מקום במטבח
נועה, נרדמת שם או מה? האורחים כבר יושבים ליד השולחן, אגב!
הקול של חמתי, רחל, פילח את רעש המטבח כמו סכין רך ונשמע לי מבחוץ, כאילו אני בתוך בועה. נועה שפריר לא הזיזה שריר בפנים. כבר התרגלה לקול הזה, לטון הזה, ל”אגב” הזה שזורק לחלל ולאו דווקא אליה.
מיד, רחל, רק עוד דקה.
איזו דקה! ארבעים דקות כבר עברו!
נועה הפכה קציצות על המחבת כמו בובה שצף של ריח בצל ושום צרוב. סגרה מכסה, הנמיכה להבה. שמונה דקות יש עד הגשת החם. היא תיכננה היטב, תמיד מתכננת.
מעבר לקיר רחשו קולות. יום מיוחד: שלושים וחמש שנות נישואין לרחל ויצחק שפריר. באו שני הבנים, הכלות, ארבעה נכדים, אפילו שכנה אסתר עם בעלה. נועה על הרגליים מחמש בבוקר: קודם ג’לי ביתי, אחר כך סלטים ירקות קצוצים, כרובית בתחמיץ, צלחת מטבלים. אחר כך בורקסים, כי יצחק אינו מוכן לאכול שום דבר אחר. אח”כ מרק. ולסיום קציצות ביתיות, כמו שילדים ונכדים אוהבים. עוגה אפתה אתמול כבר, בצק עלים עם קרמים וחלבה, רחל אוהבת רק את זאת.
נועה הורידה סינר, תלתה על וו, סידרה שיער. לקחה מגש עם הקציצות ונכנסה לסלון.
או, סוף סוף! רחל אמרה בלי להסתכל עליה, למישהו מעבר לשולחן.
האורחים רחשו. אסתר מיד שלחה יד למגש.
נועה, ותפוחי האדמה? שאל אלון, בעלה, לא מרים עיניים מהנייד.
תיכף אביא.
חזרה למטבח. מילאה קערה תפוחי אדמה חמאה, שמנת, עירית, כי יצחק אוהב. אלון אוהב. הנכדים אוהבים.
כשנכנסה שוב, כולם כבר צחקו מבדיחה כלשהי. בדיחה של מישהו אחר, לא שלה.
נועה בת חמישים ושתיים.
עשרים ושבע שנה במשפחה הזאת. בהתחלה שכרה עם אלון דירת שני חדרים, אח”כ עברו, כשעומר נולד, לדירת שלושה חדרים בבית של חמיה ברחוב ברוש ברמת גן. יותר נוח, אמרו. ההורים יעזרו. עזרה מאמא של אלון פחות ראתה, עזרה שלה תמיד נתנה, חגים, שבתות, ימי חול.
נועה, תביאי עוד לחם, ביקשה רחל.
נועה הביאה.
ואל תשכחי חרדל.
הביאה חרדל.
אוכלת בעמידה, מול השיש. כי מקומה בקצה השולחן וככה קמה כל רגע, אז עדיף לא לשבת.
אחר כך עוגה.
רחל חתכה בעצמה חגיגית, יצחק אוחז בידה, כולם מצלמים. התלהבו מהשכבות.
זה מאפייה? שאלה אסתר.
מה פתאום, אמרה רחל, ביתי שלנו.
“שלנו”. נועה הרימה כוס תה. טענה מבפנים.
אחר כך יצחק הרים כוסית. נאם על משפחה, נאמנות, העיקר ילדים. הכריז על רחל כ”שומרת הגחלת”. כולם מחאו כפיים.
נועה מחאה גם.
אחר כך פינתה כלים. שטפה צלחות. העבירה שאריות לקופסאות. ניגבה שולחן, כסתה גז, זרקה שקית אשפה סוף של יום רגיל.
אלון נכנס למטבח באחת עשרה, אחרי שהאורחים התפזרו.
הכל בסדר?
כן.
עייפה?
קצת.
הנהן. מזג מים. הלך לסלון לטלוויזיה.
ערב רגיל מאוד. לא קרה כלום ובכל זאת משהו קרה. שערת שערה סדק, כמו בקערת זכוכית: לא רואים, עד שהתנפץ.
נועה כיבתה מטבח. עמדה בחושך. ריח קציצות נשאר באוויר. ריח בצל ורגע של יום.
נשכבה לישון.
