
היא מכינה לו קפה, עוטפת אותו בשתיקות. “אתה צריך להתנקות,” היא לוחשת.
הוא מגמגם: “לא רציתי שתראי אותי כך. רציתי להיות מצליח…”
היית מצליח, כשהיית אתה.
חולף הזמן. רועי מוצא עבודה כפועל בניין, דב מפסיק לממן, אילון מאושר כשהאב סוף סוף מקשיב לו, פוגש אותו לגינה כל שבת. מיכל מקבלת אישור ללימודי חינוך, מתחילה להפיק ימי הולדת, פתאום מוצאת את עצמה מחדש. הילד עוזר לה בהרכבת תפאורות, מארגן בובות, המחמאות זורמות.
משפחת הוזה: אב שבא לבקר, אם עצמאית, ילד מחייך שונה ממה שדמיינו, אבל אמיתי כל כך. הזמן עובר, רועי מחזר אחריה לאט, לא בכוח. מיכל נזהרת. היא מחכה למעשים, לא להבטחות.
באביב, בפארק הירקון, יושבים השלושה. אילון רץ לקוביות, רועי פונה אל מיכל: “אני לא מחפש יותר חופש, לא בוסים, לא סטטוס. אני רוצה… את זה.” הוא מסמן על הילד שמשחק, העצים מסמנים סביבם מערבולת חלומית. “רוצה אותך, כמו פעם לא מאחורי דלתות ולא בצללים.”
אני חושבת שצריך לנסות מהתחלה, לוחשת מיכל. הפעם, אחרת. שיוויון, כבוד הדדי, שותפות.
אני מוכן. כל תנאי.
כל שבת, כאן. בפארק. שלושתנו, מציע רועי.
כל שבת, היא מחייכת, והחלום מתגלגל לסוף שקט.
הם קמים, יד ביד, והעולם נעשה פתאום ברור וגם קצת מוזר כזה שבו המשפחה היא סיפור שנכתב אחרת בכל פעם מחדש, ותמיד מחדש.
