– דנה, נרדמת שם? האורחים כבר יושבים ליד השולחן, אגב!
הקול של חמותה חתך את הרעש במטבח כמו סכין בחמאה. דנה לוי אפילו לא מצמצה. כבר הייתה רגילה לקול הזה. לטון הזה. ל”אגב” הזה.
– עכשיו, רחל, עוד דקה.
– איזו דקה? כבר ארבעים דקות עברו!
דנה הפכה בשקט את הקציצות במחבת. השמן התחיל לבעבע. ריח בצל ושום מטוגנים התפשט באוויר. היא כיסתה את המחבת, הנמיכה את הלהבה והציצה בשעון. נשארו בדיוק עוד שמונה דקות להגשה הכל מתוכנן מראש, כמו תמיד.
מעבר לקיר רחשו קולות. היום חגגו שלושים וחמש שנות נישואים לרחל ומשה לוי. באו שני הבנים, כלות, ארבעה נכדים, ושכנה גילה עם בעלה. דנה טרחה במטבח מ-5 בבוקר: קודם כל חמין לשבת, אחרי זה סלטים סלט ירקות, חצילים במיונז, סלט טונה. ואחר כך, כמובן, בורקסים עם תפוחי אדמה, כי משה לא אוכל סוג אחר. וגם מרק. ואז קציצות עם בצל ולחם לבן מושרה, בדיוק כמו שהוא אוהב. ועוגה את העוגת נפוליאון היא אפתה אתמול בערב, שנים עשר שכבות, כי זה העוגה היחידה שרחל באמת אוהבת.
דנה הורידה סינר, תלתה על וו, סידרה את השיער, הרימה את המגש עם הקציצות ונכנסה לסלון.
– סוף סוף! רחל נאנחה בקול, לא ממש אליה, כאילו אל כל החדר.
הסועדים הביעו הסכמה ברעשנות. גילה משכה אליה מגש.
– דנה, איפה התפוחי אדמה? שאל יוסי, בעלה, בלי להרים את העיניים מהנייד.
– עכשיו אביא.
היא חזרה למטבח, ערמה בתבנית גדולה תפוחי אדמה עם שמנת ועשבי תיבול, בדיוק כמו שכולם אוהבים. כמו שמשה אוהב. כמו שיוסי אוהב.
כשהיא נכנסה שוב, כולם כבר התגלגלו מצחוק מאיזה ויץ’ עוד סיפור של מישהו, לא שלה.
לדנה מלאו חמישים ושתיים.
עשרים ושבע שנה כבר במשפחת לוי. קודם יוסי והיא שכרו דירה, בהמשך עברו לדירה של משפחת לוי ברחוב רבי יהודה הנשיא, אחרי שנולד דוד. אמרו: יהיה לנו יותר נוח, ההורים יוכלו לעזור. בפועל, לא ראתה הרבה עזרה מההורים של יוסי אבל היא עוזרת כל הזמן. כל חג. כל שישי. כל שבת.
– דנה, תביאי גם לחם, מורה רחל.
דנה מביאה.
– וחרדל אל תשכחי.
גם אותו מביאה.
היא בוחשת בקפה, עומדת ליד השיש. כי המקום שלה בפינת השולחן, והיא גם כך כל רגע קמה להביא משהו יותר קל לא לשבת בכלל.
אחר כך הגיע תור העוגה.
רחל חתכה אותה בידיים חגיגיות, משה אחז ביד שלה. כולם צילמו. הנס של השכבות היה השיא.
– מה, זה מהקונדיטוריה, נכון? שאלה גילה.
– מה פתאום, ענתה רחל, הכל שלנו, ביתי.
“שֶׁלָּנוּ”. דנה לגמה תה ושתקה.
משה הרים כוסית, אמר לחיים. דיבר על משפחה, נאמנות, עושר שהוא הילדים. קרא לרחל אם הבית, שומרת הגחלת. רחל חייכה בענווה. כולם מחאו כפיים.
גם דנה מחאה.
אחר כך אספה כלים. שטפה, סידרה אוכל בשקיות, ניגבה שולחן, ניקתה כיריים, הוציאה את הזבל. סוף של עוד חג שגרתי.