שלושה שבועות עברו כמו מים. בישלה בוקר, צהריים, ערב, כיבסה, קיפלה, ירדה לשוק, חשבה על תפריט כי אלון שונא דייסה, יצחק לא אוכל דגים, רחל דיאטה כשנוח. נועה זוכרת הכל בראש. תמיד.
היא בעלת תואר בחשבונאות, שלושה ימים בשבוע משרד קטן. כל היתר בית.
הכל התחיל בטיפת מים.
הכינה שישי עוף בשמנת יש מתכון עתיק, כל המשפחה אוהבת. רחל הופיעה כמנהגה, בלי טלפון קודם, עם שקית תפוחים מהגינה.
עוף, הציצה לסיר. שוב שמנת? לא ידעת שלאלון יש צרבת משמנת?
ידעתי. שמנת דלת שומן. הוא ביקש ככה.
לא יודעת, אני עושה פשוט בלי שמנת.
בסדר, רחל.
רחל התיישבה, פתחה את הנייד.
דרך אגב, בלי להסתכל, דיברתי אתמול עם רותי, שכנה בדימוס. הכלה שלה שף בקפה. אצלם בבית אוכלים תמיד אוכל טרי, מוכן, מסודר.
נועה המתינה. חיכתה.
אולי גם לך כדאי עבודה נורמלית למצוא? שלושה ימים בשבוע, מה זה? גם בית, גם עבודה. אולי היית יותר מפרנסת.
נועה הופכת עוף. מביטה בסיר, לא עליה.
אני מפרנסת.
טוב, מה שאת רוצה. רק אומרת.
היא רק אמרה. תמיד רק אמרה. בלי רעל בנשימה אגב.
נועה סגרה סיר. הנמיכה להבה. חשה איך משהו מתכווץ, הדוק יותר מתמיד.
למחרת צלצלה לחברה ליאת, מימי הלימודים. ליאת גרה בבת ים, עובדת בספריה, גרושה מאושרת לדעתה.
ליאת, איך אצלך?
בסדר. אצלך? שומעת בקול שלך משהו לא.
הכל טוב.
נועה.
שתיקה.
עייפה. פשוט עייפה.
ליאת לא נתנה הרצאות. רק שאלה:
באה לבקר?
אולי אבוא.
תבואי. יש תה. יש אוזן לשיחה.
נועה חייכה. פעם ראשונה מזה ימים.
ואז הגיע הערב ההוא.
שבת. אלון הזמין בפתאומיות את אחיו גדי ואשתו רחלי. בערב שישי:
מפריע אם גדי ורחלי יבואו מחר?
מתי?
לשבע.
בסדר.
קמה שבת שמונה בבוקר, נסעה לשוק. קנתה בשר, עשבי תיבול, תפוחי אדמה, חצילים. תפריט: כתף צלויה, סלט ישראלי, מרק דלעת, פנקייקס עם גבינה.
באחת הכל בתהליך. כתף בתנור, מרק בפליטה, בצק פנקייק במקרר.
בשלוש רחל שוב הופיעה. בלי הזמנה.
אה, יש אורחים? לא אמרתם.
גדי ורחלי באים, אמר אלון.
הבנתי. עברה למטבח, פתחה תנור. נועה, שמת תבלינים?
שמתי.
איזה?
רוזמרין, טימין, שום.
אוי, יצחק לא אוהב רוזמרין.
יצחק לא מוזמן.
שתיקה, קצרה מאוד. רחל: מה?
נועה מסתובבת. מביטה ישר.
זה ארוחה לגדי ורחלי. יצחק בביתו אני פה. לכן רוזמרין. טעים ככה.
רחל הביטה בה כאילו רואה אותה לראשונה. קימצה שפתיים.
ברור.
סגרה דלת.
נועה שמעה שמדברת עם אלון. לחשה בשקט, שיהיה לה יתרון. אלון ענה משהו. בא למטבח.
נועה, למה את ככה?
אני מבשלת.
למה דיברת אליה ככה?
לא דיברתי רע.
היא נעלבה.
ממה?
לא ענה. אין תשובה, אין מה לענות.
גדי ורחלי באו שבע, שמחים, עם יין, עוגיות מהקונדיטוריה בכפר שמריהו. ערב מוצלח. כתף זהובה, מרק דלעת קטיפתי, כולם לקחו תוספת.
נועה, את תותחית, רחלי אמרה ונשענה לאחור.
תודה.
לא יודעת לבשל ככה. מתקנאת.
