חתונה לא תהיה
ליה מגיעה בסערה לחדר ועוצרת בפתח. מולה, בשמלת כלה לבנה, עומדת דגנית נראית פשוט מהממת. השמלה מבליטה כל טפח מהגוף הגבוה והחינני שלה, ובעיניה מנצנץ אושר שקט, כמעט בלתי נתפס. ליה לא מצליחה להתאפק ופורצת בהתלהבות:
אלוהים, את פשוט זורחת! היא קוראת, עיניה לא מורידות אף לרגע מהחברה. אני כל כך שמחה בשבילך! סוף־סוף הצלחת לשים מאחורייך את הפרק ההוא ולהתחיל מחדש, לשכוח מסער! כל הכבוד!
חיוכה של דגנית נמוג לרגע, פניה נמתחות, ידה נשלחת במהירות לפרום את השמלה, משתדלת לא להביט בליה.
עדיף שאוריד, היא ממלמלת, מפרקת מיומנות את הקרסים. נשארו רק שבועיים לאירוע, אם משהו קורה לשמלה אין סיכוי שאמצא אחרת כזו.
ליה נושכת את שפתיה. מייד מבינה שחצתה קו אדום. למה היה צריך להעלות את סער עכשיו? סוף סוף כשיש אדם חדש ומשמעותי בחייה של דגנית, כל זיכרון מעבר עבר מיותר לחלוטין! אחרי כל מה שעשה לה, סער לא היה ראוי אפילו לדמעה!
פעם סיפרה דגנית שלעולם לא אהבה אף אחד כמו אותו. האמינה שזו אהבה גדולה ועמוקה שתחזיק לנצח. לאט־לאט, הכול התרסק התקדם והתרחק, התחיל להטיל ספק בבחירות שלה, להדגיש חסרונות בכל חבר או חלום. שכנע אותה לעזוב פרויקט משמעותי בעבודה, דחק לוותר על סטאז’ בחו”ל, ולבסוף לחץ להחליף תחום עיסוק לגמרי.
ההורים של דגנית לא הבינו מה עובר עליה. ראו אותה משתנה, הולכת לאיבוד, וחסרי אונים. כל ניסיון לדבר נגמר בריב סער השתלט על המחשבות שלה, הטיל רפש במשפחתה והסית אותה מהם, בטענה שלא מקבלים אותו ומנסים להרוס את “האהבה האידיאלית” שלהם. היחסים התדרדרו, ובשלב מסוים דגנית הפסיקה כמעט לחלוטין לדבר עם הוריה.
ואז־ הוא פשוט נעלם. נשארה אחריו רק פצע עמוק בנפש וילד, שדגנית החליטה לשמור בכל מחיר.
עכשיו, כשהחברה מסירה בחופזה את שמלת הכלה, ליה חשה ייסורי מצפון צורבים. רצתה רק לחגוג איתה, לראות אותה פורחת, ממש לא להכאיב או לפתוח פצעים ישנים
בת ארבע, הבן של דגנית סערון כבר חייכן, נבון וסקרן במיוחד. שואל על הכול: למה השמים כחולים, לאן הולכות העננים ואיך חיות הנמלים שבחול. הגננות בגן אסתר מציינות את קליטת הלמידה המהירה שלו; הוא זוכר שירים, מקשיב לסיפורים ולא חושש לשאול שאלות.
רוב זמנו הוא אצל הסבא והסבתא ההורים של דגנית. הם לקחו עליו אחריות, בחרו גן אנגלי, שלחו אותו לשחייה ולחוג מחול. דגנית רואה אותו רק כמה פעמים בשבוע ושעה משותפת זו נדירה.
הסיבה קשה וכואבת: סערון דומה להפליא לאביו. אותן תלתלים כהים, אותו מבט חכם ומעט מגחך. כל פעם שדגנית רואה אותו, היא נשאבת אל זיכרונות העבר לימים בהם האמינה במשפחה שלהם. היא אוהבת את בנה בכל הלב, גאה בו ומתרגשת מכל חיבוק או הישג. ועם זאת, תמיד מגיעה גם מועקה חותכת. מספיק להביט לו בעיניים והדמעות מאיימות לפרוץ. היא מסתובבת כדי להסוות, מתקנת לו משהו בבגד או בתיק, ובסתר מנגבת דמעות כשהוא לא רואה.
