חתונה לא תהיה
נועה נכנסה לחדר ונעצרה בפתח, הלסת שלה כמעט נשמטת. מולה, בשמלת כלה מהפנטת, עמדה ידידתה הטובה מיכל והיא נראתה פשוט עוצרת נשימה. השמלה החמיאה לכל טפח מגופה, ובפנים שלה הייתה שלווה כמעט שקופה, רכה. נועה לא יכלה להסתיר את ההתפעלות:
וואו, את פשוט זוהרת! אמרה, לא מרימה עיניים מהחברה. אני כל כך מאושרת בשבילך! סוף סוף הצלחת לשים את העבר מאחורייך, לפתוח את הלב ולשכוח מאורי! אין עלייך!
מיכל התכווצה מעט, החיוך נעלם. היא התחילה לפרק במהירות את הקרסים בצד, משתדלת שלא להסתכל על נועה.
עדיף שאוריד את זה, מלמלה, מפרקת במיומנות את החלק הצדדי. יש עוד שבועיים לאירוע. אם יקרה משהו לשמלה, אין סיכוי שאמצא אחת כזו שוב.
נועה נשכה שפתיים. באותו רגע הבינה שטעתה. למה להזכיר את אורי בכלל? הרי בדיוק עכשיו, כשנכנס לחייה גבר טוב באמת כל האזכורים האלו מיותרים! אורי לא שווה אפילו דמעה מהדמעות של מיכל, במיוחד אחרי מה שעשה.
פעם מיכל הייתה בטוחה שאורי הוא האחד והיחיד. היא האמינה בלב שלם שהקשר שלהם הוא לתמיד, חתום בסלע. אבל לאט לאט הכל התפרק. הוא התחיל להתרחק, להמציא תירוצים, בהתחלה ממש דקיקים אחר כך כבר בלי להתאמץ. החל לבקר כל בחירה שלה, את החברות שלה, את התכניות והחלומות. הוא הפציר בה לעזוב את הפרויקט שהציעו לה במשרד, שכנע לוותר על מלגה ללימודים בארצות הברית, ולבסוף התעקש שתשנה בכלל תחום.
ההורים של מיכל לא הבינו מה קורה. ראו איך הילדה שלהם משתנה, נעלמת להם מול העיניים, ולא יכלו לעשות כלום. כל ניסיון לדבר הפך לריב, כי אורי שכנע אותה שהם פשוט מתנגדים לו ורוצים להרוס “אהבה מושלמת”. המתח גבר, ובשלב כלשהו מיכל כמעט ניתקה קשר עם כל המשפחה.
ואז הוא פשוט נעלם. עזב בלי מכתב, בלי הסבר, כלום. מה שנשאר זו פציעה עמוקה בנשמה וילד, שמיכל לא חשבה אפילו לרגע לא לשמור עליו.
עכשיו, כשראתה איך מיכל ממהרת להסיר את שמלת הכלה, נועה הרגישה אשמה. רצתה רק לשמוח בשמחתה, לראות אותה מחייכת בלי לעורר שום פצע ישן.
הבן הקטן, אורי ג’וניור, כבר בן ארבע עכשיו. ילד מלא חיים, שואל על כל דבר שבעולם: למה השמיים כחולים, לאן הולכות העננים, בוחן חרקים בכל טיול. הגננות מספרות שהוא חכם ופיקח קולט כל דבר, לומד שירים בעל פה, מקשיב לסיפורים ארוכים.
כמעט כל הזמן הוא אצל סבא וסבתא, ההורים של מיכל. הם גידלו אותו, הלכו איתו לגן דובר אנגלית, לקחו אותו לבריכה, לריקוד, פינקו אותו מכל הלב. מיכל עצמה פגשה אותו פעמיים בשבוע, לא יותר משעה בכל פעם.
הסיבה פשוטה וכואבת אורי הקטן היה דומה לאבא שלו בצורה בלתי רגילה. אותם תלתלים שחורים, אותו מבט, אותה חצי-חיוכית ממזרית. כל פעם שהביטה בו, מיכל השליכה את עצמה אחורה ליום שבו עוד קיוותה שהם יהיו משפחה. היא אהבה את הילד עד טירוף, שמחה בכל פסיעה שלו, אבל תמיד, יחד עם האהבה, התגנבה דקירה ישנה בבטן. כל חיבוק, כל מבט לעיניים, היו מסתיימים בדמעות שצצו לבד. היא תמיד הסתובבה, עשתה את עצמה מחפשת משהו בתיק או מסדרת שיער, ואחר כך בכתה לבד כשהילד לא ראה.