יוסי נכנס למטבח רק באחת עשרה, כשכולם כבר הלכו.
– הכל בסדר?
– בסדר.
– עייפה?
– קצת.
הוא הנהן, מזג לעצמו מים וחזר לטלוויזיה.
עוד ערב רגיל. כלום לא קרה אבל בעצם קרה משהו. משהו קטן, כמעט בלתי נראה. כמו סדק בזכוכית שרואים רק כשהיא נשברת.
דנה כיבתה את האור במטבח. עמדה קצת בשקט. ריח הקציצות עוד היה באוויר. ריח של יום שלם. אחר כך הלכה לישון.
שלושת השבועות הבאים עברו כרגיל. ארוחות בוקר, צהריים, ערב, כביסות, קניות, תכנון תפריט, כי יוסי לא סובל דייסה, משה לא אוכל דגים באמצע שבוע, רחל בדיאטה רק מתי שנוח לה. דנה זכרה הכל בראש. כל הזמן. בלי לרשום.
היא עבדה שלושה ימים בשבוע כמנהלת חשבונות במשרד קטן. את שאר הזמן השקיעה בבית.
הכל התחיל בדבר קטן, באותו שישי.
בישלה לארוחת ערב עוף בשמנת חמוצה מתכון ישן ואהוב. רחל קפצה, כמו רגיל, בלי להתריע, עם שקית תפוחים מהשוק.
– אה, שוב עוף עם שמנת? את לא יודעת שיוסי סובל מצרבת מהשמנת?
– יודעת, ענתה דנה בשקט, זאתי חמוצה דלה, 15 אחוז, הוא בעצמו ביקש את זה.
– נו באמת, ענתה רחל, אני הייתי עושה אותו בלי שמנת.
– טוב, רחל.
רחל התיישבה עם הטלפון.
– דרך אגב, הרימה עיניים, דיברתי אתמול עם רותי השכנה, כלתה עובדת במסעדה. היא אמרה שאת כל הזמן בבית או במשהו חלקי. אולי תמצאי כבר עבודה נורמלית? לפחות תרוויחי.
דנה הפכה בעוף. הביטה בחמותה.
– אני מרוויחה, רחל.
– נו, רק אומרת.
היא “רק אמרה”. היא תמיד “רק אמרה”. בלי רוע, בלי צעקה, בלי כעס. סתם.
דנה סגרה מכסה, הנמיכה אש. הרגישה בפנים עוד התכווצות. לא פעם ראשונה, אבל הפעם זה היה חזק.
למחרת התקשרה לחברה שלה נועה, מהצבא, גרה בקצה השני של תל אביב, עובדת בספרייה, גרושה כבר חמש עשרה שנה, וחיה סבבה.
– מה קורה, נועה?
– בסדר. איתך? לפי הקול שלך משהו לא טוב.
– הכל בסדר.
– דנה.
שתקה.
– עייפתי, נועה, פשוט עייפתי.
נועה לא נתנה עצות. רק שאלה בשקט:
– בא לך לבוא?
– מתישהו אבוא.
– תבואי בקרוב. יש תה. יש על מה לדבר.
דנה חייכה. פעם ראשונה מזה ימים.
אחר כך הגיע אותו ערב.
זה היה בשבת. יוסי הזמין לארוחת ערב את אחיו, ירון ואשתו עלמה בלי לתאם מראש. שישי בלילה:
– זה בסדר אם ירון ועלמה יבואו מחר?
– לארוחת ערב?
– בסביבות שבע נראה לי.
– טוב.
היא לא אמרה עוד מילה. שבת בבוקר קמה בשמונה, ירדה לשוק, קנתה נתח בשר, ירק, תפוחי אדמה, חצילים. חשבה על תפריט: בשר ברוטב בתנור, סלט יווני, מרק דלעת, פנקייקים עם גבינה. שולחן שבת רגיל.
בשעה אחת הכל כבר היה בהתקדמות. בשר בתנור, מרק מתבשל, בצק לפנקייקים במקרר.
בשלוש נכנסה רחל. שוב בלי להודיע.
– אה, יש פה אירוח? לא אמרתם לי.
– ירון ועלמה באים, אמר יוסי.
– טוב. נכנסה למטבח, בדקה בתנור. דנה, שמת תבלינים?