ערב אחד מגיעה דגנית לאסוף את סערון מהבית של הוריה. הוא יושב על הרצפה, מרוכז בחלקי פאזל. מיד כשמבחין באמא, הוא מקפץ אליה:
אמא, תראי! מושך אותה לשטיח כמעט סיימתי. יש פה בית ועץ, וכאן כאן תהיה כלבה!
דגנית מתיישבת, מחייכת ברכות.
יפה מאוד, מלטפת אותו. אתה כזה מוכשר, איזה קסם!
סערון משתתק רגע, ואז פונה אליה עם שאלה:
אמא, איפה אבא שלי? בגן לכולם יש אבא, רק לי לא
דגנית קופאת פנימה. הלב מתכווץ, אך משתדלת לשמור על טון רגוע:
אני לא יודעת בדיוק, חמוד שלי. אבא רחוק עכשיו אבל הוא חושב עליך.
איך הוא לא מתקשר? המבט שלו נעשה מהורהר הייתי מספר לו שלמדתי לקשור שרוכים לבד!
הוא פשוט עסוק מאוד. היא בולעת רוק, הקול נשנק מבטיחה לך שהוא גאה בך.
הילד מהרהר, ואז מהנהן וחוזר לפאזל.
טוב. אני אבנה את הבית ואז אבא יראה איזה חכם אני!
דגנית יושבת ונושמת את הרגע, חשה דמעות עולות. רוצה לומר לו משהו נוסף, אך אין לה מילים. בסך הכול מלטפת לו אל תלתל רך ומריחה את ריח השמפו, נאחזת בזמן הזה זמן של אושר ותום, גם אם יש בו שאלות שאין להן תשובה.
אבל למרות הכול, מחשבותיה על סער לא מרפות. מדי פעם מתגנבות לה תירוצים בראש אולי קרה לו אסון? אולי הוא הסתבך איפשהו ולכן לא השאיר סימן? רק זה עוזר לה לא להתמוטט כליל.
הוריה ניסו לא אחת לעזור לה לשים את העבר מאחור. אמא שלה רומזת בעדינות שצריך להפסיק להיצמד למה שהיה, להתרכז בילד ובעצמה. החברות הרבה יותר ישירות: הוא עזב, תתקדמי!. אבל דגנית סוגרת את עצמה מול כל ניסיון כזה, מתעקשת להיאחז בזיכרונות הטובים. הוויכוחים נגמרים בשתיקות ארוכות, וכולם מוותרים.
בינתיים, דגנית לא מפסיקה לבדוק: פייסבוק, חברים, מסעדות אולי מישהו שמע או ראה. ולפעמים אפילו מפרסמת הודעות חיפוש ללא תוצאה. היא לא מצליחה, אולי לא רוצה, להשלים עם המחשבה שהוא פשוט הלך ושהוא לא מתכוון לחזור.
ואז, אחרי חמש שנים ארוכות, נכנס גבר חדש לחייה אדם שהצליח להמיס בה כל מחסום. זה קרה באירוע יום הולדת של חבר. עמוס היה יציב. קשה לתאר במילים אחרות. איש של אמת לבבי, איכפתי, נדיב. הגבר שהיא חיפשה כל השנים.
כבר מהפגישה הראשונה, דגנית חשה ביטחון במחיצתו. עמוס לא דרש ממנה לחייך בכוח או לשדר שמחה מזויפת. אם הייתה עייפה, היה אומר “בואי נלך הביתה.” רצה שהיא תהיה פשוט היא. הוא התעניין בפרטים הקטנים, ידע איזו קפה היא אוהבת, זכר שמות חבריה ודאג לכל מה שצריך עם שקט טבעי. הוא היה מוכן literalית לשאת אותה על כפיים, והיא, למה להסתיר השתמשה בזה לא מעט.
החשוב מכול עמוס התאהב גם בסערון. בפגישה הראשונה הילד הסתכל עליו בחשדנות, מחזיק את אמא חזק. אבל עמוס התכופף לגובהו, שאל מה הסרטים שהוא אוהב, ותוך חצי שעה הם כבר הרכיבו יחד לגו. סערון הציג לו בהתלהבות את הצעצועים.
עם הזמן, עמוס הפך לדמות קבועה בבית ההורים, איפה שסערון גדל. הוא לקח אותו לגינה, לימד אותו לרכב על אופניים, הקריא לו סיפורים לפני השינה. ואז, באחד הערבים, כשדגנית הפתיעה אותם בציור משותף, פנה אליה ואמר: “אני רוצה להיות אבא שלו באמת. אם תסכימי, אשמח לאמצו”.
