אני לא שונאת אותך
“שום דבר לא השתנה, בעצם”
נועה שיחקה בעצבנות בשרוול הסוודר, מחטטת באצבעותיה בפינה. מבעד לחלון המונית חלפו הרחובות המוכרים עוד מילדותה אותם שבילים שבהם רצה פעם יחד עם יותם, צוחקת וחולמת על ימים שיהיו. שבע שנים זה הזמן שחלף מאז עזבה את חולון.
“הגענו,” קטע אותה נהג המונית בקולו השקט.
המונית גלשה לאיטה אל מול הבניין הישן, עם הקירות המתקלפים והמרפסות הצפופות בפרחים. נועה בדקה אוטומטית אם הטלפון בכיסה, שלפה שטרות של שקלים, שילמה ועלתה מהמונית. הדלת נטרקה אחריה, ולרגע עצרה במדרכה והביטה על העיר. האוויר, אפילו הוא, היה אחר לא כמו זה של תל אביב הגדולה בה חיה היום. כל ניחוח, כל צליל, כל תו פתאום נגעו בעמקי נפשה. ריח דשא קצוץ מהגן הציבורי שליד, ריח לחם מהמאפיה הפינתית, ואולי הכי חזק אותו “בית”, שהוא געגוע. מהתערובת הזו נלחץ הלב; היא הייתה גם שמחה וגם יראית ממה שמחכה בפנים.
היא הגיעה רשמית לביקור אצל אמא, לעזור בסידור ניירת ישנה שמחכה בשידה שנים. אבל בתוכה בערה סיבה נוספת, עיקשת: הרצון לראות שוב את יותם. ואולי, רק אולי, יקרה כאן משהו שישנה את חייה?
נועה ידעה שהוא גר בקרבת מקום. היא לא עקבה, לא חיפשה עדכונים, אבל פה ושם חברים העלו שמו בשיחה, מספרים שיותם מצא עבודה נחשבת, קנה דירה, העביר את אמא אליו… בכל פעם שעלתה שמועה עליו דמותו הבליחה רגע בראש, מעלה בה סקרנות, ואז הייתה דוחקת את המחשבות, מחשש שתשאב פנימה.
*************
למחרת יצאה לטייל במרכז העיר. לא היה לה תכנון מסודר רק רצון לשאוף אוויר, לראות את המקומות שהיו שלה, להרגיש שוב את הקצב של חולון. חלפה לאטה בין חנויות, מחייכת לעצמה כשראתה את הקיוסק עם הקומיקס, את הספסל בו ישבה עם חברות אחרי בית הספר, את בית הקפה בו שתתה לראשונה אספרסו ושפכה אותו באי נוחות על חולצה חדשה.
ופתאום עיניה נתקלו בו.
יותם פסע בצד השני של הרחוב. הוא לא ראה אותה מבטו מופנה קדימה, ראשו מעט מורכן, שקוע במחשבות. דם זרם אל רגליה, והיא כמעט שכחה לנשום. הוא נשאר בדיוק אותו יותם שזכרה גבוה, שקט, והילוך קליל שנשאר כמו מהנעורים. הצללית, ההליכה, אפילו השיער כמו שלא השתנה.
בלי היסוס חצתה את הכביש. הרמזור הבהב בצהוב, קללה נשמעה אי שם, והיא לא הרגישה בדבר. הרגליים נשאו אותה, הלב דפק במהירות מטורפת.
“יותם!” קראה, כשהגיעה קרוב.
קולה רעד, רק אז קלטה עד כמה היא נסערת. הוא הביט אחורה, והסתכל עליה. היא לא ראתה שם שמחה, גם לא כעס כלום.
“נועה?” שמע קול שקט, כמעט קר.
הטון, הרגש שבקול פגע בה חזק. כל השנים האלו, פתאום השתחררו מתוכה. דמעות ניקזו לעיניה, הקול רעד, לא היה בה כוח לעצור.
“יותם, אני… אני מצטערת,” הצליחה ללחוש. “אין לי זכות אפילו לדבר איתך, ובכל זאת…” היא השתנקה, בודקת מה לומר, אבל הדמעות זורמות והיא לא מנגבת אותן. “אני אוהבת אותך. עדיין. תסלח לי, בבקשה…”
המילים יצאו מהר, מבולבלות, כאילו פחדה להיעצר. בתוך ים ההסברים נותר רק מה שבער וידוי חשוף.
היא חיבקה אותו, נטמעה בו, כאילו בתקווה ללקט בחזרה כל מה שאבד בשבע השנים. בשבילה לא היו עוברי אורח, לא רעש הרחוב, לא הזמן; רק גופו והתקווה שיחבק אותה חזרה.