– שמתי.
– איזה?
– רוזמרין, טימין, שום.
– משה לא אוהב רוזמרין.
– משה לא בא היום.
שקט. תדר קצר ואחריו אמרה רחל לאט:
– מה אמרת?
דנה הסתובבה מהסיר. הסתכלה עליה.
– הערב ארוחה לירון ועלמה. אם משה לא אוהב רוזמרין לא נורא, הערב יש רוזמרין. זה טעים יותר.
רחל הסתכלה בה מופתעת, סגרה שפתיים ויצאה לסלון.
דנה שמעה אותה אומרת משהו ליוסי בשקט, כמו שתמיד כדי שדנה לא תשמע. יוסי מילמל תשובה. ואז נכנס למטבח.
– דנה, מה קורה?
– כלום. אני מבשלת.
– למה היית ככה אליה?
– לא אמרתי משהו רע.
– היא נפגעה.
– ממה בדיוק?
לא הייתה לו תשובה. רק הסתכל עליה כאילו האשמה היא אוטומטית שלה.
ירון ועלמה הגיעו בשבע, הביאו יין, חבילת שוקולדים עם אריזת “שוקולד השדרה”. יצא ערב נעים. הבשר היה עסיסי, המרק דלעת עם שמנת ואגוז מוסקט כולם ביקשו עוד.
– דנה, את באמת קוסמת במטבח, אמרה עלמה וצחקה.
– תודה.
– אני לא יודעת לבשל ככה! מתה מקנאה.
– תלמדי.
– לא בטוח שמתאים לי… עלמה צחקה. אנחנו נדבקים למשלוחים.
– חיים טובים, העיר ירון.
– אתם חיים טוב, אמרה עלמה, שוטפת מבט על השולחן. רואים את ההשקעה של דנה.
השקעה.
דנה אספה כלים. הביאה פנקייקים, שמה מים בקומקום.
– דנה, תשבי כבר! אמרה עלמה. די לרוץ.
דנה התיישבה. מזגה לעצמה תה, שמה פנקייק בצלחת.
ואז ירון פנה ליוסי: תגיד, אמא אמרה שאתם רוצים לשפץ את המטבח. דנה, זה נכון?
– דיברנו על זה, ענתה דנה בזהירות.
– אמא אמרה שאת רוצה הכול להחליף והיא מתנגדת.
– רחל גרה בבית שלה. אנחנו פה. אלה שני מטבחים שונים.
– נשמע הגיוני, משך ירון כתף.
– לא כל כך, אמר יוסי פתאום. זה בכל זאת הבית שלה.
דנה הרימה ראש.
– של מי הבית, יוסי?
– של ההורים. הם בנו פה הכל, זוכרת הכל.
– אנחנו גרים פה עשרים שנה.
– אז מה?
שקט ירד סביב השולחן. עלמה בהתה בכוס שלה, ירון לקח פנקייק.
– פנקייק מצוין, אמר.
הנושא לא הוזכר שוב.
בלילה דנה שכבה בעיניים פקוחות. יוסי נרדם לידה, נושם בקצב. היא הסתכלה עליו וחשבה מה שאמר “הבית שלה”. שלה. לא שלהם. לא שלה גם. סתם של מישהי אחרת.
עשרים שנה. עשרים שנה של בישולים, ניקיונות, כביסות, סידורים. הבית הריח מהידיים שלה אבל בעצם לא היה שלה.
בבוקר קמה, עשתה קפה, שמה סיר דייסה.
הכל המשיך אותו דבר עוד שבועיים.
ואז הגיע עוד ערב חג. יום נישואים שלושים וחמש.
דנה התחילה להתכונן יומיים לפני. תיאמה את הרשימה עם רחל רחל רצתה הכל: חמין, עוף, שני סלטים, בורקסים עם בשר (כי משה אוהב), ועוגה. דנה רשמה. שאלה כמה אוכלים. רחל אמרה: ארבע עשרה, אולי חמש עשרה, תעדכן בערב שישי.
בערב שישי: שבע עשרה.
דנה ספרה הכל מחדש, שוב ירדה לשוק.
בשבת קמה בארבע בבוקר.