יום אחד באה לאסוף אותו מבית ההורים. הילד ישב על השטיח, מרכיב פאזל, מרוכז עד הגבות. כשראה אותה, קפץ ושעט אליה.
מיכל כרעה לידו, נאבקת לחייך.
זה ממש יפה, אמרה, ומלמלה לו בראש. אתה אלוף הפאזלים!
אורי שתק לשנייה, ואז הביט בה ושאל:
אמא, איפה אבא שלי? בגן של כולם יש אבא רק לי אין
מיכל קפאה, הלב התכווץ, אבל הקול נשאר שקט.
לא יודעת, מתוק. אבא רחוק עכשיו. אבל הוא חושב עליך, בטוח.
אז למה הוא לא מתקשר? התעקש. הייתי מספר לו שלמדתי לקשור שרוכים לבד!
הוא הוא ממש עסוק, לחשה, עם גוש בגרון. אבל אני בטוחה שהוא מתגאה בך.
הוא הגה עוד רגע, ואז חייך, מתחבר להסבר. חזר לשבת ולהרכיב.
אז אני אסיים את הבית הזה ואבא יראה איזה חכם אני!
מיכל התיישבה בשקט לידו, בלי להגיב. היא רצתה עוד להגיד משהו, לחבק, להרגיע, אבל המילים נעלמו. בסוף הניחה רק יד על ראשו, נשמה עמוק את ריח השמפו, וניסתה לתפוס את הרגע הזה רגע בו הוא עוד שמח, סומך עליה, גם כשאין לה תשובות לכל השאלות.
למרות הכל, אורי הגדול מעולם לא נעלם ממחשבותיה. איפשהו בפנים תמיד חיפשה עוד תירוצים בשבילו אולי משהו רע קרה? אולי הסתבך ולא יכול ליצור קשר? זה נתן לה אחיזה, הציל אותה מהייאוש.
בשיחות, אימא שלה ניסתה ברמיזות עדינות לעודד אותה להתרכז בילד ובחיים שלה. החברות אמרו בפה מלא: “הוא עזב, תפסיקי להתעקש על העבר!” אבל מיכל לא הקשיבה, רק ספרה שוב איך הם אהבו, איזה הבטחות נתן, בכמה היא בטוחה שהוא לא אשם. בסוף, כולם פשוט התייאשו.
ובזמן הזה היא לא ישבה בחיבוק ידיים חיפשה אותו בפייסבוק, שאלה חברים ישנים, שלחה פוסטים בקבוצות, ניסתה הכל. אבל לא קיבלה אף תשובה. כנראה לא יכלה פשוט להאמין שהוא הלך מרצונו.
ואז, אחרי חמש שנים קשות, נכנס לחייה אדם שהצליח להפשיר את הקרח. איך יצא? במקרה, בבר מצווה של עמית לעבודה. דניאל ישר קנה אותה: גבר של בית, לא מתיימר, לא שחצן, פשוט אמיתי. טוב-לב, אכפתי, כל מה שחיפשה ולפעמים לא העזה להאמין שקיים.
היא הרגישה פתאום שהיא יכולה להיות פשוט היא עצמה לידו. דניאל לא דרש שתצחק בכוח, לא נבהל מהפסקות שתיקה, סיפק לה קפה כמו שאוהבת, הכיר בשמות את החברים שלה, אפילו סידר ענייני בית בלי מילים מיותרות. הוא באמת הציע לשאת אותה על כפיים והיא לא התנגדה
הכי הפתיע אותה הקשר של דניאל עם אורי. מהרגע הראשון, במקום להיבהל מילד קטן, דניאל התיישב על השטיח איתו, התעניין בסדרות שהוא אוהב, ותוך חצי שעה כבר בנו יחד לגו, והילד הציג בגאווה את האוסף.
בהמשך דניאל נהיה קבוע אצל ההורים של מיכל לוקח את אורי לגינה, מלמד אותו לרכוב, מקריא לפני השינה, אפילו בנה איתו משחקים. יום אחד, כשמיכל הגיעה וראתה אותם יחד מציירים, דניאל הסתכל עליה כמו אבא אמיתי ואמר: “אני באמת רוצה לאמץ את אורי, אם תסכימי.”