יותם לא דחף מיד. לרגע נדמה שנרעד כתפיו עטו רכות, ידיו התרוממו כאילו אך תכף הידיים התקשחו. הוא אחז בכתפיה והרפה בעדינות, מבטו רגוע, כמעט חסר הבעה, עיניו קרות. לפני נועה לא עמד הנער שאיתו צחקה בכיתה, אלא גבר שמתחבא מאחורי חומות.
“צאי מכאן,” לחש באוזנה.
קולו קר, יבש, כאילו היא לא אומרת לו דבר.
“אני שונא אותך,” הוסיף לבסוף, והשנאה נצרבה במבטו.
הוא התרחק, גם לא הסתכל אחורה. נועה נותרה מוכה. מסביבה ילדים צחקו בגינה, אנשים הלכו לעבודה, מכוניות צפרו העולם המשיך. מישהו הביט בה, אולי תוהה מדוע אישה צעירה עומדת כך, לבנה ומפוחדת, באמצע הרחוב. והיא לא ראתה דבר.
רק קול הצעדים המתרחקים והנשימות המקוטעות שלה. כל רגע נמרח לנצח, והמחשבה חזרה: “זה נגמר. לתמיד.”
היא כרסמה את שפתיה וחזרה לדירת אמא בצעד כבד. הראש ריק, לא מחשבות, רק הדים מדבריו, פועמים בפנים.
כשנכנסה, אפילו לא ניסתה להסביר. התיישבה ליד השולחן, הביטה מהחלון. אמא השתהתה רגע, ראתה את פניה העצובות, ולא אמרה כלום. רק הלכה להכין תה. קול רתיחת המים, ריח התה כל אלו נראו חסרי חשיבות. ובכל זאת, היו בהם רוך מחזיר מציאות.
“הוא לא סלח,” לחשה, מחזיקה את הספל. אדים עלו, נגעו בפניה בעדינות, כמעט לא הרגישה. כפות ידים התהדקו על הכוס כאילו מנסות להיאחז במשהו, ומבטה נתקע בנוזל החום, בו השתקפו האורות מעל השולחן.
אמא התיישבה לידה, ליטפה אותה בשקט על הכתף, באותו מחווה ישנה של ילדות תזכורת שעדיין מותר לה להיות קטנה ופגיעה.
“ידעת שכך זה יהיה,” אמרה אמא בקול ענוג, מלא עצב.
“ידעתי,” ענתה נועה, קולה עייף כמי שחוזרת על משפט קדום. “אבל קיוויתי. טיפשי, נכון?”
“לא טיפשי,” השיבה ברוך. “פשוט את בחרת. את פגעת בו מאוד, היה לו קשה להתאושש… הוא היה כמו ילד מהאגדות, קור אחר נכנס בו. אף אחת לא הצליחה לגעת בו עוד.”
נועה נשמה עמוק, הניחה את הכוס, היסתה לאחור. המראות חזרו שבע שנים קודם.
הכול נראה פשוט אז. בת עשרים ושתיים, העתיד בצבעים עזים. יותם, החבר הטוב, השקט שם תמיד בשבילך. הוא אולי לא פטפטן, לא מלא מחוות רומנטיות, אבל היה אפשר לבטוח בו, הוא תמך, גם בדברים הקטנים.
אבל תמיד היה חסר משהו או בעצם, כך חשבה אז. יותם עבד בבניה, למד בערבים, חלם עסק משלו. התכנונים היו ריאליים רק דרשו זמן, ואילו לנועה לא הייתה עוד סבלנות.
לא רצתה עושר, רק ביטחון לדעת שעוד שנה, או חמש, יש לה עבודה, קורת גג, חירות לקבוע גורלה. לצדו, הכול הרגיש תזזיתי: בקרים מאוחרים, עבודה זמנית, חלומות עתידיים שנותרו רחוקים.
ואז דוד מתל אביב הציע לה עבודה בחברה שלו. לא היססה, כמעט ולא טרחה לחשוב. זו הייתה הזדמנות שאי אפשר לוותר עליה.
ואז הופיע גיא איש עסקים, כפול מגילה, מודע לעצמו ורהוט. היכרות אקראית במסיבת חברה: מחמאות, שאלות מחמיאות, עניין אמיתי. בהתחלה נועה סירבה, נבוכה ממחוותיו ומתנותיו אבל גיא התעקש, שובר את התנגדותה. היא החלה ליהנות מחיי פאר שלא הכירה: מסעדות, חנויות בלי לשאול מחירים, מתנות אופנתיות, מגע יוקרתי של “החיים שמגיעים לך”.