החמין כבר עמד מחמישי בלילה. טעם את הרוטב מצוין, סמיך. הכינה בצק לבורקסים. אהבה את המגע חמים, רך, ריח שמרים, הזכיר את אמא שלה, שנפטרה כבר שמונה שנים. בזמן שהייתה מרדדת, נזכרה באמא שלה ז”ל, עם המגבת והקמטים, שרה בשקט באידיש ישנה, אף אחד כבר לא זוכר.
עד עשר בבוקר הבורקסים היו מוכנים. עד שתיים המרקים. בעשר סלטים. היא עמדה בזמנים.
הגיעו האורחים בשלוש.
דנה קיבלה, תלתה מעילים, הציעה קפה. שלטה במצב, בדקה עוף, דאגה לתה ולאורחים הכול בין לבין.
– דנה, כבר להוציא את הבורקסים? שאלה את עצמה בלחש, לא היה את מי לשאול. כולם ישבו, אף אחד לא טרח לעזור.
הביאה בורקסים. אורחים שמחו.
– אוכל ביתי! אמרה נינה, מכרה ותיקה של רחל.
– דנה הכינה, אמר ירון.
– כל הכבוד, אמרה נינה והביטה לעבר רחל. יש לך כלה לתפארת.
– מסתדרת בסדר, ענתה רחל בקור רוח.
דנה חזרה למטבח.
בשעה ארבע נשאה מגש ענק, כבד, עם העיקרית. פתחה דלת עם הכתף ונכנסה.
– סוף סוף! קראה רחל בקול אל כל השולחן. חשבנו שכבר שכחת אותנו!
כמה צחקו, בנימוס.
דנה הניחה את המגש. יישרה גב.
– אוכל מצוין, מחה משה. כל הכבוד.
– דנה, תביאי תפוחי אדמה ליד, הזכיר יוסי.
– מיד אביא.
היא חזרה למטבח.
בדיוק כשיצאה, שמעה.
נינה שאלה משהו את רחל בלחש, אבל ברגע של שקט זה נשמע ברור.
– מה דנה במקצוע? שאלה נינה.
– מנהלת חשבונות, ענתה רחל. עובדת איזה שלושה ימים איפה שהוא. אבל בגדול, המקום שלה במטבח. לשם שייכת.
“מקומה במטבח. לשם היא שייכת”.
דנה נעצרה בדלת. הפנים אל הכיריים.
נינה צחקה קצרות.
– מישהו צריך לבשל, נכון?
– בדיוק, הנהנה רחל.
עוד רגע עמדה שם. הביאה את תפוחי האדמה, חזרה בשקט, הניחה על השולחן.
– תודה, דנה, מישהו זרק.
היא הנהנה, התיישבה בקצה, מזגה מים. לא יין מים.
אכלה בשקט. ענתה כששאלו. חייכה כשצריך. אספה כלים, הביאה קינוח, חתכה עוגה.
“מקומה במטבח”.
שוב לא נרדמה בלילה.
חזרה על המשפט הזה בלב. לא מתוך זעם. פשוט הפכה אותו שוב ושוב עשרים ושבע שנה במטבח. חמש בבוקר, ארבע. ידיים בקמח, ידיים במים, ידיים שמביאות אוכל לשבע עשרה אורחים. ידיים שאיש לא רואה. רואים רק את התוצאה.
ואיפה היא באמת נמצאת? עשרים ושבע שנה.
יוסי ישן. דנה הסתכלה עליו. פנים מוכרות, טובות אדם שמכירה טוב יותר משמכיר את עצמו. יודעת שהחום מוציא אותו מדעתו, שכתף ימין כואבת לו. שלא סובל דייסה, אבל יאכל אם רעב. שהוא טוב בבסיס. רק לא רואה. פשוט לא.
היא קמה לאט. לבשה חלוק. נכנסה למטבח.
הדליקה אור. שמה קומקום.
הכל היה נקי. מסודר. משלה.
מזגה לעצמה תה. פתחה ווטסאפ לנועה.
כתבה: “נועה, ערה?”
כמה דקות לאחר מכן: “כן. קוראת. מה קרה?”
דנה הביטה במסך. כתבה: “רק רוצה לבוא. מחר אפשר?”
נועה מיד ענתה: “ברור שאפשר. מחכה לך”.
