שידוך לפי לוח זמנים
יום חמישי, 16:05
ישבתי במשרד, בתוך ים של ניירת חישובים, חשבוניות, דוחות החודש החדש. ליד החלון, קרני שמש של אחר הצהריים חדרו מבעד לתריסים ויצרו פסים דקים על שולחני. היה שקט כמעט מוחלט רק רחשים עמומים מעבר לקיר והקלדה פה ושם. ברחלי שקט מבורך לעבוד בלי הפרעות.
ואז, ברגע הכי פחות צפוי, צלצל לי הטלפון. איתי, אני, אדם מאורגן, קפצתי מעט כשהשם אימא הבהב על המסך. בדרך כלל היא מתקשרת רק בערב, אחרי שהיא מגיעה הביתה, ולא באמצע היום. שעון הראה שלוש אחר הצהריים. מה דחוף עכשיו?
עניתי, חושש מעט, כי אמא שלי היא סוג של אמא דואגת מדי.
איתי, חמוד שלי, אתה יכול לבוא דחוף? קולה רעד טיפה, אף שניסתה להתגבר. זה ממש חשוב.
משהו בי מיד התכווץ. סידרתי מהר את המסמכים, ריכזתי אותם בתיק במהירות, והתאמצתי להשאיר קול רגוע:
קרה לך משהו? הכול בסדר?
הכול בסדר, נשבעתי! ענתה לחוצה, פשוט חייבים לדבר. עכשיו.
לקח לי רגע להבין שאין פה משחק. המון עבודה חיכתה, עדיין מוקדם לסיים יום, אבל טון שלא מותיר ברירה זה אצלנו סימן לא להמשיך להתעקש.
אני בא, הסתכלתי על השעון. אהיה פה עוד שעה.
תשתדל מהר יותר, פתאום הנמיכה קול. פה יש אנשים שמחכים.
המילים אנשים מחכים תלשו אותי החוצה מהשגרה. מה כבר קורה? אולי סתם עניין משפחתי? אולי משהו דחוף באמת? אני הרי מכיר את ההיסטריות של אמא, אבל משהו בקולה היה לא צפוי.
סגרתי את התיק, שילבתי את הארנק והנייד, שלפתי את הזקט ונכנסתי בזריזות למשרד של הבוס כדי להסביר את היציאה הדחופה. הוא קיבל בהבנה לך, איתי, משפחה זה חשוב. הזמנתי מונית באפליקציה, שלחתי לאמא הודעה משהו להביא?, והיא רק החזירה רק לבוא.
ירדתי לרחוב ורק אז שמתי לב שאני רץ כמעט. הבטן פועמת כל הדרך. המונית הגיע במהירות, וכל הדרך הבטתי קדימה, מנסה לשמור על שלווה ולעצור את הפרשנויות בראש.
הדרך הייתה בדיוק 40 דקות פקקים של תל אביב כרגיל. נופים רגילים חולפים מול החלון: מקומונים, שדרות, קיוסקים, עצים ירוקים פה ושם לא הייתי פנוי אליהם כלל. הראש היה עסוק בניחושים דאגות על העבודה של אמא, קרובת משפחה אולי חולה? עשרות אפשרויות התחרו ביניהן ולא באף אחת לא האמנתי באמת.
כשהגעתי הביתה, שלפתי את המפתח, אך הדלת נפתחה מיד. אמא שלי משכה אותי פנימה.
סוף סוף! אחזה בידי בוא, בוא.
בכניסה קיבל את פניי הריח של חלות טריות, מאפה חגיגי שאמא מכינה רק לאירועים חגיגיים. רגע עצרתי, שואף עמוק. משהו לא התאים: בין הלחץ והריח המתוק.
חלצתי נעליים ונכנסתי לסלון.
אמא, מה הולך? שאלתי ממש בכניסה.
ונעמדתי המום: סביב השולחן ישב יונתן, הבן של רחל, חברה של אמא. עוד מגיל שבע צחקנו שהוא חסר עמוד שדרה. מאז ומתמיד היה מהסס, מגמגם, מניע ידיים מבוכה, וכשהיום הוא מולי בדיוק אותו חוסר ביטחון, כפתור חולצה פתוח ואמא שלו זורחת לעומתו כאילו מדובר בשידוך המאה.
שלום איתי, התרומם יונתן להושיט יד, ואפילו לא ידע לאן להסתכל. לא נפגשנו הרבה זמן.
לגמרי, ויכלנו בקלות לעבור עוד עשור בשקט מלמלתי עם ידיים משולבות. אמא, מה דחוף כל כך?
