המסעדה, אליה שחר הזמין אותי לפגישה השנייה שלנו, הייתה מלאה יוקרה בולטת: תאורה רכה ומעומעמת, מלצרים שמחליקים בין השולחנות כמעט ללא קול, כמו צללים. הוא עצמו השתלב באווירה במושלם חליפה יקרה, שעון בולט, וחיוך עצמי של מי שמרגיש תמיד מרכז העניינים.
תזמיני מה שמתחשק לך, זרק בשאננות, אפילו בלי להציץ בתפריט. אני פשוט לא סובל כשאישה מגבילה את עצמה.
האמירה נשמעה קסומה, כאילו נלקחה מאגדה על נסיך נדיב. אך בי התעורר מיד חשד. זו הייתה הדרך שבה הוא הביט בי, או אולי הסיפורים המרובים על הנשים מהעבר שלו, שטען תמיד שראו בו ארנק בלבד.
הזמנתי סלט עוף וכוס יין לבן. שחר הלך על כל הקופה: סטייק, טרטר, בקבוק יין אדום יוקרתי. הוא דיבר על עסקים, התלונן על כמה אנשים שטחיים, פיתח רעיונות על ערכים וחיבור נפשי. אני הקשבתי, הנהנתי, אבל הרגשתי כאילו אני לא בפגישה אלא במבחן, בו בכל רגע עשוי להגיע שאלה מפתיעה.
תיאטרון של איש אחד
כשהמלצר הניח את החשבון על השולחן, שחר המשיך לדבר על מוסר, מבלי לעצור. הוא שלף יד אל כיס הפנימי של הזקט, אחר כך לכיסים אחרים, ואז טפח על המכנסיים. ההבעה שלו השתנתה מהביטחון עברה להעמדת פנים של בלבול.
וואו…, משך, מביט לי בעיניים. נראה ששכחתי את הארנק במשרד או אולי ברכב השני.
הוא פתח ידיים, עושה עצמו מבולבל, אך לא נראה מודאג. הוא לא ביקש מהמלצר לחכות, לא ניסה להעביר תשלום בטלפון. הוא פשוט הביט בי.
מוזר אולי תצילי את המצב? תשלמי עכשיו, ואני אזעביר לך אחר כך. או שפעם הבאה אזמין אותך, עם ריבית
באותו רגע הכל התבהר: זו לא הייתה שכחה, זו הייתה תוכנית. מבחן בדיוק אותו מבחן עליו דיבר לפני כחצי שעה.
קראתי על מקרים כאלה בפורומים, ראיתי בסדרות, אבל לא חשבתי שאפגוש את זה בחיים, ועוד ממבוגר שנראה מוצלח.
ההיגיון שלו היה מצחיק אם האישה משלמת בלי לומר מילה, היא טובה, נוחה, מוכנה לטפל ולהציל. ואם מסרבת היא חומרית, ציידת כסף. כבר לא איש עסקים, אלא מניפולטור עם דינמיקה מגוחכת.
שחר היה בטוח שהניצחון אצלו. בראשו, הפוטנציאל עם גבר מבוקש אמור לגרום לי להוציא כרטיס ולשלם בשקט.
חישוב קר
בשלווה, פתחתי את התיק. הוא התרווח סבר שהבדיקה הצליחה.
כן, כמובן, אין בעיה, אמרתי ברכות וקראתי למלצר.
תפצל את החשבון בבקשה, אמרתי בבירור. אני משלמת על עצמי. הג’נטלמן ישלם על הסטייק, היין והקינוח.
החיוך שלו נעלם.
מה זאת אומרת? לחש, מתקרב אלי. אין לי ארנק.
אני מבינה, הנהנתי, וגם שילמתי דרך הסלולרי. אנחנו כמעט לא מכירים. לשלם על עצמי זה הגיוני. ארוחה לגבר שהזמין אותי למסעדה יוקרתית והזמין את היקר ביותר זו בטח לא האחריות שלי. אתה אדם בוגר, תמצא פתרון.
המלצר עמד בהיסוס, נע בין המבט שלי לשלו. שחר התחיל להסמיק, והשכבות של הדימוי המהודר התקלפו, חושפות גסות רגילה.
את רצינית? לחש. בשביל קצת כסף? אמרתי שאחזיר לך, רק רציתי לבדוק אותך.
בדקת, עניתי, קמה מהשולחן. אני אדם שלא נותן שימשכו בו בחוטים.
הלכתי לכיוון היציאה, אבל הרגשתי שעדיין חסר משהו. הוא נשאר עם החשבון לא משולם, מבולבל וכעוס, בלי ארנק.
חזרתי לשולחן, שלפתי כמה שטרות מעט מקומטים ועוד קצת מטבעות שאריות שתמיד נמצאות בתיק.
אה, נכון, הוספתי. אם הארנק ברכב השני, אולי גם למונית אין לך?
שמתי לו את הכסף ליד הכוס עם היין האדום.
זה בשבילך, לנסיעה באוטובוס. אל תדאג תגיע הביתה. קבל זאת כתרומה שלי למחקר שלך על נשמות נשיות.
כמה אנשים בשולחנות הסביבה פנו להסתכל. שחר נראה כאילו חטף סטירה.
יצאתי לרחוב.
הערב הזה עלה לי רק סלט וכוס יין מחיר קטן בשביל לזהות בזמן את מי שמולך ולחסוך שנים של תסכול. מקווה שהוא למד משהו, אם כי אנשים כאלה לרוב לא משתנים.
ומה אתם הייתם עושים במקומי מצילים את הבחור השכחן, או בוחרים עמדה נוקשה אך אמיתית?
החיים לימדו אותי: עדיף לבחור בכבוד עצמי מאשר לשלם על בדיקות שמישהו אחר עורך על חשבונך.
