תקשיבי, יש לי סיפור שקרה לי השבוע, וזה פשוט היה קטע.
הגעתי למסעדה מדהימה בתל אביב את יודעת, כזו עם תאורה עמומה, מלצרים שנעים בין השולחנות בשקט כזה קלאסי. המקום קישט באלגנטיות שנועדה להרשים, והבחור ניר כהן שמו היה כולו לוק של איש עסקים: חליפה יקרה, שעון שמושך תשומת לב, וגישה של אני המרכז של העולם. קצת כמו הדמויות בתיאטרון של החיים.
ניר פונה אליי כזה: תזמיני מה שבא לך, אפילו לא נכנס לתפריט. אני לא אוהב כשאישה מגבילה את עצמה, הוא אומר ככה בקול מתנשא. מודה, כבר אז הייתה לי תחושה מוזרה, בין הדיבור שלו על האקסיות שראו בו רק ארנק לבין הביקורות שלו על החיים והאנשים שמסביבו.
אני הזמנתי סלט עם עוף וקצת יין לבן, הוא היה בקטע של סטייק, מנה ראשונה של טונה אדומה, בקבוק קברנה איכותי. תוך כדי שהוא זורק עוד אנקדוטות על עסקיו ועל איך אנשים הפכו שטחיים, אני יושבת ומקשיבה, אבל מרגישה שאני לא ממש בדייט, אלא יותר במבחן פתע, שמחכה להפתיע אותי.
בסוף הערב, כשהמלצר שם את החשבון, ניר עדיין ממלמל על מוסר ואיך אנשים איבדו ערכים. ואז, פתאום הוא מחפש בארנק, מחפש בכיסים, נוגע בשרוול ומתחיל לעשות פרצוף של הו, איך נתפסתי! ומסתכל לי בעיניים. יואו, נראה ששכחתי את הארנק, אולי בכלל באוטו, או במשרד.
הוא לא מנסה לבדוק בביט, לא מבקש מהמלצר להמתין, פשוט נותן לי להרגיש שהכדור אצלנו. איזה פדיחה, הוא אומר, אפשר שתשלמי עכשיו, ואני אחזיר לך אחר כך? או שאני מפנק אותך פעם הבאה, עם ריבית?
ברור לי שזה היה תרגיל מראש את יודעת, הקלאסי של לבדוק האם אישה תשלם, ואם כן היא נוחה, אם לא היא רק רוצה כסף. קראתי על כאלה בפורומים, ראיתי בסדרות, אבל לא חשבתי שאפגוש את זה מתחת לאף שלי מאדם שנראה כזה מסודר.
הוא היה בטוח שזה יצליח לו, שארים את הכרטיס ואשלם בלי להניד עפעף. אבל אני נשארתי רגועה, פתחתי את התיק לאט, והוא כבר נראה מרוצה בטוח שזה עבד עליו.
בטח, אין בעיה”, אמרתי בנעימות וקראתי למלצר. אפשר בבקשה לחלק את החשבון? אני משלמת רק על שלי. את הסטייק, הבקבוק והקינוח אדון ניר יכבד את המסעדה.
פתאום כל ההאדרה נעלמה לו מהפרצוף. מה? את לא מבינה, אין לי ארנק. הוא לוחש ונראה קצת מאיים.
אני קולטת, אבל אנחנו כמעט לא מכירים. אני משלמת את שלי זה הגיוני. ערוכה של גבר שהזמין אותי למסעדה יוקרתית והזמין את היקר מכל זו כבר לא אחריות שלי. אני בטוחה שאתה תפתור את זה.
המלצר השתהה, ניר התחיל להסמיק, וכל תחושת החשיבות העצמית נשמטה ממנו לדרגת גסות פשוטה.
באמת?, הוא שאל, בשביל כמה שקלים? אמרתי שאחזיר! זה היה רק מבחן.
ואתה קיבלת תשובה, עניתי בשקט וקמתי. אני בן אדם שלא מאפשר שיתמרנו אותו.
כבר הייתי בדרך החוצה, ואז חשבתי לתת את הטאץ האחרון. חזרתי לשולחן, שלפתי כמה שטרות קרועים ומטבעות מהתיק מהסוג שתמיד מתגלגלים שם.
נו, אם הארנק שלך במשרד, אז גם למונית אין לך, נכון? הנחתי לו כסף ליד הכוס היין שלו. זה בשביל הרכבת. אל תדאג, תחזור הביתה. זה התרומה שלי למחקר שלך על נפש האישה.
כמה אנשים בשולחנות ליד הסתכלו. ניר היה נראה כאילו קיבל סטירה מהיקום.
יצאתי החוצה עם חיוך, והפגישה הזו עלתה לי בסך הכול סלט ויין מחיר קטן כדי להבין מי מולך ולחסוך שנים של תסבוכות. הלוואי שהבחור הפנים משהו, אבל בואי, אנשים כאלה פחות משתנים.
מה היית עושה במקומי? היית מצילה את השכחן או נשארת חזקה וכנה למול המניפולציה?