בבוקר קמה, עשתה קפה. הכינה ארוחת בוקר חביתה, טוסטים, עגבניות קצוצות. ערכה שולחן. יוסי נכנס עייף.
– בוקר טוב.
– בוקר אור.
מזגה לו קפה, הניחה ליד הצלחת. הסתכלה לו בעיניים.
– יוסי, צריך לדבר.
– נו, התחיל לאכול.
– אני נוסעת.
– לאן?
– לנועה. לכמה ימים.
הרים עיניים.
– למה?
– סתם, לנוח קצת.
בהה בה. משך כתפיים.
– טוב, אז איך אני…?
– יש קציצות במקרר. מרק מאתמול. יש שניצלים בהקפאה.
– ומה הלאה?
– תסתדרו.
נסעה ביום ראשון בצהריים. מזוודה קטנה.
נועה קיבלה אותה בחיבוק בכניסה. לא שאלה שאלות. רק חיבקה.
– בואי לתה, הזמינה.
ישבו במטבח של נועה עד חצות. מטבח קטן, נוח, עם גרניום וצלון ישן. נועה הכינה תה עם לואיזה, הוציאה עוגיות. דיברו. דנה דיברה המון לפעמים התבלבלה, לפעמים שתקה.
– את יודעת, בסוף אמרה, אני אפילו לא כועסת ממש. פשוט התעייפתי. מהכול. ובעיקר שלא רואים אותי.
– אני מבינה, אמרה נועה, מבינה טוב.
– מה לעשות עכשיו?
– לא יודעת. אבל ברור שלא לחזור עכשיו.
דנה הנהנה. חיממה כפות ידיים על הספל. החום היה אמיתי.
שלושה ימים אחרי, יוסי התקשר.
– דנה, מתי את חוזרת?
– לא יודעת.
– איך לא יודעת? המקרר ריק.
– תקפוץ למכולת.
שקט.
– אני לא יודע להכין אוכל.
– חביתה אתה יודע להכין?
– חביתה, כן.
– אז תכין חביתה.
נפרדה ממנו. עמדה שם וקצת צחקה פעם ראשונה מזה חודשים.
ביום הרביעי נועה אמרה:
– תקשיבי, חברה שלי מלמדת בבית ספר לבישול ומחפשים מורה לחוג ביתי לאפייה ובישול. זמני, אולי ימשיך. רוצה שנפגיש?
דנה הביטה בה.
– אני לא מורה.
– מבשלת טוב יותר מכל מורה, אני מכירה עשרים שנה.
– צריך תעודות.
– דברי קודם, תראי.
כעבור יומיים דנה ישבה במשרד בית הספר “טעם החיים” מול המנהלת מירב כץ, אישה פעלתנית, בשנות ה-40 לחייה.
– נועה מספרת שאת טבחית בחסד. מה הסיפור שלך?
דנה חשבה.
– אוכל ישראלי, אפייה, חמאה ושמרים, מאפים, בשר, מלאכים, קונפיטורות, מרקים, קצת מהעולם.
– מכינה שמרים לבד?
– תמיד ידנית.
מירב חייכה.
– נבחן עם שיעור ניסיון. אם יאהבו נחתום חוזה.
השיעור הראשון היה ביום שישי. נושא לחם מחמצת.
דנה לא ישנה כל הלילה. חשבה שזו שטות, שמעולם לא לימדה אף אחד מה יגידו יוסי ורחל.
ואז שאלה את עצמה: וממתי אכפת לי מה הם יגידו?
בשישי נכנסה לכיתה. שמונה נשים, אחת צעירה. מביטות בסקרנות.
– נתחיל פשוט, אמרה דנה, לחם טוב לא מתחיל במתכון, הוא מתחיל בידיים שמרגישות את הבצק. הרגע שהבצק מתנתק מהקערה זה הרגע החשוב. ידיים מרגישות.
הדגימה קימחה, לשה, הסבירה. איך לזהות מוכנות. למה ממתינים לתפיחה. למה חום המים קריטי.
הצעירה שאלה:
– ואם לא מצליח מהפעם הראשונה?
– יצליח בפעם השלישית. בצק לא נעלב.
כולם צחקו.