נועה, מהצד, לא הפסיקה לשמוח בשבילה. היא ראתה איך מיכל משתנה לחיוב העיניים נוצצות, הדאגה נמסה, החיוך אמיתי. בכל זאת, היום פלטה טעות. בטעות הזכירה את אורי, הגבר. עכשיו רק קיוותה שזה לא יפיל אותה שוב.
אבל מיכל הפתיעה.
התבגרתי, חייכה באיפוק, מסדרת את השמלה על המיטה. אני מבינה שהאהבה שלי לאורי נגמרה. לפעמים אני מצטערת שקראתי לילד אורי, זה היה טפשי. אף אחד לא הצליח לשכנע אותי בזמן ההוא איך בעצם סבלתם אותי?
נועה נגעה בידה.
את רוצה לקחת את אורי חזרה מההורים?
כן, ענתה מיכל ברצינות. דניאל בעיקר מתעקש. הוא אפילו הציע להחליף שם לילד, שזה יהיה לי יותר קל. במילא צריך להוציא תעודת זהות חדשה אחרי האימוץ.
עיניה נדדו לגשם מחוץ לחלון.
פעם פחדתי שאורי הקטן יזכיר לי כל הזמן את העבר. היום אני יודעת שטעיתי. זה הילד שלי, והוא ראוי לשני הורים שאוהבים אותו! סבא וסבתא זה נחמד, אבל לא הורים. ודניאל הוא באמת רוצה להיות אבא שלו! היית רואה איך הוא נקשר אליו
רעיון מעולה! קפצה נועה. תני לאורי לבחור שם חדש, שיהיה שותף לשינוי!
לא בטוחה. נראה. עוד יש זמן.
בפנים, מיכל המשיכה לשקר לעצמה קצת. היא עוד אהבה את אורי ההוא, האמת, וזה אפילו לא עבר לה. אבל האהבה הזאת רק כאבה ההורים כבר בקושי נותנים לה לראות את הילד, החברות מתרחקות כי כל פעם היא בוכה, והבעיות לא נגמרות. הגיע הזמן לשחרר, פשוט ככה.
בחתונה למשל.
רק ש… זה ממש לא פשוט.
דניאל באמת אדם טוב, אבל… לא אורי. אין לה אליו אהבה גדולה, רק נוח לה בין זרועותיו. היא בעיקר משתמשת באכפתיות שלו.
אם רק אורי היה חוזר הייתה מוכנה לוותר על הכל בשבילו
***************************
לא תהיה חתונה! הכריזה מיכל בעיניים נוצצות, כמעט רוקדת במקום. אנחנו נפרדים, כמו אוניות בלב ים!
דניאל הסתכל עליה כאילו מישהו חבט לו בעורף. נשאר שבוע לחתונה, הכל כבר סגור: תפריט, זר פרחים, אורחים. הכל אמיתי ופתאום, אין חתונה?
מה זה לא תהיה? ניסה להבין, מקווה שזאת סתם בדיחה גרועה. מיכל, מה קרה? תגידי לי מה הולך פה.
מיכל לא עצרה. התרוצצה ביניהם, זרקה בגדים בתיק. עיניה זרחו, חיוך חדש, מלא חדווה.
אורי חזר! פלטה, לא מסתכלת על דניאל. בקולה ניצנץ אושר אמיתי, כזה שמכה בבטן. הוא הגיע אתמול, דיברנו… לא האמנתי, אבל זה אמיתי!
עצרה, פנתה אליו, וכל הרגש היה רק שמח בלי טיפה של צער.
אני מודה לך על חצי שנה מופלאה, המשיכה ברוך אבל בתקיפות. היה לי שקט איתך, היה נעים, אתה אדם מדהים דניאל. אבל לא אהבתי אותך באמת. עכשיו, כשהגיע סיכוי לאושר אמיתי אין מצב שאני אוותר.
דניאל הרגיש איך העולם נאטם, נשאר רק קור אורי, שוב אורי. זה שתמיד גרם לו להרגיש שולי. ידע שהיא עדיין חושבת עליו, סמך שהזמן ישנה משהו. מסתבר שלא.
כבר דיברתם? הצליח לשאול, מגרד גרון יבש. מה הוא הסביר הפעם?
