יומן אישי איפה שנולד האושר
אמא, תראי מה יצא לי! כל כך התאמצתי! והמורה שלי לאומנות אפילו החמיאה לי!
התפרצתי למטבח, כמעט דופקת את הדלת אל הקיר. הידיים שלי החזיקו ציור ולא סתם החזיקו, אלא נשאתי אותו לפניי, בזהירות, קצת מורמת, כאילו זו הייתה אגרטל יקר שמפחדים להפיל. הרגשתי איך הלחיים שלי אדומות מהתרגשות, וכאילו כל העולם שקוע בעיניים שלי, בהן השתקף העולם הדמיוני שיצרתי.
אמא ישבה ליד החלון, ערבבה את התה בסבלנות. הרעש של הדלת גרם לה להרים אליי עיניים מיד ראיתי את החיוך שלה. נעצרתי שתי פסיעות מהשולחן, מושיטה לה את הציור שיבחנה היטב.
היא התקרבה, בחנה ואז באמת גילתה משהו מיוחד. על הבד השתרע נוף דמיוני: טירות גבוהות ומסולסלות בתוך ערפילים, בדרכן לרקיע, ומעל פרשו דרקונים את כנפיהם בין העננים. זה לא היה בולט בצבעים חזקים, אלא בהרמוניה עדינה של כחולים, אפורים וזהב מעט שנוצץ פה ושם. הכל היה בנוי בהרמוניה, ציור של ילדה מלא מחשבה, תכנון והמון נשמה.
מדהים, ילדה שלי, איזו אלופה! אמא ליטפה את פני הציור, הצבע עוד לא התייבש, המגע היה כמעט לא מורגש. אבא שלך יעוף על זה, תראי.
עמדתי רגע שותקת, מאפשרת למילים שלה לחלחל אליי. כל כך רציתי שיאהבו את הציור שלי ישבתי עליו חודשים, חשבתי כל פרט, בחרתי צבעים כדי שישתלב בדיוק בסלון. הנהנתי וחיבקתי את הציור אל החזה, הולכת לסלון, אמא צעדה אחריי באיטיות.
בסלון ישב אבא דניאל מול הלפטופ, שקוע בעבודה. לא הרים עיניים לרגע כשהתגנבנו פנימה.
אבא, תראה מה סיימתי! עבדתי על זה שלושה חודשים! בדקתי שכל צבע יתאים, שהמסגרת מעץ בדיוק כמו הריהוט רציתי שהכל יתחבר
דניאל הרים מבט מהמסך, הביט וחייך ואז החיוך נעלם, במקום זה פרש שפתיים בזעף:
זה אמור להשתלב בבית? את באמת חושבת שיצירת דמיון כזו מתאימה בכלל למראה של הדירה?
הרגשתי איך הלב שלי נכנס לכיווץ. החזקתי את הציור בכוח, הלב רועש. לא יכולתי להסתיר את העלבון, אבל ניסיתי להחזיק את הקול יציב:
התאמצתי. בניתי את הצבעים שיתאימו, המסגרת מעץ כמו כל השידות חשבתי שתאהב.
אבא קם בחדות, הזיז את הכיסא ברעש. התקרב, התכופף אל הציור שלי הסתכל על כל פרט: על הטירות בערפל, על הדרקונים, על המשחק העדין בין הגוונים. הבטא שלו חיפשה טעויות, לא יופי.
“להתאים”? זה פשוט חסר טעם. דרקונים, טירות, ערב רב של תמונות בלי שום עומק. זה לא שייך אפילו לחדר של ילדה קטנה.
אני הרגשתי איך דמעות עומדות לפרוץ, התאמצתי להיות רגועה וניסיתי לענות:
זה פנטזיה, זה הסגנון שלי! ככה אני רואה! המורה שלי מאוד התלהבה, היא אמרה שיש לי סיכוי לזכות אפילו בתחרות בית ספרית!
אבא גיחך, קיפל ידיים בחזה, עיניו בורקות ביקורתיות. ההשתקה הייתה חונקת ואז דחף את הציור. הוא נפל, פגע ברצפה, נחת על צידו.