אמא החלה לסדר מפיות כשהתחילה לדבר.
איתי, דיברנו רחל ואני אתם מכירים שנים, גדלתם יחד, שניכם מבוגרים, עובדים
אז? נעצתי בה מבט, מתאמץ להסתיר את הכעס. להשאיר עבודה, להבריז לעובדים, כל זה בשביל
רחל לא התאפקה:
יונתן נהיה בחור לתפארת! עובד בהיי-טק, דירה משלו ממש מסודר
רק רצינו שתכירו, אמא פנתה לבסוף אליי, בעיניים מתחמקות. תדברו, תתקרבו.
הרגשתי את העצבים בוערים. שוב, אותה גישה שתסדר אותי ככה, מבלי לשאול. ניסיתי להיות שקול:
אמא, עם כל הכבוד, זכותי לקבוע עם מי אני רוצה לדבר. את לא יכולה לסדר לי את החיים.
יונתן הסמיק והתחיל ללטף את הצווארון, משתדל למצוא מילים:
איתי, אולי לא נמהר? ננסה לדבר, להכיר אולי נופתע לטובה?
אין פה הפתעות, יונתן, עניתי ישר. לא חיבבתי אותך בעבר, ולא הופתעתי עכשיו. לא כולם חייבים להיות יותר מידידים.
הוא השפיל עיניים ברגע של חולשה.
לפחות תן לנו צאנס גמגם ברוך.
נשמתי עמוק, לא רצה להעליב, אבל בלי לשקר:
אתה בחור טוב, יונתן. באמת. אבל זה לא קשור כימיה לא נוצרת בכח, כי לאמא שלי ולרחל בא.
החיוך הציני חזר לסנטרי. אספתי תיק.
זה הזמן ללכת. אמא, סליחה שטרפתי לכן את התוכנית, אבל זה עדיף מלהעמיד פנים שזה מעניין אותי.
אמא הושיטה יד, ניסתה לעצור רק נדבר שוב, בבקשה. הכל היה לטובתך
הרמתי יד, בטון עדין אך תקיף:
נדבר מחר, כשהדברים יתבהרו. רק בבקשה בלי עוד איגודים כאלה. דאגתי ואני לא אוהב את זה.
יצאתי מהבניין כשאוויר אחר הצהריים רענן. נשמתי עמוק, מקווה שזה ירגיע. למה אי אפשר פשוט לקבל שאני יודע מה אני רוצה? למה היא בטוחה שצריך לעזור לי?
נכנסתי דרך הגן השכונתי, הילדות שיחקו בקוביות, אמהות עם עגלות, זוגות קשישים בשמש תל אביב ביום רגיל. התקדמתי בין שלוליות כדי לא להירטב.
הטלפון רטט אמא. רציתי להתעלם, אבל עניתי.
איתי, למה יצאת כך? קולה, פוגע אך נעלב, לא מבין למה סגרתי ככה.
אמא, אי אפשר לשדך לי מתוך מצוות חברות של 20 שנה. זו לא סיבה להעמיס עליי משהו שאני לא רוצה.
לא ביקשתי שתתחתן, רק לדבר! שוב ציפייה, שוב פקפוק.
טוב, עניתי בשקט, הוא בחור טוב, אבל זה לא אומר שהוא בשבילי.
אז מה אתה מחפש? בקול אמא התנגנה עייפות, דיאלוג מוכר עד כאב. שלוש שנים לבד, אף אחת, אף פעם.
לא מוציא מישהו סתם רק כי צריך לאמא. אשמח להכיר, אבל בדרך שלי!
מה? העבודה והלבד יהיו המלוות שלך? דמעות בחצי בדיחה, אני רק רוצה שתהיה מאושר.
אני מאושר, אמא. ופשוט השקט הזה, העבודה, הערבים לבד לי זה מתאים. הלחץ שלך לא יוליד בן זוג.
היא שתקה לכמה שניות, הרעש מהמטבח ברקע.
טוב. סליחה. אכפת לי פשוט, אני חוששת שתישאר בודד.
אני יודע. זה בסדר. אוהב אותך. רק די עם ההפתעות כאלה!
מבטיחה. קולה התרכך. ואם תפגוש מישהי רצינית תספר, טוב?
ברור. חייב. ניתקתי וחייכתי אל עצמי.
הרמתי עיניים לשמים, עננים נפתחים, אורות זהובים מתפשטים בשקיעה. הכל נדמה רגוע יותר.