תלמדי.
אני עצלנית. רחלי צחקה. בעיקר משלוח.
גם ככה חיים, גדי אמר.
הלוואי עלינו, רחלי עיינה בשולחן. תראי השקעה.
השקעה. נועה פינתה צלחות. הביאה פנקייקס. הרתיחה מים.
נועה, שבו כבר! רחלי קראה. מספיק ריצה.
נועה ישבה. לקחה כוס תה. שמה פנקייק בצלחת.
רגע, גדי פתאום, אימא אמרה שרצית לשפץ מטבח? נועה, נכון?
דנו בזה, בזהירות.
אימא אומרת שאת רוצה הכל מחדש, היא מתנגדת.
רחל בבית שלה אני כאן. שני מטבחים.
הגיוני, גדי משך בכתפיים.
לא בטוח, אלון הפטיר. זה בית שלה בעצם.
נועה הרימה עיניים.
של מי, אלון?
של ההורים. הם בנו, זוכרים הכל.
אנחנו כאן עשרים שנה.
אז מה.
שתיקה שטוחה נפלה. רחלי התבוננה בכוס שלה. גדי מושיט יד לפנקייק.
מצוין, אמר.
הנושא לא חזר.
בלילה נועה הביטה בתקרה. אלון נרדם לידה, נשם בשקט. שמעה אותו וחזרה למה שאמר: “בית שלה”. שלה. לא שלנו, לא שלך. סתם שלה זר.
עשרים שנה. כל השנים האלו בישלה, אפתה, קיפלה, ניקתה, סדרה והבית לא שלה.
בבוקר קמה הרגיל, עשתה קפה, שמה דייסה.
שגרה נמשכה עוד שבועיים.
עד שזה קרה. עוד ערב חגיגי יום נישואין. שלושים וחמש שנה.
נועה החלה בהתכוננות יומיים מראש. רשימת תפריט הכל עם רחל. רצתה הכל: ג’לי, חם, שני סלטים, ודאי בורקס, כי יצחק אוהב, ועוגה. נועה רשמה. שאלה כמה מוזמנים? רחל אמרה ארבעה עשר אולי חמשה עשר, תבדוק.
בדקה שבעה עשר.
נועה חישבה וחזרה לשוק. קנתה עוד.
ישנה בקושי קמה ארבע בבוקר.
הג’לי קם מהלילה, סיננה שכבת שומן. טעם טוב. בצק הבורקס חם, נעים זיכרון מאימא: “צריך להרגיש בצק”.
אימא כבר שמונה שנים איננה.
נועה רידדה בצק, נזכרה באימא. איך עמדה גם היא במטבח, בחלוק, עם קמח עד המרפקים, שרה לעצמה שירים שכבר אף אחד לא יודע.
בעשר הבורקסים מוכנים, בשתיים עשרה סלטים, בשתיים חם בתנור. עומדת בזמנים.
מגיעים אורחים בשלוש.
נועה פותחת, מקבלת מעילים, מציעה קפה, מוודאת שהחם לא נשרף, מסדרת הכול. עונה לכולם וגם טועמת רוטב תוך כדי.
אפשר להביא כבר את הבורקסים? שואלת בקול ריק לחלל. אין אף אחד לשאול.
הביאה בורקסים. כולם שמחים.
וואו, ביתי! אומרת יעל, ידידה ותיקה.
כן, נועה הכינה, גדי אומר.
כל הכבוד, מפטירה יעל, ואז מביטה על רחל. רחל, יש לך כלה נהדרת.
בסדר, מסתדרת, רחל עונה.
נועה חוזרת למטבח.
בשעה ארבע הביאה מנה עיקרית מגש כבד, שתי ידיים נושאות. דוחפת דלת עם המרפק, נכנסת.
סוף סוף! רחל קוראת בקול, מותחת סביב השולחן. כבר חשבו ששכחת מאיתנו!
כמה צוחקים בגיחוך נעים.
נועה מניחה מגש. מזדקפת.
יפה, יצחק אומר.
נועה, תפוחי אדמה לחוד או ביחד? אלון שואל.
לחוד, מביאה.
בדיוק באותו רגע שמעה.
יעל שואלת את רחל בקול לא גבוה, אבל בין הרעשים, ברור:
מהי המקצוע של נועה?
רואת חשבון, עונה רחל. שלושה ימים בשבוע עובדת איפשהו. מקום שלה זה במטבח. שם היא שייכת.
