תגיד, מה דעתך על שיחות טלפון מוקדמות בבוקר? אני מדברת על ממש מוקדם, כזה שלפני הזריחה.
לא מזמן, אשתו של אח של בעלי החלה להתקשר אליי בחמש בבוקר. אפילו הטלפון של בעלי לא היה על מצב שקט בשעות כאלה אחותו התקשרה אליו. אני עוד לא הספקתי למצמץ והן כבר העירו אותנו. איזו חוצפה!
אני עונה לטלפון ושומעת:
“למה את עוד ישנה? אנחנו יוצאים לפני אחת-עשרה לסידורים דחופים. תשמרי על הילדים. הם מחכים לכם ליד השער.”
עוד לא הספקתי להגיד מילה, והיא ניתקה.
אני ובעלי נשארים במיטה, מסתכלים אחד על השנייה מתוסכלים. איזה נכדים בחמש לפנות בוקר?! ולמה הם בכניסה שלנו?
בעלי כבר מתלבש ורץ החוצה, והכלבים שלנו נובחים בטירוף כבר הבנו שיש באמת מישהו שם.
נכון, שלושת הנכדים שלנו עמדו בשורה מול השער. נשבעת לך, הייתי בהלם.
נכנסנו אותם הביתה, ומתחילים להתקשר להורים שלהם להבין מה הסיפור. את יודעת מה הם עונים לנו?
“אתם בכלל לא אוהבים את הנכדים שלכם! לא עוזרים להם עם כסף, לא מביאים מתנות לפחות תבלו איתם זמן. יש לנו דברים חשובים לעשות. זו ההזדמנות שלכם לשפר את השם שלכם בעיני הילדים.”
אני ובעלי בהלם. הכי קטן מהם אפילו לא בן שנה, והם לא שלחו איתו לא חיתולים, לא אוכל כלום.
מזל, יש פה בעיר סניף שופרסל שפתוח כל הלילה. בעלי קפץ לשם, קנה חיתולים, מזון לתינוקות, משהו לאכול לאחרים בכל זאת, צריך לדאוג להם.
היו איתם שעות קשות. הילדים היו עייפים, התעצבנו, לא הפסיקו לבכות. מה הפלא מי מעיר ילדים בשעות כאלה?
ההורים שלהם לקחו אותם רק בשלוש בצהריים. והאמת, רק כי המשכנו להתקשר ולהטריד עד שבאו. אתה יודע, ילדים של אחרים זו אחריות עצומה.
אה, ותקשיב, הם עוד האשימו אותנו שקנינו אוכל לא מתאים וחיתולים לא כמו שצריך. כמובן, את כל מה שקנינו לקחו איתם הביתה.
עכשיו, אני לא יודעת איך להימנע מזה שוב. באמת פוחדת שיום אחד נתעורר ונראה שוב נכדים מחכים לנו בחמש. אני עדיין בהלם מכל העניין הזה…
