שם נולדת האושר
אמא, תראי מה יצא לי! עבדתי המון והמרצה שלי ממש התלהב!
יעלה פרצה למטבח כמו רוח סתיו הדלת נטרקה קלות על הקיר, והיא נשאה בשתי ידיים ציור כך שבקושי נגעה בו, כאילו היה איזה כדי חרסינה נדיר. פניה היו סמוקים מרוב התרגשות, עיניה נצצו כל־כך עד שיכלת להישבע שאפשר לדוג מהן כוכבים לכוס תה.
רותי ישבה ליד החלון, בוחשת בספל תה בעצלנות, והטריקה של יעלה קטעו את המחשבות. רותי הרימה מבט ולפניה עמדה הבת שלה, זוהרת משמחה מדבקת כל־כך שאפילו הקפה כמעט חייך. יעלה התקרבה עוד צעדיים, מותחת קדימה את הציור לטובת חוות דעת של רנטגן אימהי.
רותי התמקד בציור ולא האמינה למראה עיניה נוף דמיוני מרהיב: טירות גבוהות עם צריחים מוזרים התרוממו מעל ערפל שמתחכך ברצפה, ושפנים של דרקונים ריחפו אי שם בשמיים. הצבעים לא צעקו: תכלת, אפרפר וזהב רך התבשלו אחד לשני כמו חומוס וביצה. הכל הרגיש הרמוני, לא ילדותי מדי, אבל מלא תנופה ופנטזיה.
מדהים, ילדה שלי! איזו גאווה! אמרה רותי, נוגעת בעדינות בציור (הצבעים עוד היו לחים, ויש שיגידו שגם הלב). אבא שלך אף יתלהב, תזכרי מה אמרתי.
יעלה נעצרה לשנייה, מפנימה את מחמאות אמה. באמת השקיעה, בחרה כל צבע, חשבה על כל פרט. היא חייכה, חיבקה את הציור, ופסעה לסלון. רותי קמה בעקבותיה, הולכת לאט כדי לא להרוס את הרגע.
בסלון, ליד שולחן הכתיבה, ישב גדי, בעלה. היה שקוע בלפטופ, אצבעות מרקדות על המקלדת כאילו הוא מנווט טנק בצאלים. לא שם לב שצבר משפחתי שלם פרץ לסלון.
אבא, תראה מה גמרתי! יעלה כמעט רעדה מהתרגשות, מציגה את הציור כאילו הוא תינוק ראשון. עבדתי עליו שלושה חודשים! במיוחד התאמתי צבעים שיתאימו לחדר רציתי שהכל יתחבר ביחד, שתהיה אווירה
גדי, בקושי הסיט עין מהלפטופ, חצי מבט ומיד סגר פנים כאילו ראה חשבון חשמל. קולו הפך יבש כמו חלה בשבת שלישית:
זה מה שעשית? את באמת חושבת שזה מתאים לעיצוב של הבית?
המים בקומקום הפנימי של יעלה רתחו בשנייה. היא לפתה את הציור עד שפרקי האצבעות הלבינו. התאפקה, ניסתה לענות רגוע:
כן, ממש רציתי בדקתי שהכל מתאים לצבעים, שמתי מסגרת מעץ כמו הסלון ידעתי שתאהב
גדי התרומם מהכיסא באגרסיביות שהעלתה אבק, התקרב לציור והתחיל “לבחון”. עבר פרט־פרט, מניד ראש כאילו זה מפרט טכני של דירה. אחרי שתי שניות של דממה מתוחה שבורה בלבד בשעון יעלה, גדי פלט:
“מתאים”? זה פשוט זרועות עיצוב. את הרסת הכל. הדרקונים האלו זה נראה כמו עטיפת חטיף מהפיצוציה. אין פה שום סגנון, שום עומק. רק בלגן מצויר.
יעלה הרגישה את הגרון נסגר. נשמה עמוק, ניסתה להשיב כאילו בבגרות גדולה אבל התגובה שלו שברה אותה ובקול רוטט:
זאת פנטזיה! זה הסגנון שלי ככה אני רואה! זו האמנות שלי! המרצה בכלל רוצה לשלוח את זה לתחרות, ואמר שיש לי סיכוי לקחת מקום ראשון!