זה זבל. לא צריך לראות את זה פה, פסק בקור, סימן שחבל שהפרעתי לו.
צעקתי, רכנתי מיד אל הרצפה, הרמתי את הציור ובדקתי בקפידה אם הצבעים לא ניזוקו. אמא התקרבה אליי בשקט, מחזיקה מהצד השני ומנסה לייצב אותי.
אנחנו הולכות, היא אמרה וקולה יציב, נכון, לא דרמטי. נמאס. אתה אובססיבי עם כל השיפוצים, הפכת את הבית למוזיאון שלך ואת הילדה שלנו אתה פוגע. גמרנו. תחיה לך במלכות שלך לבד.
פנינו לדלת, החלל התכווץ מאחורינו הוא המשיך לשבת בכורסה שלו, קפוא ונעלב מנוכחות השקט.
מה? שאל כמו מישהו שלא שמע.
לא. אנחנו לוקחות את הדברים, הולכות ולא חוזרות. לא היום, לא מחר, לא אף פעם, ענתה אמא בלי להביט לאחור.
נו, ובדיוק לאן תלכו? הניף יד מזלזלת. לדירת הירושה המעופשת של סבתא שלך? חורבה! עוד יומיים תתחרטי, תבקשי סליחה. ואז עוד אשקול אם לסלוח.
אבל אמא לא ענתה. היא לקחה את ידי, הובילה אותי לחדר עם הציור.
ארזנו בשקט בגדים, ספרים, תמונות לקחנו רק מה ששייך לנו. ארזנו בזהירות את הציור בנייר, לשמור שלא יישרט. דניאל שוב עמד בפתח, לא זז. השתיקה שלנו הפכה אותו חלש, לא כועס כאילו לא ידע איך לאכול את ההחלטיות המוזרה הזו.
עד הערב כבר היינו בדירה הקטנה ההיא, ברחוב צדדי בצפון תל אביב, בבית ישן שעמד בין עצי דקל ואלונים עתיקים. קומה שלישית, תקרה נמוכה, קירות מתפוררים, ריצוף פרקט ישן שמשמיע חריקות. חלונות חורקים, אבק בכל פינה אבל הייתה שם תחושת שקט, ריח של ספרים ישנים.
אמא רק חייכה חיוך עצוב. הכל בסדר. נעשה שיפוץ פשוט לא מפואר, לא מוזיאון. בית שיגרום לנו להרגיש טוב.
עמדתי שם עם קופסה מלאה צבעים ביד. הלכתי אל הקיר, הרמתי מברשת ואז שאלתי, כמעט בלחישה:
מותר? לצייר על הקיר?
בטח, חייכה אמא. תציירי איפה שבא לך! רק קודם נטייח שמה שלא יתקלף.
התקשרה לחברה מהעבודה בעלה איש שיפוצים. תוך יום כבר הגיע עם צוות, מדד, התחיל לעבוד. בזמן העבודות שכרנו דירה בסביבה. הכסף שסבתא שלי הורישה לי שהתכוונו לשמור לאוניברסיטה, דווקא מאוד עזר עכשיו
************
לאחר כמה שבועות, השיפוץ נגמר. הקירות צבועים פסטל, אך בכל חדר יש קיר אחד לבן, רק, בדיוק בשבילי.
צרחתי משמחה, וחיש קל מרחתי צבע ראשון על הקיר. תנועות מהירות, אך מדויקות המחשבות שהתרוצצו בראש, התגלגלו לדימויים של טירות ודרקונים, הרים רחוקים מנצנצים בזהב.
אמא התיישבה בכורסה הישנה. רק התבוננה בי ויכולתי לראות איך עיניה מתמלאות בשקט גאה, ממש כמו קסם קטן בלב הבית.
הטלפון שלה צפצף. סימסה מדניאל: “כשתירגעו, אתן יכולות לחזור. רק שהציור יישאר איפה שהוא בפח”. היא כיבתה את הטלפון, רק המשיכה להביט בי, רואה את עיני נדלקות מיצירתיות ממש אושר. ברגע הזה, ידעתי שהיא לא תחזור אליו. לא כי הפסיקה לאהוב היא עדיין אוהבת אבל האושר שלי חשוב יותר מכל.
