אחרי שאמא הביולוגית שלי נפרדה מן העולם במלחמה נגד המחלה, אבא שלי החליט להביא אישה חדשה אל הבית שלנו, שתהיה לנו כאם לי ולאחים שלי. במשך זמן רב התקשיתי לקרוא לה “אמא”, אבל אט־אט נהיה ברור שגם היא ראויה לתואר הזה.
כשהאמא שלי עזבה, הייתי קטנה מאוד. אבא מצא את עצמו בודד אל מול שלושה ילדים קטנים שמתרוצצים ומבקשים אהבה. הוא ידע שחסרה לנו נוכחות של אם, ופנה לאישה שהכיר, שמה היה עלמה, וביקש ממנה להפוך לאמא שלנו. עלמה קיבלה אותה שליחות בלב פתוח ובנשמה רחבה, דאגה לבית, והחזיקה את הקן יחד. בעזרת חסכונותיה האישיים קנתה בדים ותפרה לנו תלבושות חדשות לבית הספר לי ולאחים שלי.
האחים שלי קיבלו אותה במהירות אל חיקם והיא הפכה עבורם לאמא, אבל אני נדדתי בין רגשות. היה קשה לקרוא לה אמא; עולמות התערבבו בי. כילדה קטנה, לא מצאתי מילים להסביר. וביום אחד, עמדתי מולה וסיפרתי לה בשקט, שאמא שלי תמיד אספה את שערה לפקעת נמוכה בעורפה. מאותו היום, גם עלמה סידרה כך את שערה, כאות של כבוד לאמא שממנה נפרדתי.
למרות הדאגה הרבה והמאמצים האינסופיים שלה, לא יכולתי להביא את עצמי לומר את המילה “אמא”. אז אבא הגה רעיון מוזר, חלומי כמעט: ארגן ארוחה חגיגית, ועלמה טרחה והכינה את עוגתי האהובה ביותר בעולם. הוא קבע, שרק אם אקרא לה “אמא” אטעם מהעוגה שחלמתי עליה. ובסופו של דבר, אמרתי “אמא”, והיא הפכה לחלק מהותי ומרכזי במשפחה שלנו.
החיים נעו כמו זר מי מעיין ושבריהם אנחנו, ילדים, הורינו, כולנו בתוך מחול הניסיונות. ההורים שלי התמודדו עם קשיים רבים ומחלות. גם אמא שלי לקתה באותה מחלה קשה שקטלה את קודמתה, אך הצליחה לגבור עליה. בנינו בכור המשפחה נעלם לפתע ערב חתונתו ונמצא מאוחר יותר כאילו נשאב לפינות המסתוריות של חלום לא פתור וקבור תחת הרים של זיכרון. למרות כל הכאב והפצעים בלב, אמא שלי נשארה סלע חזק ואדיר, מלאה טוב לב, עדינות ואהבה.
בתוך הערפל של השנים, גידלה אמא שלי חמישה ילדים, ליטפה נכדים והיום מעניקה חיבוקים לנינים. היא מתעוררת באישון לילה בבית החם שבירושלים, מסדרת, מנקה וסורגת בזריזות כיפות וצמרונים לקטנים שבמשפחה. למרות גילה, הסיפורים שלה מלאים חיים, והאהבה שלה שופעת בלי סוף כאילו הלב שלה בזיכוך שלא נגמר. עם כל יום שעובר, אנחנו שמחים שנפל בחלקנו להיות ילדיה, נכדיה ומשפחתה, כי אנחנו ברי מזל אמיתי שיש לנו אמא כזו.