גדי הזעיף מבט, ידיים משולבות כמו מגינים, מסתכל שוב על הציור כאילו מחפש משהו נוסף ללעוג עליו. שתק רגע שנמשך נצח ולפתע דחף את הציור. הקנבס נפל עם חבטה קטנה על הרצפה, מתהפך על הצד.
זה זבל. לא מתאים אפילו להישאר בדירה, פסק ביובש של חורף בצפון, חזר ללפטופ בעצבנות שמגלה שהפסיד משחק כדורגל בגלל התערבות גנטית בבית.
יעלה פלטה צעקה, הסתערה על הציור. ירדה לברכיים, עברה על הצבע בזהירות עם אצבעות רועדות. ניסתה להסתיר עד כמה זה כואב, למרות שבפנים התפוצצה כמו קדירה סגורה. התעקשה לבדוק שהכל שלם, כאילו גורל העולם תלוי בזה.
בינתיים גדי פנה לרותי, מבטו מלא ביקורת.
את מעודדת אותה. זה הכול את אם לא היית מרעיפה מחמאות, היא היתה לומדת טעם. ואם המרצה חושב שזה שיא האמנות, שתחליפי מרצה! ירק בבוז וחזר ללפטופ.
רותי ניגשה לבת, עזרה לה להרים בעדינות את הציור. ידם רעדו קצת, אבל קול רותי נשאר שקט, בלי דרמטיות.
אנחנו הולכות, אמרה בלקוניות ישראלית. נמאס לי מהשיפוצים והמוזיאון שלך. המסוכן באמת שאתה פוגע בבת שלך! אתה פשוט הורס לה את הניצוץ. חלאס. תחיה כאן, לבד בממלכה שלך, עם כל העיצוב.
הן יצאו באיטיות, רותי מובילה ויעלה צמודה מאחור, לוחצת את הציור כמו סוד יקר משלהן. החדר נותר דומם, גדי קפוא בכיסא, סימן שאלה על מצחו בוהה אל העבר.
מה? מלמל כאילו חשב שזו מתיחה בשחור לבן אתן לא רציניות, נכון?
אני רצינית מאד, קבעה רותי בלי להסתובב. היא כבר החליטה מזמן. אנחנו לוקחות הכול, הולכות. לא נחזור, לא מחר, לא בכלל.
גדי הדף צחוק מזויף סגנון “את תתחנני בסוף, נראה אם אאשר קאמבק”.
ולאן תלכי? לדירת הירושה המתפרקת מהסבתא ההיא? בלי מזגן, קירות יורדים, קצבת ירושה שנשארה רק בשביל געגוע? סיכם. תביני, יום יומיים תגיעי למסקנה שעשית שטות, תבקשי סליחה, ואז אולי אני אסלח.
רותי לא טרחה. היא אחזה ביד יעלה, אור וחום חד פעמיים זרמו ביניהן, והובילה אותה לחדר לזרוק בגדים, ספרים, תמונות מהטיול בכנרת, טאפרים עם קינואה ואם צריך גם שטיחים.
הכל לתוך כמה תיקים. את הציור ארזו בקרטון, בנייר עיתון, כאילו זו עתיקה מתערוכה. גדי חזר ועמד בפוזה עד שחזר לכורסה הגאה בסלון, כי מישהו חייב להרגיש מלך.
כמה שעות אחר כך הן כבר התייצבו בדירת הירושה של סבתא שושנה, אי־שם ברחוב צדדי ברמת גן שליש קומות, קירות מתקלפים, חלונות נושמים, פרקט חורק (בעיקר באזורים אסטרטגיים), שאריות של צבע מההיסטוריה ומעט עובש. האוויר היה רווי ריח ספרים ממלחמת ששת הימים ועץ עתיק.
רותי עשית סיבוב, מפטירה “ידעתי שהייתי צריכה להשקיע פה קצת יותר, לא נורא יהיה בסדר. לא בשביל להתחרות ב’הבית והגן’ אלא כדי שיהיה נוכן לחיות בו.” הביטחון היה של מי שאכלה כמה חבילות לחם עודף במילואים.