הוא לא הסביר שום דבר, חתכה אותה מיכל. רק אמר שהבין, שטעה, שכל הזמן הזה חשב עליי!
שוב הסתובבה לאסוף בגדים ולוודא שלא שכחה כלום. דניאל נעמד, הכל אצלו נשבר.
דיברנו בטלפון, הוסיפה, מחטטת במגירות. ההורים שלו התעקשו שילמד בחו”ל, פשוט נתנו לו אולטימטום או לימודים בניו יורק, או ניתוק מוחלט. לא יכל להודיע לי! הכל זמן הזה חשב רק עליי. עכשיו הכל יהיה אחרת נחיה יחד, באושר!
בזיכרונה עלה שיחתם השיחה הראשונה אחרי שנים. הוא נשמע מתרגש, מגמגם:
מיכל, אני יודע שנראה נורא. פשוט המשפחה הכריחה אותי, שמו לי אולטימטום. אין לי דרך אחרת. אפילו טלפון לא היה לי.
ולמה לא התקשרת אף פעם?
לא ידעתי מה להגיד. להודות שנשברתי?
באותו רגע הכל המחשבות הקשות נמסו. היא הבינה שכל הזמן הזה רק חיכתה לשיחה הזאת בכל דקה, שעה, חודש.
עכשיו הכל ישתנה. אמר אורי. עזבתי הכל וחזרתי. אני לא הולך לשום מקום.
המילים האלו המשיכו להכות בה, גם עכשיו, כשעמדה מול דניאל. שוב סרקה מהר את החדר, ואז שמה לב כמה הוא חיוור.
אל תדאג, אמרה ברכות, בלי סימן להסס. כבר הודעתי לכולם שאין חתונה. הסברתי, ביקשתי שישאירו אותך בשקט. ברור שתהיה מוקף ברחמים, אתה חזק תשרוד.
התקדמה לתיק, סגרה אותו, הביטה בו בלי צל של חרטה.
ואל תתקשר, אל תשלח הודעות. החלטתי זה סופי. זה לא ישתנה.
סחבה את המזוודה אל הדלת, התיישרה והלכה כאילו כל דחיה קטנה תערער אותה.
דניאל עמד, חש בושה, כעס, כאב. רצה לצעוק מתוך חלחלה, אבל התאפק. לא רצה לצאת חלשלוש. הידקו האגרופים, ואז שחרר לאט, נשם.
בטוח שאת לא ממהרת? פנה בעדינות.
היא נעצרה על הסף, מגב אליו, מחזיקה חזק.
ואם הוא לא ירצה לחדש את הקשר? הוא התקרב. או לא ירצה להכיר בבנו? הציע כבר נישואין?
מיכל הסתובבה, להבת התרגשות מציפה אותה. התקרבה לדניאל, כמעט זורקת עליו מילים.
הוא קרא לי לפגישה רצינית! פלטה. זה מספיק! ואל תנסה להשמיץ אותו אורי לא כזה!
הקול רעד, אבל אספה את עצמה וגררה את המזוודה לדלת.
לפחות תעזור לי, רטנה, נושאת את כובד המזוודה.
דניאל כמעט ניגש, אבל עצר. למה שיעזור לה, כשעכשיו האהבה היחידה בחייה זו הפנטזיה? הוא רואה שבראשה אורי תמיד מחכה לה בזרועות פתוחות ואילו במציאות, אורי בכלל לא תכנן את מה שמיכל מדמיינת.
לקח לה זמן לגרור את המזוודה למטה. ביד על הדלת כמעט חשבה להגיד משהו ואז לא. פתחה, פסעה החוצה, אפילו לא העיפה מבט אחורה.
דניאל נותר לעמוד, מביט בדלת. היא הפיצה ריח עדין, רק הזיכרון שלה נשאר. הוא התיישב, מרגיש עייפות שלא ידע הכל נגמר מהר מדי, חד מדי. עכשיו צריך ללמוד לחיות מחדש בלי מיכל, בלי תכניות, בלי אשליות.
***************************
אורי פתח את הדלת, לא מבין למה מישהו דופק מוקדם כל כך. בפתח עמדה מיכל, שתי מזוודות גדולה, חיוך ענק, עיניים בוערות. הוא נעמד, המום, רק שאלה אחת בראש: “איך היא טעתה כל כך?”