לאט-לאט נשאבה אל תוך העולם הזה מעט מדי תשוקה או עומק פנימי, אבל אינסוף נוחות. עם גיא לא היה צורך לדאוג למחר, לשרוד, לרדוף אחרי תשלומים. הוא אפשר לה להשתהות בתוך הבועה השאננה שלו.
נועה התאהבה במה שהחיים חיבקו אותה ושכחה מיותם. גרוע מזה החלה לבוז לו, לקבוע שהוא “לא יגיע לשום דבר.”
יום אחד חזרה לחולון, אך לא בשביל יותם ולא בשביל לסגור מעגל. רצונה היה להראות את הצלחתה, להוכיח שהבחירה הייתה נכונה. תכננה הכול: בחרה בית קפה יוקרתי ברחוב הראשי, לבשה שמלה יקרה, ענדת טבעת נוצצת מגיא, תיק אופנה מהקולקציה האחרונה.
כשהוא נכנס, היא דאגה שיראה אותה יפגוש במבטה שידוע כמה היא מסופקת. פגשו מבטים; בעיניו בלבלה, כאב, תמיהה. היא לא הורידה עיניים פיצוי על חרטה שלא יכלה להתמודד איתה.
באותו רגע חשבה שניצחה, שעשתה החלטה נכונה. אבל ברגע שנשארה לבד, וגיא המשיך לספר לה סיפורים משלו, הרגישה לפתע כמה כל זה ריק. טבעת, תיק, גבר כל אלה לא מילאו את הבטן ובליבה שאלה: “בשביל זה עזבתי?”
*************
הזכייה הייתה ריקה ממהות ההבנה הזו באה לאיטה. בתחילה גיא שמר על נדיבותו. אך הזמן עשה את שלו. נעלמו מילים טובות, במקום מחמאות הערות קרירות, פקודות, גיהוץ של “קחי כרטיס, תקני מה שבא לך”. אחר כך, הערות על הלבוש “תשקיעי במראה”, על האופי “הומור כזה לא מתאים”, על חברותיה “נו, מתי תתקדמי לחברים אמיתיים?”.
הוא הלך והתרחק, נעלם לימים שלמים. השאיר אותה בדירה החדשה, היא מבלה את לילותיה לבד, בהייה בחלון, ימים של שקט, שעות של תהיות “מה עכשיו?”
היא תלתה תקוות בעבודתו, אמרה לעצמה “הוא בסטרס”, ובעצם, ידעה: אינה מעניינת עוד. היא חפץ יפה בלבד. ובלב פחדה להודות בטעות. הרי ההודאה מקפלת בתוכה בגידה במי שאהב באמת יותם, בעבורו כל החומר שבעולם היה שולי.
היא העדיפה לשתוק, לא למרוד מהפחד. האופנה נמאסה, המתנות אבדה להן זוהרן, המסעדות נעשו מרגיזות. הניחוח היקר נהיה מחניק. שוב ושוב חזרה לחשוב “מה היה אילו…?”
בלילות, בחלל הדירה, החלה להבין שהיציבות מחוסרת אדם אינה שווה דבר.
מחשבותיה חזרו ליותם. הזכירה את ידיו הגסות והחמות, חיוכו הסודי, איך דיבר על עתיד בלי להתפאר. איתו הרגישה שהיא באמת יכולה הכול.
*************
ביום השלישי לשובה לחולון צעדה נועה לפארק הישן מתיישבת על הספסל שלהם, מתחת לעץ האיקליפטוס. זה המקום ששם יותם אמר פעם: “אני רוצה שנגור בבית משלנו, חלונות גדולים, הרבה אור וחיים טובים יחד.” אז רק חייכה לו עכשיו הבינה כמה פספסה.
היא נשמה עמוק ואז, שמע קול מוכר:
“נועה?”
היא הסתובבה. גיל התנשא מולה החבר המשותף. חייך אליה.
“לא חשבתי לראות אותך פה,” אמר. “איך את?”
היא הגיבה מהר, מחייכת באופן מזויף שנעשה אמיתי משחשבה. “בסדר, באתי לאמא.”
גיל הנהן והציע לשבת. התיישבו, והוא סיפר לה בשקט מה קורה בעיר, איך העבודה, מה חדש. הדיבור של גיל היה נעים, שגרתי, ומעט ריכך אותה. היא הרגישה כאילו שבה לימי נעוריה.
לפתע עצר ושאל בעדינות:
“פגשת את יותם?”
היא השפילה עיניים, תמונות מאתמול חוזרות. “כן, אתמול.”
“איך היה?” שאל בגוון משתתף.
“הוא… הוא לא רוצה להכיר אותי,” לחשה. “הוא שונא אותי.”