יעלה עמדה והחזיקה קופסה ענקית עם צבעים. רקד לה ניצוץ בעיניים לא של בכי, אלא של התחדשות. היא נגשה אל הקיר, שלפה מכחול, עצרה, הביטה באמא.
אני יכולה? שאלה בלחש מלא תקווה, כמעט תפילה. היד הורמה, מוכנה לסגת אם רק תישמע “לא” אחד קטן.
ברור! חייכה רותי בגאווה. תציירי על הקירות, על התקרה, איפה שתרצי. עכשיו זה הבית שלך. אבל שנייה בואי נטייח קודם, שלא יעוף כל מה שתשקיעי עם הטיח הישן
רותי התקשרה לחברתה מהעבודה היא ידעה שבעלה עושה שיפוצים. שיחת טלפון אחת, והופ למחרת הגיעו פועלים חמושים בסרבלים, פטישים וערימת חומרי איטום. לשבוע הן עברו לדירה שכורה ביהוד רחוק מהתוכי של השכן, מהחולדות במקלט ומהריחות של שיפוץ.
מזל שלא פיזרה את הירושה של סבתא חשבה להשקיע בתואר של יעלה באמנות… עכשיו הכסף באמת הלך למטרה הטובה.
***********
השיפוץ נגמר. קירות בצבעים פסטלים נעימים, בכל חדר נשארה קיר אחד לבן לגמרי לשיגעון הציורי של יעלה.
יעלה צרחה מאושר, שלפה סט מכחולים ופתחה בציור התזות של צבע מתפזרות, תנועה חסרת פחד. הרי כבר תכננה מראש הכל בראש: ערפילים מתפתלים מתחתי טירות גבוהות, דרקונים פרשים בשמים, פסי זהב מבליחים על הרים רחוקים.
רותי התמקמה בכורסה חבוטה מסבתא, מסיטה את עצמה מהפרטים צופה בבחורה מודרנית שמתמסרת לאמנות. פניה של יעלה היו חיוניות, עיניה הבהיקו, תנועותיה הלכו ונעשו משוחררות. רותי בקושי הסתירה חיוך ככה נראה אושר? כנראה כן.
הטלפון צפצף, סימן הודעה מגדי: “כשתרגענו, תחזרו. את הציור תשאירי לזבל, איפה שמקומו.”
רותי כיבתה את הטלפון והניחה בצד, מביטה בבתה שצחקה, התיזה צבע, עיניה קרנו חיוּת שבאמת לא היתה מזמן. רותי ידעה: היא לא חוזרת. לא בגלל שלא אהבה את גדי, להיפך אהבה אותו עד עכשיו. אבל עיניים של ילדה שמחה זה חשוב ממש כמו לחשוב שמולי מהגינה ממול הוא ידידותי.
***************
יעלה לא בזבזה זמן. תוך שבועיים החדר הפרטי שלה הפך למרתף של “דיסני חוזר מדרום תל אביב”: קירות עם דרקונים, טירות, תקרת לילה זוהרת בכוכבים, דלת מצוירת בטירה עם דגל יהודה מתנפנף. היא שכחה לאכול, לישון, אפילו לעדכן בסטטוס רק מציירת, זזה אחורה, בוחנת ומוסיפה עוד.
רותי הסתכלה ושמחה. היא ידעה: הפנים של הבת השתנו יש עזוז, השתוללות, ביטחון. יעלה כבר לא מחפשת אישור, לא מיישרת קו עם הטעם של אבא פשוט חיה, חופשייה, באמנותה.
לילה אחד אחרי שכולם נרדמו למעט העכבר במטבח, רותי נכנסה לחדר של יעלה. על הקירות ריחפה צללית של ציור הכל נראה חי. היא נגעה במרקם הקיר, מרגישה שזו לא סתם צביעה זה הלב של הילדה.
עוד הודעה מגדי: “רצינית? תמשיכי לגור בשיכון המתפרק הזה? תעשי טובה, יעלה צריכה בית אמתי, לא גלריה מפורקת.”
רותי בהתה בהודעה, עונה באיטיות: “היא צריכה בית שלא יקראו לאמנות שלה זבל, ואמא שלה לא תפחד לטעות בצבע כרית. ותירגע, שיפצנו הבית עכשיו מעולה.”