ליה התרגשה בשביל דגנית, ראתה את השינוי: הביטחון שחזר לה בעיניים, החיוך שיצא מהלב. אבל היום עשתה טעות הזכירה את סער הישן. והיא רק קיוותה שלא ריסקה לה שוב את הלב.
אבל דגנית מגיבה ברוגע מפתיע.
התבגרתי, היא אומרת בשקט, פורשת את השמלה על המיטה. אני יודעת היטב שהזיכרונות שלי עם סער נשארים מאחור. לפעמים מתחרטת שנתתי גם לבן את אותו שם. לא הקשבתי לאף אחד איך בכלל סבלתם אותי?
ליה לוחצת את ידה ברוך:
את מתכוונת להחזיר את סערון אלייך?
כן, השיבה ברצינות. עמוס מאוד רוצה בזה. אפילו הציע לשנות את השם של הילד, לטובת קליטה חדשה. ממילא צריך לעדכן תעודת לידה כשנעשה אימוץ.
היא שותקת, מסתכלת החוצה על הטיפות שמכתימות את הזגוגית.
ראיתי שרק חששתי מהצל של העבר, היא מוסיפה. הוא הבן שלי, והוא חייב ילדות נורמלית עם שני הורים שאוהבים אותו! הורים זה לא סבא וסבתא. עמוס רואה את זה, והוא באמת קשור אל סערון!
רעיון מעולה! ליה מחייכת אולי תתייעצי עם הילד איזה שם הוא אוהב?
אני עוד לא יודעת. יש עוד זמן.
בפנים, דגנית יודעת הלב עוד שייך לסער. והאהבה הזו לא הביאה אותה לשום מקום טוב. הזמן יקר, וחבריה כבר לא שומעים את התלונות, ההורים מטילים וטו על ביקורים עם בנה. אז חייבים להניח לעבר ולהשליך אחיזה בו.
בחתונה, למשל.
והכי קשה עמוס אדם טוב, אבל לא סער. דגנית לא פיתחה אליו רגשות עמוקים רק נצלה את ביטחונו. לו סער היה חוזר הייתה נותנת הכול לבלות איתו עוד רגע.
**************************
חתונה לא תהיה! דגנית זורקת עם עיניים נוצצות, כמעט רוקדת מחדר לחדר אנחנו נפרדים, כמו אוניות בנמל!
עמוס נתקע במבט, מופתע וכועס. בעוד שבוע הם מתחתנים הכול היה כבר סגור ומסודר. והנה היא מודיעה שאין חתונה?
מה פירוש “לא תהיה”? קולו רועד וזועף. דגנית, מה קרה? תסבירי לי.
אבל דגנית לא עונה ישירות, אורזת את הדברים במהירות אל תוך מזוודה. מבטה מואר, חיוכה רחב, זר לא יזהה את האישה שהייתה.
סער חזר! היא זורקת, לא טורחת להביט בעמוס. הקול שלה מלא באושר עילאי, ועמוס קופא. הוא בא אתמול ודיברנו. לא האמנתי שזה אמיתי!
היא נעצרת ומביטה בו אך אינו רואה שם חרטה או יסוס.
תודה על החצי שנה האחרונה, ממשיכה ברוך היה שקט, נהדר אתה אדם מדהים, עמוס. אבל מעולם לא אהבתי אותך באמת. עכשיו יש לי הזדמנות לאושר אמיתי, ואני לא מתכוונת להחמיץ.
עמוס מרגיש ריקנות עוטפת אותו מבפנים. שוב סער. שוב ההוא שכל השנים היה בצל, תמיד דגנית מדברת עליו בנשימה עצורה, והוא תמיד היה “האחד”. הוא ידע, פשוט ידע.
כבר דיברת איתו? מצליח להוציא, בקושי נושם. ומה התירוץ הפעם?
לא תירץ דבר, עונה דגנית בחדות. רק אמר שהבין את גודל הטעות. כל הזמן הזה חשב רק עליי!
היא חוזרת לארוז, ועמוס מפסיד עוד פסיק מצבעו.
דיברנו בטלפון, ממשיכה הדיבור, מחטטת במגירה. ההורים שלו הכריחו ללכת ללמוד בחו”ל, לא הצליח להודיע לי. תבין. כל הזמן הזה הכל היה בראש שלי מעכשיו נהיה יחד!