גיל נאנח והתיישב לצידה. “לא היה לו קל. פשוט נעלמת לנצח, בלי מילה. זה פער אמון.”
“אני יודעת, אני אשמה,” לחשה, קולה נשבר גם בלי דמעות.
הוא המשיך ברוגע: “הוא ניסה לשכוח. יצא עם מישהי לא הצליח. כלום לא ריגש אותו מאז. אחרי שפגשת אותו בבית קפה… הוא נהיה סגור, בקושי דיבר עם מישהו.”
נועה רק הנהנה. יכלה לדמיין את יותם, מתאמץ להתחיל מחדש, קופץ מכל זיכרון. העובדה שהיא המקור לכאב ריסקה אותה.
“לא חיפשתי את זה,” אמרה, בעיקר לעצמה, “רק רציתי ביטחון.”
גיל לא האשים, היה שם עבורה בדממה. הרוח פיזרה עלים, ילדים שיחקו סביב, החיים נמשכו.
נועה הידקה את כפותיה, שואפת לעצור בכי. כאבה היה ברור: הכול נהרס, ואין דרך לתקן.
“אני לא מבקשת סליחה רק שידע שאני מתחרטת. כל לילה מתחרטת. ושום דבר לא מרפה… אני כל הזמן זוכרת. והרסתי הכול.”
גיל הביט בה, מנסה לבחור מילים. אחרי רגע אמר: “לא בטוח שהוא צריך לדעת זאת. תני לו שקט. עזבי אותו. הביקור הזה רק פתח פצעים. אחרי שאת הלכת הוא התמוטט. אל תחזרי, אל תשברי אותו עוד.”
נועה שתקה, טועמת הגיון צורב. הביקור שלה, שנעשה מהמניע הכי אנושי להשיב רב, הפך לעוד גחלת בכאב של יותם.
*************
בערב ישבה לבד בחלון. ממנו נצנצו אורות, פאר שמחוץ ולא בתוכה. עוד מחשבה אילו הייתה נשארת, אילו היו חיים יחד, בונים לאט, חווים הכל את הצרות, השמחות, החלומות. החיים שחלפו מולה בסרט איטי, ללא שליטה.
למחרת ארזה לאיטה. אמה עמדה בדלת, שקטה, עיניים קודרות מעט. “תשמרי על עצמך,” לחשה אמא בלחן רך.
נועה הנהנה, נישקה אותה, ספגה פנימה עוד רגע מהניחוח הביתי, ואז יצאה.
ברכבת לתל אביב רכשה כרטיס, בילתה בין זרים, אולי כדי שתוכל לחשוב מחדש. הרכבת התרחקה, נוף העיר נשאר בתי קומות מלאים בעציצים, ילדים מתרוצצים בגן, מאפיה במקום הישן, אנשים נחפזים. הכול מוכר, וכעת רחוק כל כך.
שם, בין הרחובות, נותר גבר שאהבה יותר מכל. גבר שבריקול נעלם לה, שנשאר בליבה. לא נתנה לו אפילו להיפרד הוא אבוד לה והיא ידעה זאת חד־משמעית, אפילו כשניסתה לשכנע עצמה שיש סיכוי.
*************
חצי שנה חלפה. נועה עבדה במשרד, נפגשה עם חברות לקפה, ענתה לשאלות שגרתיות אך בפנים השתנה הכול. היא לא ברחה מהעבר, לא התחבאה אחרי שיחות סרק או מתנות יקרות. למדה לשאת את הכאב, לקבל זו הייתה טעות, אין דרך לכפר. אבל הסליחה צריכה להיות פנימית.
יום אחד, בערב שבו הכינה ארוחת ערב במטבח קטן בתל אביב, נצנץ הטלפון. מספר לא ידוע הופיע; הודעה אחת: “אני לא שונא אותך. אבל גם לא יכול לסלוח.”
גופה קפא. היא התיישבה על הרצפה, מחזיקה את הנייד קרוב לליבה, מדמיינת מעבר למילים את פעימת הלב של האיש שכתב.
המשמעות לא הייתה ברורה לא הזמנה, לא מחילה, ואולי רק סיום רשמי. אבל עצם כתיבת ההודעה סימנה חוט דק: עוד יש קשר, אף שהוא חלש. אולי לא הכל נגמר.
נועה חייכה מבעד לדמעות, חיוך חיוור אבל אמיתי. אולי יום אחד עוד יוכלו לדבר, בשלווה, לא מחפשים אשמים. אולי יצליחו לשים גבול ולהתחיל לחדש, יחד או לחוד. עד אז די בידיעה, שהוא עוד חושב עליה, שהיא ממשיכה להתקיים כסיפור גם בזיכרון שלו.
וזה, לעת עתה, הספיק לה.