למחרת רותי הכריזה: עושים פה בית! סידרו רהיטים שיהיה יותר אור, גררו את הספה לאור, פתחו מדפים. יעלה אספה כריות צבעוניות, פיזרה על הספה לפעמים הופ, ולפעמים בלומינגו מבולגן. בסופ”ש הלכו לשוק הפשפשים ביפו.
יעלה מיד התבייתה על קופסה מעץ עם חריטות. אמא, כמו באגדה! קונים?
בטח, מתוקה אמרה רותי. יש בה קסם.
רותי עצמה נתקעה בכורסה ישנה עם משענות מגולפות ודוושה גונחת. “זה יהיה כס המלכות שלנו,” הכריזה, “שלוק של תיקון ואנחנו בממלכה פרטית.”
רשמו כתובת, סגרו עניינים והמשיכו. בדרך יעלה עצרה מול חנות לאומנות וקפאה על המקום מול צבעים מנצנצים. אמא, אפשר לקנות צבעי שמן עם ברק מתכתי? הם זוהרים כזה
רותי חייכה: ברור. וגם קנו קנבס עצום תתפרעי חופשי.
יעלה התנפלה עליה בחיבוק חזק, אמיתי. רותי חשה שלווה שלא ידעה מתי היתה. שמחה לא מדודה, לא גאווה משהו עמוק מהרגיל.
פתאום נזכרה: כמה פחדה בבית ההוא הקודם. כל הזמן פחדה להתבלבל, לקנות שטיח בצבע הלא נכון, לקרוא בלי רשות, לנשום בלי לעצב. עכשיו הכל פתוח, אפילו הכריות לא תואמות בית אמיתי.
בערב שמעה רשרוש מהחדר של יעלה. היא התקרבה, פתחה את הדלת קצת ראתה את הבת מסדרת צבעים, בודקת, עורכת, בוחנת אורות על דפים. בסבלנות מפזרת מכחולים, נערמת השראה בעולם פנימי גדול.
את עוד ערה? שאלה רותי בלחש.
כן, חייכה יעלה. אני רוצה להתחיל יצירה חדשה. תארי לך: טירה ענקית שמגרדת עננים, סביב יער זוהר, ודרקונים בכל פינה. בא לי שהסיפור הזה יהיה על הקיר שלנו.
רותי התקרבה, נשענה, מביטה בילדתה כמעט פיה, כמעט קוסמת. התרגשה ממש.
איפה תציירי את זה? שאלה.
על קיר הסלון. שזה ילווה אותנו, שנדע תמיד מאיפה התחלנו.
רותי הנהנה. פתאום הרגישה דמעות הפעם לא מייאוש, אלא מהקלה. בית, הבינה סוף־סוף, זה לא פשוט רהיטים וצבע נכון. בית זה המקום שאתה יכול לצייר מתי שאתה רוצה, איפה שבא, ואף אחד לא יקרא לזה שטויות. מקום לחלום בקול רם בלי שישפטו אותך. כל טיפה של צבע זה תחום שלם בחיים שלך.
בבוקר רותי התעוררה לניחוח קפה. היא הלכה למטבח מצאה שם את יעלה עם מגש ועוד חיוך ענק.
אמא, תראי מה הבאתי! פרשה דף גדול: טירה שלא נגמרת עם שלל צריחים, כל אחד משוגע יותר מהשני, סביבו צמחייה מנצנצת והר געש. ודרקונים שעפים מסביב, חברה, לא מאיימים.
זו תהיה הטירה שלנו, סיכמה יעלה בגאווה. אפשר להתחיל היום?
רותי בדקה כל פרט, פניה התמלאו שמחה. חיבקה אותה:
יופי של רעיון! מאיפה נתחיל? צריח או היער?
יעלה שתקה רגע, החליטה:
מהצריח. שהוא יהיה מגדלור שידעו כולם שכאן הבית שלנו.
רותי חיבקה את בתה, הביטה בעיניים שלה בוערות. וברור לה הן לא יחזרו לבית שבו מפחדים להתבלבל. כי כאן, מתוך ריחות של צבע ודביקות ואור וצחוק הן גילו את הבית האמיתי שלהן.
בית של סיפורים.
בית ששם נולדת שמחה.