ובתוך ראשה מהדהדת שיחתם השיחה הראשונה אחרי הנתק, סער בקו, קולו עולה:
דגנית, אני יודע שזה נורא. אבל ההורים שמו אותי בברירה: ללמוד בלונדון או שהם מתכחשים אליי. ניסיתי למרוד ניתקו אותי מכרטיסים, מהמכשיר. לא יכולתי ליצור איתך קשר.
לא יכולת להתקשר פעם אחת? קולה בוכה, משתדלת לשמור על רוגע.
לא היה לי איך. פחדתי להודות שנכנעתי להם.
אז, כששומעת את ההסברים הרופפים, מרגישה שהפצע עובר ריפוי. כל המרירות והכאב כמו נמסו. פתאום מחכה רק לראות אותו, מחדש ומחדש.
מהיום זה אחרת, הבטיח סער. חזרתי, אני לא עוזב שוב.
והמילים האלה מהדהדות לה כשעומדת מול עמוס.
פתאום היא נעצרת, מוציאה את המזוודה, מתבוננת בו, ועיניה יוקדות נחישות.
בבקשה, אל תתעקש. הודעתי לכולם שהחתונה לא תהיה. הסברתי, ביקשתי שיניחו לך. בטח אתה תתמודד.
היא מושכת את המזוודה, מתקנת את הידית, מחזיקה חזק, ואז מתקרבת לדלת.
אל תתקשר, קובעת אל תשלח הודעות או הקלטות. החלטתי, ואני לא משנה זאת.
הרימה את המזוודה, ואז פסעה לעבר הדלת מביטה רגע אחורה, אך לא חוזרת. לא מחפשת עזרה. עמוס רואה אותה כבר איננה.
קפוא במרכז החדר, הכול מתכווץ. רצה לצעוק, דרש הסבר, בלע את הכעס. מכווץ את כפות ידיו ונאנח.
אולי מהר מדי את מחליטה? אומר, קולה מלא תוגה.
היא קפאה רגע בעלים על הידית, אך לא הסתובבה. גופה רועד, אצבעותיה לופתות את העור.
ומה אם הוא לא ירצה לשוב? נע קדימה או שלא יכיר בבן? הוא כבר הציע הצעת נישואין?
היא מסתובבת, מתפרצת לעברו:
הוא הזמין אותי לשיחה חשובה! זה כל מה שחשוב! תפסיק להשמיץ אותו סער לא כזה!
נשמעת רעד בקולה, אך במהרה מתעשתת, מושכת שוב את המזוודה.
היית יכול לעזור, מלמלת, מנסה להרים אותה.
עמוס כמעט ניגש, אך עוצר. למה שיעזור למי שרמסה כל רגש? ברור לו היא כבר שם, לא איתו. במוחה הסרט כבר בשלמות: סער מקבל אותה, מחבק, מבטיח שמהיום יהיו מושלמים.
אבל המציאות אחרת. סער רק רוצה לשבת לדבר, לסגור את הפרק לא לפתוח אותו. גם כי יש לו כבר מישהי אחרת.
ודגנית, אחוזת חלומות, לא רואה את המובן מאליו. היא כל כך מחכה לרגע הזה, שמוכנה להאמין לשקר, רק לא להתאכזב שוב.
במאמץ גוררת את המזוודה החוצה, עוצרת שנייה, היד על הידית, רוצה לומר משהו אך מתחרטת, יוצאת בלי להביט לאחור.
עמוס נשאר לעמוד מול הדלת, שומע את הדממה. ריח בושם מרחף עוד בחדרך, המילים האחרונות ממשיכות להדהד סער לא כזה!
לאט־לאט מתיישב, כבד ויגע, מבין שעתה צריך ללמוד להמשיך בלי דגנית, בלי העתיד שתכנן, בלי אשליות.
*************************
סער פותח את הדלת, מופתע מהשעה. דגנית שם עם שתי מזוודות, הבנים זורחים, עיניה יוקדות. הוא קופא איך היא טעתה כל כך?
הוא הרי חשב שכבר סגרו את הסיפור. כשהתחילה לצאת עם עמוס, חשב שנגמר. יכול עכשיו לחזור לתל אביב, לחיות עם אשתו בלי דאגות או טלפונים. אפילו הודה לה בלב שמצאה גב אחר.
נכון, התקשר וניסה להסביר שזמנם תם והציע לפגוש אך זו הייתה רק פורמליות.