הוא הרי היה בטוח שהכל מאחוריו. כשמיכל התחילה לצאת עם דניאל, הוא נשם לרווחה. אפשר סוף סוף לחיות בשלום, בעיר אחרת, עם אשתו, בלי דרמות. אפילו פרגן בלב שהיא מצאה חבר חדש זה פתר לו חתיכת כאב ראש.
אמנם התקשר וסגר פגישה כדי להסביר פנים אל פנים, אבל זה היה חסר תוכן לגמרי, רק פורמליות.
והנה, היא על הסף עם מזוודות, נראית בטוחה שזהו פרק ב. הוא נסוג צעד, בולע רוק.
אורי! קראה, מאושרת. הכל החלטתי. אני כאן, סוף סוף נהיה יחד!
קול שלה בטוח, בלי צל של ספק. התקרבה, והוא בהיסוס הרים יד לעצור.
מיכל, תעצרי התחיל בעדינות. נראה לי שאת לא יודעת הכל.
הבעת השמחה שלה התחלפה לחשש.
מה לא? הרי קבענו להיפגש, לדבר!
אורי שאף עמוק, יודע שהשעה הגיעה.
אני נשוי, מיכל. כבר שנתיים. אנחנו מאושרים.
היא קפאה, העיניים התרחבו בהלם. כמה שניות שתקה, לא מצליחה לעבד, ואז פניה התעקמו היסטריה, כעס, כאב.
מה זה אומר? לחשה, בוהה בו. הרי התקשרת, אמרת שהכל השתנה!
התקשרתי להיפרד כמו בן אדם. להסביר שכל אחד צריך להמשיך הלאה. נראה שלא שמעת נכון
היא נסוגה, ידה רועדת.
שיקרת לי כל הזמן! צעקה, נסערת. איך עשית את זה? עזבתי הכל בשבילך!
אורי הרגיש איך הכעס גובר בו. לא רצה דרמה רק לסגור עניינים. הפעם דיבר ברור:
אף פעם לא הבטחתי כלום, קטע בקור. את החלטת לבד. ניסיתי להתחשב. עכשיו הכל ברור, לא?
מיכל צרחה, השליכה אחת מהמזוודות לרצפה, כל הבגדים מתפזרים. היא זעקה, דרשה תשובות וככל שהתעצבנה, כך גברו הצעקות.
נאלץ להוציא אותה מנומס החוצה. סגר את הדלת, מקווה שתבין, אבל היא לא נרגעה. צרחה, דפקה, ערערה את כל הבניין. שכנים פתחו דלתות, התעצבנו.
רק אחרי שעה, אחרי שאיימו שם מהבניין להזמין משטרה, הלכה. לפני שנעלמה, הביטה בדלת וקראה בין דמעות:
אני עוד אחזור! אתה עוד תצטער!
אורי נאנח, עוצם עיניים, עייף מהאירוע. ידע שזה לא סוף הסיפור. מיכל עקשנית, קשה לשבור אותה.
התיישב בסלון, פתח את המחשב, משהו ברור לו: דירה חדשה הרחק, דחוף.
***************************
מיכל הלכה ברחוב, לא רואה כלום סביבה. דמעות זולגות, מחשבות מתרוצצות, ריק ובראש פטפוט פנימי מתמשך. כל מה שדמיינה לא קרה. בעיניי רוחה אורי חיכה לה בזרועות פתוחות, הבטיח אהבה אבל קיבלה רק קור.
שעות הסתובבה ברחובות, עד שהרגליים לקחו אותה לדלת של דניאל. מחתה דמעות, ניסתה לסדר שיער, רצתה להיראות קצת מסודרת. אספה את כוחה, עלתה וצלצלה.
הוא פתח באיחור. מביט בה קפוא, שקט, לא מזמין להיכנס אפילו.
דניאל, בבקשה פתחה בקול רועד. אני יודעת שפגעתי, טעיתי. אבל אני… אני רוצה לתקן.
היא הפסיקה. הדמעות שוב זורמות.
אני לא אזכיר יותר את אורי, הסתכלה עליו בעיניים. נשבעת. הכול היה טעות. הבנתי שרק איתך אני יכולה להיות מאושרת. תן לי צאנס.
היא האמינה בזה, לפחות לרגע. חשבה שאם רק יסלח, הכול ישתנה.