עברו ימים בלעדיה מחשבות טורדניות. העבודה חנקו אותי פרויקט חדש במשרד, שעות נוספות, פגישות בלי סוף. דילגתי בין מסכים, סיכומים, שיחות זום חוזר מאוחר, אוכל בטלוויזיה, נרדם על הספה. ובלילות, שקט. חשבתי על הרגע בסלון, על החיוך של רחל, ההתביישות של יונתן לא אשמה, פשוט אי נעימות. היה קצת עצוב אבל לא התחרטתי.
יום שישי, ערב, תיבת הדואל: הזמנה למסיבת יום הולדת של קולגה. יהיה מצחיק, תבוא אחלה אנשים ומוזיקה. היססתי. רציתי להישאר עם בינג ועוף בתנור, אבל אמרתי למה לא, בוא ננסה. אהיה שם, שלחתי.
המסיבה התנהלה בחצי בר בפרישמן: עיצוב עץ, בריקים, תאורה חמימה, מוזיקה קלה. כוס קפה, מאפים, אנשים בועטים באוויר בדיחות. זיהיתי את יומיק, בעל השמחה, מנופף לי לשלום.
הגעת! חשבתי תברח.
הגיע הזמן לצאת קצת, חייכתי בחצי עייפות. מזל טוב.
תוך רגע מצאתי את עצמי בשולחן עם חבורה: דיבורים על חדשות, צחוקים. התיישבתי, מאזין, עולה חיוך; מזמן לא נהניתי כך.
לידי התיישב עומר, חיוך פתוח.
אתה איתי, נכון? אני עומר מהפיתוח.
נכון. עניתי חצי מתפלא.
הכרנו בזום, בקיץ. עם אופקים מערכות, נכון?
אה, כן! נפל לי האסימון.
הייתי זה שעשה לכם בדיקות עומסים, גיחך, לא היה פשוט.
השיחה זרמה: חוץ ממקצוענות, עומר התגלה כאדם עם ראש על הכתפיים, ידע להקשיב, ענה מספיק ציניות כדי להצחיק, נתן לי הרגשה נינוחה.
ההמולה השתלטה במהרה. עומר הציע שנצא להסתובב קצת. נשמתי אוויר לילי, והמשכנו לדבר ליד שורת אפרסקים מול הבניין.
אז מה אתה עושה חוץ מעבודה? שאל עומר.
קורא, טיולים, זר לא כל כך אוהב מסיבות האמת.
אוהב לטייל? שמע, הייתי שנה שעברה בגיאורגיה טירוף! אנשים, יין, הרים
התחלתי להקשיב לו מפרט, צוחק, מתאר שבילים בין עננים ועיירות קטנות גרם לי לרצות לטוס לשם מיידית.
ואיפה אתה נח? שאל אותי פתאום.
חוף פלמחים ים, אין כמו זה בשבילי. לצערי לא מספיק יוצא.
חייבים לשפר את זה. חייך בטבעיות אולי בשנה הבאה נטוס יחד?
הפתיע אותי, לא ציפיתי לישירות, אבל הצחוק יצא לבד.
בוא נתחיל לאט.
הכי טוב. תרצה לצאת מחר לקפה?
אשמח.
כשחזרתי הביתה, עוד לא הספקתי להניח תיק, וטלפון מצלצל. אמא.
איך היה? שאלה בזהירות.
יפה. היה אחלה. הכרתי בחור, קפה מחר.
באמת? שמחונה, עם טיפת חשש.
כן. אינטליגנט, חמוד, עצמאי. לא התקשר לאמא אחרי חילוקי דעות.
היא צחקה.
אולי אמא בכל זאת התרגשה יותר מדי.
עצמתי עיניים, רציתי שהיא תבין:
זה טוב שאת דואגת, באמת. אבל אני מסתדר. מבטיח לעדכן ברצינות.
סומכת עליך. אמרה, בעדינות.
וגם אני עלייך, חייכתי.
הנחתי את הטלפון. בחוץ דלקו האורות. אפשר היה לשמוע מוזיקה שקטה, צעדים חולפים, קולות רחוב.
נשמתי עמוק, מרגיש שהכול מסתדר לי במקום. אני לא יודע לאן זה יתגלגל, אבל הבנתי היום דבר חשוב: הדרך שלי שונה משל אחרים, ואני רוצה שהיא תישאר רק שלי. מי שמארגן לך את החיים, לא בהכרח מבין מה אתה צריך ולפעמים האומץ להחליט לבד, הוא מה שיהפוך את השקט הפנימי לאושר אמיתי.