ועכשיו היא עם כל מטלטליה, ממתינה להתחלה מחודשת. סער נסוג בצעד, מנסה למצוא את המילים.
סער! דגנית צוהלת. החלטתי, אני פה, סוף סוף נהיה יחד!
קולה כל כך בטוח; היא נעה אליו, אך הוא עוצר בתנועה קטנה.
דגנית, תחכי משתדל להרגיע את לא יודעת הכל.
החיוך נגוז. היא מזעיפה פנים.
מה זאת אומרת? הרי קבענו שנדבר ונתחיל מחדש!
סער נושם עמוק. הרגע הגיע.
אני כבר נשוי, דגנית. שנתיים. ואנחנו מאוד מאושרים.
היא קופאת במקומה. עיניה נפערות. שקט כבד משתלט. ואז קורסת בעיניים פגועות, בקול רועד.
מה? לוחשת, בוהה זה לא אמיתי הרי התקשרת, אמרת שהכול השתנה!
רציתי להיפרד כמו בן אדם, עונה בשקט. להסביר שהגיע הזמן, שלכל אחד יש דרך משלו. את, כנראה, לקראת משהו אחר.
היא נסוגה לאחור, ידיה רועדות ויש לה דמעות.
שיקרת לי כל הזמן! צועקת, איך עשית את זה? עזבתי הכול בשבילך!
סער כבר נסער לא רוצה להיכנס לעימות, אבל מבין שאי אפשר בלי.
אף פעם לא הבטחתי לך כלום, עונה. את זו שבחרה לחשוב שנהיה יחד. פשוט רציתי לא לפגוע בך. עכשיו הכל ברור.
צרחה, זורקת את אחת המזוודות לרצפה. הבגדים מתפזרים לא אכפת לה. צועקת, דורשת, מאשימה. סער נאלץ בנימוס אך בנחישות לסגור בפניה את הדלת.
היא דופקת, צועקת, קוראת בשמו. השכנים מציצים, מתלוננים.
שעה חולפת עד שמרפה והולכת. לפני שהיא עוזבת, היא צועקת מהדמעות:
אני עוד אחזור! אתה עוד תתחרט!
סער עוצם עיניים, מותש. יודע שזה לא באמת הסוף דגנית לא מוותרת בקלות.
נשאר יושב, פותח מודעה ביד2. חייב לעבור דירה ועוד השבוע, רצוי בקצה העיר….
**********************
דגנית הולכת, בוהים, העיניים מלאות בבכי, העולם מטושטש. במוחה סער מקבל אותה בחיבוק אבל המציאות אכזרית ומנכרת.
הולכת בלי יעד, עד שמגיעה לביתו של עמוס. עוצרת, מתנשמת, מסדרת שיער, מנסה להראות אסופה. לוחצת על הפעמון.
עמוס פותח באיטיות, מבט מנותק. רק שותק, לא מציע לה להיכנס.
עמוס, בבקשה קולה רועד. אני יודעת מה עשיתי. מבינה. אבל אני רוצה לתקן.
שותקת, הדמעות חוזרות.
אני לא אזכיר את סער לעולם, מבטיחה נשבעת. רק איתך אני מאושרת. בבקשה, תן לי סיכוי.
מבטו קר.
דגנית, מדבר בשקט החלטת כבר. לפני שעה עמדת כאן, ההחלטה בידייך.
זה היה טעות! קוטעת, הייתי סחופה רגשית, לא ראיתי נכון!
הוא נושף, עובר יד בשיער. זה לא פשוט, אבל הפעם ברור: אסור להישאב שוב לסיבוב רגשי.
עזבת אותי אל תטייחי. כשהדברים כרעו, חזרת?
כן! היא מתעקשת כי אותך אני אוהבת, רק אותך!
הוא חושב רגע ואז, בטון חזק ויציב:
אני כבר לא מאמין למילים שלך. שלום, דגנית.
דגנית חשה נפילה חדה פנימה, הוא משדר לה שלא נותרה תקווה. בעיניו אין טיפה של ספק.
בבקשה היא ממלמלת, הקול נשבר.
סליחה. עדיף לשנינו. מסיים בנחישות.
סוגר את הדלת, מותיר אותה לבדה. דגנית שוקעת על המדרגה, עוצמת עיניים ובוכה, בוכה בפעם הראשונה באמת על כל מה שאיבדה, ולא יודעת איך תתחיל מחדש.