מירב עמדה בדלת והקשיבה.
בסוף ניגשה.
– את מסבירה נפלא.
– לא חשבתי על זה אפילו.
– בזה הסוד. חותמות חוזה?
דנה חתמה ביום שני.
שלושה חוגים בשבוע, שכר לפי שעה, לא רע בכלל. אפילו יותר טוב מהנהלת חשבונות.
הודיעה לבוסית על חופשה ללא תשלום.
התקשרה ליוסי.
– מצאתי עבודה אני מלמדת בישול.
– מה? באיזה בית ספר? ומתי את חוזרת?
– עוד לא יודעת.
– דנה, את רצינית?
– מאוד.
השתתק.
– אמא שלי אמרה שנעלבת ממנה.
– לא נעלבתי. פשוט עייפתי.
– ממה עייפת?
השתהתה, ניסתה למקד מילים פשוטות.
– לא רואים אותי, יוסי. 27 שנה אין אותי. יש קציצות, חולצות מגוהצות, שולחן ערוך אותי אין.
שקט.
– דנה…
– אני לא מאשימה. רק מספרת את האמת.
היה שקט, שמעה את זה.
– אתקשר שוב, אמר.
– סבבה.
עברו עוד שבועיים. דנה גרה אצל נועה. עזרה לה קצת, מהלב. נועה לא ציפתה דנה פשוט עשתה כי היה נעים. הפעם זה היה שונה כל פעם נועה אמרה תודה, באמת.
פעם אחת נועה שאלה:
– את נראית שונה.
– איך שונה?
– לא יודעת. שלווה יותר. לא בלחץ.
דנה חשבה.
– אולי.
בתיכון לבישול התחילו לחכות לה. קורסים התמלאו מהר. מירב אמרה שיש תלמידות שרוצות ללמוד רק אצלה.
– יש בך משהו שנוגע. אנשים מרגישים השקעה.
דנה באמת השקיעה זה היה הצד הכי חזק אצלה.
הפעם גם שמו לב לזה.
יוסי הגיע אליה סוף השבוע השני. התקשר מראש. נועה יצאה לדירה.
ישבו במטבח, אותו אחד עם הגרניום והצלון.
– דנה, תחזרי הביתה.
הביטה עליו. רזה. נראה עייף.
– למה?
– מה למה? בית, משפחה. אני לבד.
– יוסי, שלושה שבועות לבד. הייתי לבד בבית הזה עשרים ושבע שנה.
השפיל מבט.
– לא הבנתי.
– אני יודעת.
– אז זהו? תסלחי?
היא נאנחה.
– אין לי על מה. פשוט השתניתי.
– סליחה?
– לא אחזור למה שהיה. לא כי אני כועסת. כי לא יכולה זה כמו שמלה שקטנה עלייך.
שקט.
– ומה עכשיו? גט?
– לא יודעת. אולי לא. רק שונה. עכשיו אני עובדת. לא עוזרת בית. לא שלך ולא של ההורים שלך.
– אמא לא רצתה להעליב אותך.
– יוסי, שים לב: אני לא מדברת על עלבון, אני מדברת על מה שנאמר “המקום שלה במטבח”. מבין מה זה אומר?
הרכין ראש.
– שמעת.
– שמעתי. עשרים ושבע שנה.
שתק.
– היא לא הייתה בסדר, לחש.
– תודה.
– וגם אני… כנראה. לא שמתי לב.
– כן.
באותו רגע היה יוסי ההוא מהצעירות מבולבל, כן.
– מה לעשות? שאל.
– לא יודעת. רוצה שינוי? תלמד לבשל מרק לבד.
כמעט חייך.
– באמת?
– באמת. זה קל בצל, גזר, תפוחי אדמה. אדריך אותך, אני מורה עכשיו.
הביט בה שקט.
– תחזרי?
דנה חשבה ברצינות על הבית ברחוב רבי יהודה הנשיא, על ריח השמן בבוקר, על יוסי, וכל השנים יחד. על חיים לא מושלמים, אבל חיים.
והיא בת חמישים ושניים. כבר לא נערה, לא זקנה.
– אולי, ענתה. לא עכשיו. אני צריכה זמן.
– כמה?
– כמה שאצטרך.