“מקום שלה זה במטבח. שם היא שייכת.”
נועה נעצרת בפתח דלת. גב לכולם. פנים אל הגז.
יעל פלטה צחוק קצר, כמעט שיעול.
מישהו צריך לבשל.
בדיוק, רחל הסכימה.
נועה עמדה שניה, לקחה תפוחי אדמה, חזרה. שמה על השולחן.
תודה, נועה, מישהו אמר.
הנהנה. התיישבה בסוף, מזגה לה מים לא יין. אכלה בשקט, ענתה כששאלו, חייכה כשצריך, פינתה, הביאה עוד שלב, חתכה עוגה.
“מקום שלה זה במטבח. שם היא שייכת.”
שוב בלי שינה בלילה.
היא חזרה על המילים בראש, שוב ושוב, בלי כעס פשוט הסתובבו, נבדקו, נמדדו: מקום במטבח. עשרים ושבע שנה. קמה חמש, קמה ארבע. ידיים בקמח, בבצק, במים רותחים, מחזיקות מגש לשבעה עשר איש. ידיים שאף אחד לא רואה, רק טועם.
ולאן הדרך? לשם איפה שכבר שבעה עשר שנה.
אלון ישן. היא התבוננה בו בחושך. היה טוב, מוכר, בן אדם שבחרה. ידעה עליו הכל: לא סובל חום, כאב כתף מעניין ישן, לא אוהב דייסה אך יאכל אם אין ברירה; טוב לב, אבל לא מבחין. לעולם לא רואה.
יצאה חרש. לבשה חלוק. נכנסה למטבח.
הדליקה אור. הרתיחה מים.
המטבח היה מבריק, מסודר, מאורגן שקט של עבודה שנעשתה בידיה באותו יום.
מזגה לה תה. שלפה את הטלפון.
כתבה לליאת: “ערה?”
אחרי חמש דק’ חזרה תשובה: “ערה. קוראת, מה קורה?”
נועה הביטה במסך. כתבה: “לא משהו, רוצה לבוא מחר?”
ישר התקבלה תשובה: “ברור. בואי! חיכיתי.”
בבוקר קמה, הכינה קפה, עשתה חביתה, עמדה פרוסות עגבנייה, סידרה שולחן. אלון יצא, ישב מנומנם.
בוקר טוב.
בוקר טוב.
מזגה לו קפה. הניחה.
אלון, צריך לדבר.
כן, ענה ובחר מזלג.
אני צריכה לנסוע.
לאן?
לליאת. לכמה ימים.
הרימה עיניו.
למה?
ככה. מנוחה.
הביט בה, משך בכתפיים.
תיסעי. ואני?
חביתה במקרר, מרק מאתמול, פשטידות בפריזר.
אחר כך?
תתמודד.
יצאה בראשון אחה”צ עם מזוודה קטנה.
ליאת קיבלה אותה בכניסה, הביטה במזוודה ואז בה, לא שאלה פשוט חיבקה חזק.
בואי לשתות תה.
ישבו בקיטון המטבח של ליאת עד חצות מטבח קטן, גרניום בחלון, אהיל עתיק. ליאת הורתה תה עם לואיזה, שלפה עוגיות. שוחחו. נועה דיברה הרבה, הסתבכה במילים.
את יודעת, אמרה לבסוף, אני בקושי כועסת. רק עייפה, עייפה מהאוויר הלא נראה.
אני יודעת, ליאת חייכה. מכירה מקרוב.
מה עכשיו?
לא יודעת. אבל לא למהר לחזור.
נועה הנהנה. אחזה בספל חם. חום אמיתי.
אחרי שלושה ימים אלון התקשר.
נועה, מתי את חוזרת?
לא יודעת.
איך לא? אין אוכל בבית.
תלך למכולת.
שתיקה.
אני לא יודע לבשל.
חביתה אתה יודע?
טוב, חביתה כן.
תתחיל בזה.
סגרה טלפון. עמדה. ואז צחקה. פעם ראשונה מזמן.
ביום הרביעי ליאת אמרה:
יש סיפור. חברה שלי מלמדת בבית ספר קולינרי. מחפשים מורה. זמני, אבל אולי יותר. רוצה הכרות?
נועה הביטה בה.
אני לא מורה.
את מבשלת פי עשר מכל מורה. אני מכירה עשרים שנה.
בטח צריך דיפלומות.
מדברים קודם.