*******************
לא בזבזתי זמן. החדר החדש שלי הפך לסטודיו קירות עם נופים דמיוניים, דרקונים, טירות. אפילו התקרה הפכה לשמים זרועי כוכבים, והדלת שער לעולם קסום. הייתי כל כך מוטרפת ביצירה, ששכחתי לאכול ולישון כל פרט נדבך נוסף בדמיוני החי.
ראיתי שאמא מסתכלת עליי אחרת. במקום חשש התלהבות, במקום זהירות פריצה קדימה. כבר לא פחדתי לטעות, לא ביקשתי שוב אישור שאבא שלי אוהב את מה שאני עושה. פשוט יצרתי מתוך שמחה.
אחד הערבים, אחרי שנרדמתי, נכנסה אמא בשקט. הסתובבה בין הקירות, נגעה בצבעים שהתייבשו כאילו כל משיחה היא הלב שלי. פתאום הבינה זו לא “שלמות” עיצובית, אלא יצירת אמת. כל קו רגש, כל צבע חיים.
הטלפון שלה שוב צפצף הודעה מגוחכת מדניאל: “את באמת חושבת לגור בחורבה הזו? תחשבי על העתיד של הילדה. היא צריכה בית נורמלי, לא בלגן אמנותי”. הסתכלה בהודעה, לקחה נשימה ושלחה חזרה: “מה שהיא צריכה זה בית בו לא יקראו להיצירות שלה זבל. ושאמא שלה לא תחשוש לקנות ספוג לא בצבע הנכון. ושיהיה רגוע עשינו אחלה שיפוץ”.
בבוקר החלטנו: הגיע הזמן לייצר קצת חמימות, להפוך את הדירה לבית. סידרנו רהיטים כך שהאור ייפול הכי יפה, הבאנו מהמחסן כריות צבעוניות שמזמן לא השתמשנו בהן, מעצימות את החום הביתי הספונטני.
בשבת יצאנו לשוק הפשפשים ביפו בין חנויות עתיקות לריחות מאפים. נתקלתי בקופסה מעץ עתיק, מגולפת בפרחים: “אמא, אפשר?” היא חייכה, “בטח, זו באמת קופסה מהאגדות”. אמא נמשכה דווקא לכורסה מתנדנדת, ישנה צבע, שהיא קבעה עליה “זה יהיה כס המלכות שלנו”.
התקדמנו בדרך חזרה, עיני צדו חלון של חנות ציוד אמנות. רציתי כל כך לקנות צבעי שמן, כאלה שמבריקים מתכתית בפנים.
אמא, אפשר?
כן, הכריזה. וגם קנבס גדול בשביל כל הראש הדמיוני שלך.
חיבקתי אותה למוות. בפנים עלה לי חום, לא שמחה מטורפת אלא שלווה עמוקה, ביטחון שאנחנו במקום הנכון.
נזכרתי איך בבית הישן פחדתי לשים כוס במקום הלא נכון, לבחור וילון בצבע כבד מדי, לרכוש מגבת בצבע שלא מסתדר בעיצוב. והנה, פתאום, אין כאן שום פחד רק צבעים, רעש, צחוק, ותחושת בית אמיתית.
בלילה שמתי לב לרחש בקצה החדר של איילה (החלפתי את שמי לאיילה כשעברנו!), היא ישבה ליד השולחן, מסדרת בזהירות את הצבעים החדשים. בחנתי אותה מפתח הדלת: היא ממיינת, מניחה את המברשות, עורכת הכול בדיוק לפי הדמיון שלה. הבעה של ריכוז מוחלט. כל החדר מלא באנרגיות טובות.
את לא עייפה?
אני לא יכולה לישון, אמא. אני חייבת להתחיל ציור חדש דמייני: טירה ענקית, ספירלות עד לשמים. יער זוהר סביב, נחשים של דרקונים באוויר. הם בדרך אלינו כאילו רוצים לספר סוד.
