טוב, את לא מאמינה איך החיים משתנים אחרי שיוצאים לפנסיה. גרתי לבד בדירה די גדולה בתל אביב שני חדרים, תקרות גבוהות, חלונות רחבים. המון פנסיונרים אצלנו בבניין חיים ככה נשארים להם דירות ענק שאי פעם היו חובה כשהילדים חיו בבית, אבל פתאום כולם עפים מהקן, והחללים הריקים מכבידים על הלב, ממלאים אותך מחשבות על בדידות. זה לא הכי נוח, וגם לא כלכלי הבנתי שכל רגע צריך להתחיל שיפוצים, אבל איפה יש לזה כוחות? שלא לדבר על הכסף אין לאף פנסיונר בישראל תקציב לשדרוגים מפוארים.
רק לדמי ועד בית, מים, חשמל וארנונה, הלכו כמעט חצי מהפנסיה כל חודש, כשבעצם חצי מהדירה בכלל לא הייתה בשימוש. גם הניקיון התחיל להיות עול בלתי נסבל מי מסוגל לנקות שלושה חדרים, לשטוף חלונות ולקרצף רצפות כל שבוע? כל דבר כזה, הייתי מפנטזת כבר על הכורסה.
הבנתי שאני חייבת לעבור, אבל דחיתי את זה שוב ושוב. כל כך התרגלתי לשכונה, לשכנים ולנוף מהמרפסת, שהראש התמלא התלבטויות. רוב החברים שלי כאן, הזיכרונות שלי בכל פינה קשה להיפרד מכל זה. בסוף, העובדה הפשוטה שגוף ונפש כבר פחות חזקים, הכריעה אין סיכוי שאתמודד עם התחזוקה וההוצאות של דירה גדולה.
בזכות המשפחה, זה היה אפשרי בת שלי ענת והחתן שלה, רועי, באו, עזרו לחפש דירה קטנה, סדרו תיקונים, ממש הרימו אותי על הרגליים בתקופה הזאת. עזבתי לדירת חדר קטנה בהרצליה, ועד היום לא התחרטתי לרגע.
תשמעי, בשביל פנסיונרית לבד, דירת חדר ועשרה מטר זה אושר. תשלומים פתאום מצטמצמים פלאים, אני מספיקה לנקות הכול תוך שעה בשבוע, אחר כך רק שומרת על הסדר בעשר דקות ביום. כל מה שאני צריכה קל למצוא מקום: המקרר בפינה, ספה, שידה קטנה, ואפילו נשאר קצת שטח חופשי לתזוזה.
בעלי הדירה הקודמים השאירו לי ארון פינתי גדול, שמחליף לי את כל המחסנים מהעבר, כמה ארגזים הלכו למרפסת, ובחדר בדיוק מה שצריך: ספה, כוננית, שולחן קפה. כלים ישנים, מזכרות וחפצים ששמרתי שנים בדירה הגדולה סוף סוף נפטרתי מהם. אין איפה לשים, ומסתבר שגם אין בהם צורך רק צוברים אבק וזיכרונות כבדים.
הרבה אנשים אומרים שאין מספיק מקום בדירת חדר וזה נכון, אם באים אורחים ללילה, אי אפשר לארח ממש. אבל לי אין כאלה אורחים, וגם לא מתכננת שיהיו. לא רוצה אף אחד שישן אצלי בניתי לי הרגלים שלי, שקט שלי, והנוכחות של עוד מישהי בדירה עכשיו רק תפריע. אז גם לי אין מיטה נוספת, ואף אחד לא ביקש.
ענה תגרה עם הילדים שלה גרים קרוב, כשהם באים אליי יושבים, מדברים, ובסוף חוזרים לביתם. חברות שלי באות קצת, שותות קפה, והולכות לדרכן בערב. הן אולי היו שמחות להישאר לפעמים, אבל לי לא נעים לחלוק את המרחב הקטן שלי בלילה הכל נבנה בדיוק לצרכים שלי.
אני מאמינה שלכל אחת ואחד יש את הרעיון שלו לגבי איפה כדאי לו לבלות את שנות הוותק. יש כאלה שמסרבים לזוז מהדירה המוכרת, גם אם היא כבר גדולה מדי, ויש מי שמעדיפ(ה) לעבור למשהו קטן יותר ושפוי. אני, מצידי, לא צריכה דירה ענקית. ואם הבריאות והפנסיה יאפשרו, אשמח גם לגור לבד בשלושה חדרים אבל אין ממש צורך.
מה שאני כן ממליצה כשפנסיונרית בוחרת להישאר או לעבור, חשוב גם להסתכל על עוד דברים חוץ מהגודל: מיקום ממש טוב קרוב לסופר, לבית מרקחת, למרפאה; לא רחוק מהמשפחה, שאפשר לקפוץ בקלות לארוחת שישי; וגם פארק קטן או גינה ציבורית לטיולים ומפגשים עם שכנים זה שווה הכול.