יומיים אחרי ישבה במשרד קטן בבית ספר לבישול “אות וטעם”, מול מירית מנהלת בשנות הארבעים המוקדמות.
ליאת אומרת שאת אשפית. מה התחום שלך?
נועה חשבה.
אוכל ישראלי-יהודי. אפייה שמרים, בצקים, עוגות, בשרים, חמוצים, מרקים, קצת פסטות.
שמרים לבד?
תמיד לבד, לא קונים מוכן.
מירית חייכה.
שיעור ניסיון. אם עובדים יאהבו נחתום חוזה.
שיעור ניסיון היה ביום שישי. נושא: לחם מחמצת ביתי.
בליל חמישי כמעט לא נרדמה, מתוחה, בוהה בתקרה. מי אני שאעמוד מול כיתה? מה יגיד אלון, מה תגיד רחל?
למה איכפת לי?
בבוקר נכנסה לכיתה. שמונה משתתפות, אחת צעירה מאוד. הביטו עליה בסקרנות.
נועה אמרה שלום, לקחה קערה, שפכה קמח.
מתחילים בקלות. לחם טוב לא מתחיל מהמתכון מהידיים שמרגישות את הבצק. כאן, הראתה, כשמתחיל להתנתק, כשנהיה חלק. אין טיימר שיחליף ידיים.
דיברה, לשה, הסבירה. הראתה קיפולים, מישוש, חשיבות טמפ’ מים. למה לא למהר התפחה.
הצעירה שאלה:
ואם לא מצליח?
יצליח בשלישי. זה רגיל. בצק לא נעלב.
צחקו כולם, צחוק טוב.
מירית עמד בפתח וצפתה.
בסיום אמרה לה:
את יודעת ללמד.
לא חשבתי בכלל.
דווקא בגלל זה. חותמים?
חתמה יום שני.
שלוש משמרות בשבוע. שכר לשעה נאה. יותר מהחשבונאות שלה.
התקשרה לעבודה, לקחה חופשה.
ואז צלצלה לאלון.
מצאתי עבודה. מלמדת בבית ספר לבישול.
מה? ואת מתי חוזרת?
לא בינתיים.
נועה, זו החלטה סופית?
כן.
שתיקה.
אמא התקשרה. את נעלבת ממשהו?
לא. התעייפתי, אלון.
ממה?
שתיקה. בוחרת מילים פשוטות.
שלא רואים אותי. עשרים ושבע שנה אין אותי. יש קציצות, חולצות מגוהצות, שולחן ערוך. אותי אין.
שתיקה.
נועה…
אני לא מאשימה אותך. ככה זה.
לא היה לו מה לומר. שמעה את השתיקה.
אדבר אחר כך, אמר.
אוקי.
עוד שבועיים. נועה נשארה אצל ליאת. עוזרת בבישול. ליאת לא דרשה נועה הציעה. מכינה לא לחובה אלא כחברה.
יום אחד ליאת אמרה:
את השתנית.
איך?
פתאום שקטה, לא רצה קדימה.
נועה חשבה.
באמת.
בבית ספר התחילו לחכות לה. נרשמים במיוחד. מירית אמרה מספר תלמידים ביקשו רק אותך.
את נותנת משהו שאי אפשר להסביר מרגישים.
נועה תמיד נתנה. כעת שמו לב.
אלון בא אליה סוף השבוע השני. צלצל מראש. ליאת יצאה לספריה. הם ישבו במטבח הקטן.
נועה, תחזרי הביתה.
הביטה בו קצת רזה, קצת עייף.
למה?
מה זאת אומרת? בית, משפחה. אני לבד שם.
שלושה שבועות לבד. אני הייתי לבד עשרים שבע שנה בבית.
הביט בשולחן.
לא הבנתי.
כן.
זהו? את סולחת?
היא נשמה עמוק.
אין לי על מה לסלוח. לא נעלבתי השתנתי.
מה?
לא אחזור למה שהיה לא כעס, פשוט לא יכולה. כמו שמלה שכבר לא עולה.
הוא שתק.
אז מה? גירושין?
אולי לא. אבל אחרת. עובדת כעת. לא משרתת לא לך ולא להורים.
אמא לא רצתה להעליב.
אלון, תבין. לא מדובר על עלבון. היא אמרה מול קהל: “מקומה במטבח, שם היא שייכת”. שמעת מה המשמעות?
הרים עיניים.
שמעת.
אני שומעת שנים.