הלך. היא נשארה. הגרניום נשען על החלון, אוקטובר בחוץ. עלים עפו מתחת לחלון.
קמה, פתחה מקרר. הוציאה קמח, חמאה, ביצים. ערבבה בצק. לעצמה. סתם ככה.
היה חמים, רך, התיישב בידיים.
היא לשה ונהנתה בלי לחשוב.
אחרי חודש מירב הציעה לה קביעות.
– הבנתי שאת נכס. לא תחליף זמני מורה קבועה. שלושה קורסים בשבוע, סדנה בחודש, תנאים.
דנה קראה את ההצעה. שכר הוגן, נותן חופש.
– מסכימה.
חתמה. יצאה החוצה, נשמה צבעי שלכת.
התקשרה לנועה.
– קיבלתי קביעות!
– דנה! נועה צהלה חגיגה!
– בואי, אני אבשל משהו.
– ברור!
צחקה.
עם יוסי דיברה עוד כמה פעמים. רגוע, בלי ריבים. התחיל לספר מה הוא מכין קודם חביתה, אחר כך רצה מתכון למרק ירקות. דיברה, הסבירה, שאל שאלות.
– למה המרק חמצמץ?
– שמת יותר מדי לימון.
– שמתי כמו שאמרת.
– כף שטוחה, לא מלאה.
פאוזה.
– יש הבדל?
צחקה. גם הוא.
באוקטובר שוב בא הפעם עם פרחים. חרציות כתומות היא תמיד אהבה אבל אף פעם לא קנה, כי לא היה צריך. עכשיו הביא.
– יפה, אמרה.
– ידעתי שתשמחי.
ישבו, שתו תה. דיברו על הנכד, על ירון ועלמה, על משה שחולה אבל מתאושש.
אחר כך אמר:
– אמא רוצה לדבר איתך.
דנה שתקה.
– אני שומעת.
– לא, באמת היא השתנתה מאז שעזבת.
– איך?
– הכינה הכל לבד. פעם ראשונה עוגה. לא יצאה משהו, אבל עשתה.
דנה חייכה לעצמה.
– טוב לדעת.
– אמרה שטעתה לגבייך, שמה שקרה היה מיותר.
– טוב שהיא מבינה.
– תדברי איתה?
דנה הביטה בו.
– אדבר. כשארגיש מוכנה. לא עכשיו.
– בסדר.
לא לחץ. זה כבר חדש תמיד לחץ. עכשיו פתאום יודע לחכות. או מתחיל ללמוד.
ביציאה, נעצר.
– דנה.
– כן?
– צדקת כל השנים. לא ראיתי. זה לא היה נכון.
הביטה בו.
– אני יודעת.
– מצטער.
הנהנה. לא אמרה “הכל בסדר”. כי לא הכל. אבל אולי, יום אחד, יהיה.
– תתקשר מחר, ביקשה. תספר איך יצא המרק.
– סגור.
הדלת נסגרה.
דנה עמדה בכניסה. אחר כך הלכה למטבח. שמה קומקום. הביטה מחלון תל אביב בערב, פנסים צהובים וחמים.
חשבה: מחר שיעור חדש בצק פריך. צריך ידיים קרות. שלא יימס החמאה. זו נקודה קטנה קל לפספס, לאבד את הפירוריות אם לוחצים חזק מדי.
היא תסביר. היא סוף סוף יודעת להסביר. בדוק.
הקומקום רתח. מזגה תה. התיישבה ליד החלון.
המון חיים היו בעיר. שלה ישן וחדש, יחד. לא ידעה מה תבחר, האם תחזור לרחוב רבי יהודה הנשיא, או תשאר, או תמציא דרך שלישית.
אבל בערב הזה, היא שתתה תה, הרוויחה את הכסף שלה, לימדה אנשים להרגיש בצק.
וזה לגמרי הספיק לה.
למחרת יוסי התקשר בצהריים.
– המרק אמר.
– נו, איך?
– יצא טוב. אפילו הצבע.
– אז לא הרתחת את הירקות.
– שמתי אותם בסוף, בדיוק כמו שאמרת.
– כל הכבוד.
שקט.
– דנה, את בסדר שם?
– אני בסדר, אמרה. וזה היה נכון.