ריחפתי אליה, נשענתי על המשקוף. זה נשמע כמו קסם. איפה תציירי?
על הקיר של הסלון, אמרה בהחלטיות. שיהיה הסיפור שלנו, כל הזמן מול העיניים.
הנהנתי, דמעות לא של כאב, אלא של הקלה אמיתית, עלו בעיניים. סוף סוף הבנתי בית זה לא קירות או תכנית מושלמת, אלא מקום שאפשר לצייר בו דרקון על הקיר ומבינים אותך. פינה לדמיון, לאהבה, לידיים שמתלכלכות מצבע.
בבוקר התעוררתי לריח קפה. במטבח כבר המתינה לי איילה, שתי כוסות קפה, צלחת כריכים, וקופסה מלאה דפים. היא פרשה סקיצה טירות, גנים מוארים, דרקונים משעשעים לא מאיימים, מחייכים, מסקרנים. מוסיפה בהתרגשות:
אני רוצה לצייר את זה על קיר הסלון. שאף פעם לא נשכח איך הכול התחיל. להתחיל היום?
בחנתי כל פרח, דרקון, שער. כל כך הרבה דמיון וחמימות. חייכתי, חיבקתי אותה:
רעיון מושלם. מאיזו פינה נתחיל? אולי מהצריח הגבוה?
איילה הנהנה בהחלטיות בדיוק מאיפה שהלב ידעה:
מהצריח. הוא כמו מגדלור שכולם ידעו שזה הבית שלנו.
הסתכלתי עליה, על הניצוץ בעיניים, על הציור עם הקסם והרגשתי בלב שזו הדרך. אנחנו לא נחזור. לא נחזור למקום שבו צריך להיזהר מכל צעד, שבו אומנות נקראת זבל, שבו החלומות הם שטות. כי כאן, בין צבעים, סקיצות וקירות לבנים מלאים תקווה מצאנו סוף סוף את הבית.
הבית שאפשר להיות בו עצמך.
הבית שבו נולדות אגדותבאותו יום, כשהשמש החליפה צהוב ברוך של ערב, אחזנו שתינו במברשות והרמנו יחד את הצבע הראשון על קיר הסלון. כל נגיעה הפכה לצחוק, כל טיפה שזלגה לסימן של חופש. ידיים שלנו התערבבו זו בזו, כל אחת מוסיפה פרט משל עצמה: אמא מציירת גבעול דק מתפתל, אני מכניסה קשת בענן שהולכת וזורחת מבין העננים. מתישהו, בין השיחה לצבעים, הפסיקו הציפורים לשיר לטובתנו, והתחלנו לשיר לבד שיר קטן משלנו.
לקראת הלילה התרחקנו מעט להתרשם. בסלון, העץ שציירנו שלח שורשים אל תוך הפרקט, הצריחים טיפסו עד התקרה, דרקון אחד הביט עלינו בחיוך כאילו מזמין לעוד הרפתקה. העולם שבנינו יחד היה אמיתי כל כך, חי ומזמין, לא היה צריך הסבר.
שכבנו שתינו על השטיח, מותשות, מתבוננות בקיר הזה ואמא אמרה בשקט:
הרגע הזה, איילה, הוא הסוד שלנו. איפה שיש אהבה ודמיון שם תמיד נולד האושר.
עצמתי עיניים, הלב שלי היה מלא ידעתי שגם אם כל העולם יגיד אחרת, הבית הזה ימשיך לנבוט צבעים, חלומות וביטחון.
ואולי, יום אחד, מישהו אחר יכנס ויחייך אל הדרקון שבסלון. אולי סיפורים חדשים יוולדו כאן. אבל תמיד יישאר הצריח הגבוה כמו מגדלור, מספר את הסיפור שלנו: איך בנינו בית, והרשינו לעצמנו סוף סוף פשוט להיות שמחות.
וככה בין קירות צבעוניים, שקט של ערב, וחיבוק אחד שנמשך גם אחרי שנרדמים ידעתי: בדיוק כאן, במקום הכי פשוט וישר מהלב, באמת, נולד האושר.