שתיקה.
היא טעתה אמר בנמוך ואני גם.
תודה.
הביט בה כמו ההתחלה. אבד, כן, אבל כן.
מה אני עושה?
תתחיל מלבשל לבד מרק.
כמעט חייך.
באמת?
באמת. לא מסובך. בצל, גזר, תפוחי אדמה. אסביר עכשיו מורה.
הביט בה הרבה זמן. אחר כך:
תחזרי?
נועה חשבה באמת: על הבית בברוש, על ריח שמן בבוקר, על אלון וחיים משותפים, לא מושלמים אך חיים. על חמישים ושתיים.
אולי, אמרה אבל לא עכשיו. אני צריכה עוד זמן.
כמה?
עד שאהיה מוכנה.
נסע. נשארה בחלון. הגרניום פורח בורוד, החיים זורמים מאחורי שמשה.
קמה, פתחה מקרר, הוציאה קמח, חמאה, ביצים. התחילה ללוש בצק לעצמה, לא לאף אחד.
בצק חם, רך בכף.
לשה, לא חושבת.
אחרי חודש מירית מציעה קביעות.
ברור שצריכים אותך פה. משרה קבועה, שלושה קורסים וחוג חודשי, מפרטת החוזה.
נועה קוראת שכר הוגן, לא עושר, אבל חירות.
מסכימה, חותמת, יוצאת החוצה, נושמת סתו.
מתקשרת לליאת.
התקבלתי קבועה!
נועה! ליאת כמעט צורחת. חוגגים?
בטח. אבשל משהו.
את בכל מקום.
חייכה.
אלון מתקשר עוד כמה פעמים, מדברים רגוע. מספר מה בישל חביתה, אחר כך מרק עדשים. שואל: כמה בצל, מתי להמליח, למה יצא חמוץ.
חמוץ כי שמת הרבה לימון.
כפית כמו שאמרת.
קטנה או גדולה?
שתיקה.
יש הבדל?
צחקה. גם הוא.
סוף אוקטובר הגיע שוב. בא עם פרחים חרציות. היא אוהבת, הוא יודע. לפני כן לא הביא לא ראה צורך.
יפים, אמרה.
ידעתי שתשמחי.
שתו תה, שוחחו על הנכד, על כך שגדי ורחלי עוזבים כנראה את גבעתיים, על יצחק שכבר מתאושש.
אז אלון אמר:
אימא רוצה לדבר איתך.
נועה שתקה.
אני יודע.
ברצינות, השתנתה מאז. הכינה לבד עוגה לראשונה שנים. לא יצא, אבל ניסתה.
נועה בוחנת כוסה.
טוב.
ואמרה שטעתה איתך. אז, מול כולם.
טוב שהיא מבינה.
תדברי איתה?
נועה מרימה עיניים.
אדבר. כשאהיה מוכנה. לא היום.
אני מבין.
לא מיהר משהו חדש אצלו. פעם היה דוחף, רוצה שייפתר מיד. עכשיו ממתין.
בעזיבה, עצר בכניסה.
נועה.
כן.
צדקת כל הזמן. לא ראיתי. לא נכון היה.
הביטה בו.
יודעת.
מצטער.
הנהנה. לא אמרה “לא קרה כלום”. כי לא. אבל משהו אולי עוד יהיה פעם.
תתקשר מחר, אמרה. תספר על המרק.
סגור.
דלת נסגרה.
נועה עמדה בצד, ואז למטבח. שמה מים, הביטה בחוץ אורות רמת גן מבצבצים צהוב בחלון.
חושבת על שיעור הקרוב בצק פריך. ידיים קרות, חמאה לא מתמוססת. דקויות שלא מבינים אם דוחפים מהר מדי.
תסביר. כעת היא יודעת.
קומקום שורק. שופכת תה. יושבת בחלון.
שם בחוץ מתפתלים חייה ישנים וחדשים. אין לדעת איך יתחברו. האם תשוב לברוש, תישאר כאן, או תבחר דרך שלישית.
אבל עכשיו, ערב כזה, היא שותה תה ליד החלון של ליאת, מרוויחה בשקלים משלה, מלמדת ידיים להרגיש בצק וזה אמיתי.
וזה מספק.
למחרת אלון צלצל בצהריים.
המרק.
יצא?
שום דבר. לא שרוף. אפילו יש צבע.
כל הכבוד.
נועה, איך שם?
טוב, אמרה. וזה היה אמת.