דניאל הניד בראשו. די, לא בפעם השנייה.
מיכל, אמר בשקט, כבר קיבלת החלטה. לפני כמה שעות עוד עמדת פה עם מזוודות בחרת בו.
טעיתי! גידפה. לא הבנתי מה אני עושה! הייתי על רגשות! אני…
הוא הניף יד, מתיש.
את הלכת לא רק ממני, הלכת אליו. עשית את הבחירה ואני כבר הבנתי. עכשיו, כשהכול התרסק, את רוצה לחזור?
כן! קראה מיכל. כי רק אותך אני אוהבת. רק אותך.
הוא שתק רגע, ואז חייך באירוניה:
יותר לא אאמין לזה. להתראות.
היא הרגישה התרסקות פנימית. הוא הביט בה בשקט, סגור, אבל הפעם היה ברור אין פה דרך חזרה.
בבקשה… מלמלה, אבל הקול שלה נקטע.
סליחה, סיים. לטובת שנינו.
סגר את הדלת, השאיר אותה דוממת במדרגות. היא עמדה שם, ואז צנחה לישיבה, כיסתה פנים ובכתה, ולא נותר לה אף אחד לא אורי, לא דניאל, לא מושג איך ממשיכים מכאןבמדרגות, מיכל עמדה רגע נוסף מול הדלת הסגורה, מטושטשת מבכי ומבהלה. בבת אחת, כל הרעש שבתוכה נמוג רק דממה תקפה אותה עכשיו. היא לא ידעה לאן ללכת, לא היה לה למי להתקשר. אורי לא שלה, דניאל לא יחזור, ההורים שלה כבר מזמן זרקו מבטים של דאגה מעורבת באכזבה. אפילו נועה, ידידתה הנאמנה, אולי כבר לא תענה אחרֵי כל מה שעשתה.
היא ירדה לאיטה במדרגות, יצאה אל הרחוב הקר. האור של הערב כבה מעל הפנסים, כאילו כל העיר כיווצה כתפיים. היא חיפשה סיבה להמשיך ללכת, רק צעד אחר צעד, בלי לדעת למה. כשהגיעה לרחוב, פתאום נזכרה בקולו של בנה, באיך חייך לה מתחת לערמה של פאזלים, באיך חיפש את עיניה לשבריר שנייה של תשובה.
היא שלחה את ידה לכיס, שלפה את הטלפון ורפרפה על רשימת אנשי קשר. עיניה נעצרו על שם אחד שהתחננה לו ימים שלמים אבל הפעם, נשימתה התייצבה. היא לא התקשרה לאורי, לא שלחה הודעה לדניאל. במקום זאת, הקישה הודעה קצרה להוריה:
“אפשר לבוא לקחת את אורי הביתה?”
ידיה רעדו, אבל הלב שלה לא. לא היה בזה ניצחון. לא רומנטיקה, לא הדרת כבוד, רק אמת קטנה אחת. לחזור לילד שלה, פתוחה ומבולגנת ככל שתהיה, לחבק אותו ולומר:
“אני כאן, וזה לתמיד.”
ומעבר לפינת הרחוב, כשנפתח שער גן המשחקים והילדים פרצו בזרימה מתנדנדת החוצה, ראתה פתאום את אורי הקטן עומד ליד סבתו מחכה לה, בלי לדעת. העיניים הגדולות חיפשו אותה, והיא, בידיים ריקות, רצה אליו.
הוא קרא “אמא!” והכל התכווץ בליבה, נפתח מחדש.
היא כרעה, והוא קפץ אליה, והיא התחילה לבכות שוב אבל הפעם מצחוק, מהקלה, אולי אפילו מהשלמה. היא לא ידעה מה יביא המחר, לא ידעה אם תלמד שוב לאהוב, אם תרשה לעצמה לסלוח באמת. אבל מול הילד, היא מצאה מה שכל הזמן חיפשה מקום משלה, אהבה אמיתית, שקט עמוק של בית.
ובאותו ערב, אחרי שבועות של סערות, השקט החדש הזה הרגיש כמו נס. מיכל עוד תשאב לפעמים לעצב, תתגעגע למה שחלף ולעולם שלא יהיה, אבל בלילות, כשאורי יחבק אותה חזק, היא תדע: הלב שלה סוף סוף בחר נכון.
