מפה לבנה, חיים אפרפרים
המרק היה מעולה. נעמה ידעה את זה, כי טעמה שלוש פעמים תוך כדי ההכנה, ובכל פעם התלהבה מחדש. הסלק היה טרי, מהשוק Carmel Market, בשר על העצם התבשל שעתיים באיטיות, את השום היא כתשה ממש לפני הסוף בדיוק כמו שצריך. על השולחן עמדו נרות, על המפה הלבנה כן, ההיא, מפשתן שריגלה תמיד לאירועים מיוחדים. חמש עשרה שנים. זה הרי אירוע מיוחד, לא?
בחוץ החשיך. אוקטובר בתל אביב תמיד ככה לח, כביכול מיובש, ריח של עלים רטובים ועשן של מכוניות. נעמה סידרה את המזלג לצד הצלחת, משכה קצת בפינה של המפה, למרות שהיא ישבה ישר לגמרי. ואז עמדה לרגע במרכז המטבח, סתם עמדה, מקשיבה לתקתוק השעון מעל המקרר.
יותם נכנס בתשע וחצי. היא שמעה אותו מסתבך עם המנעול, זורק את השקית על הרצפה, מדליק את האור של הכניסה.
“נו, מה יש לאכול?” הוא הציץ למטבח, עוד עם המעיל, האף אדום מהקור של הלילה.
“בוא, לך תשטוף ידיים, תשב. הכנתי מרק סלק, עוף, גם סלט חתכתי.”
יותם פשט את המעיל שם בדלת, השליך אותו על כיסא. הביט מסביב.
“מה עם הנרות?”
“נו, יותם, יום נישואים חמש עשרה שנה.”
הוא שתק, הלך הכי מהר לכיור, שטף ידיים, התיישב. נעמה מזגה מרק והניחה לפניו את הצלחת. מעל שמה כף של שמנת חמוצה, בדיוק כמו שהוא אוהב.
יותם רחרח, טעם בכף, לועס.
“חמצמץ משהו.”
נעמה התיישבה מולו.
“באמת? לי זה נראה סבבה.”
“אצל אמא שלי המרק סלק יוצא אחרת. הרבה יותר עשיר כזה… לה יש טעם אמיתי.”
נעמה לקחה מהמרק לעצמה.
“כן… תאכל כל עוד זה חם.”
“אני אוכל.” הוא סובב את הצלחת. “אבל למה מפה לבנה? תשפכי רוטב בסוף.”
“אני לא אשפוך.”
“נו טוב… אמא שלי, לכל אירוע היא שמה מפה בורדו, ככה פרקטי וגם יפה.”
נעמה הסתכלה על הנרות, הלהבה הקטנה רעדה קלות בכל פעם שיותם זז ליד השולחן.
“יותם, היום זה חמש עשרה שנה שאנחנו נשואים.”
“אני יודע.”
“לא אמרת כלום כשנכנסת.”
הוא הסתכל עליה, קצת מופתע, כמעט נעלב.
“מה הייתי אמור להגיד? יום הולדת זה לא.”
“פשוט… לא יודעת, זה חמש עשרה שנה.”
“זה חמש עשרה שנה,” הוא קטע. “נו, איפה העוף?”
נעמה קמה, הביאה את העוף מהתנור. חום, עשבי תיבול מעל, בדיוק כמו שהוא אוהב.
“יצא יבש.” חתך חתיכה.
“הרגע הוצאתי אותו.”
“אה, בטח החזקת יותר מדי. אמא תמיד שמה נייר כסף, ככה זה יוצא עסיסי.”
נעמה לקחה קצת עוף לעצמה, לעסה. בחוץ עברה מכונית והאור שטף את התקרה לרגע.
“ראית את אמא שלך היום?” שאלה בשקט.
“קפצתי אחרי העבודה. למה?”
“סתם, שואלת.”
הוא שוב הסתכל על המפה.
“סתם בזבוז שתשמי מפה לבנה, נעמה אצל אמא זה תמיד מסודר: צלחות מתואמות, מפה כהה, הלחם חתוך דק-דק. ואת,” הוא הצביע על הלחם “הנה, עבים כאלה.”
נעמה הניחה את המזלג. בשקט, ליד הצלחת. בפנים משהו התכווץ לה והתרפה. כמו אגרוף.
“יותם,” אמרה בשקט, מופתעת מהרוגע שיצא לה, “אתה שם לב למה שאתה רומז?”
הוא הביט בה, קצת מעוצבן, כמו שמסתכלים על מישהו שמפריע לאכול.
“מה? אני רק אומר שאצל אמא זה יוצא יותר טוב. מה רע בזה?”
“נכנסת בלי להגיד מזל טוב. התחלת להעביר ביקורת, על הארוחה, על המפה, על לחם, על העוף. השקעתי שלוש שעות פה, יותם.”
“נו ומה? אני אמור להריע? זה העבודה שלך.”
נעמה שתקה רגע.
“העבודה שלי?”
“ברור. את בבית, את מכינה. אני מביא כסף. הגיוני.”
“וחמש עשרה שנה גם רק עוד משהו שצריך לעשות?”
“מה את רוצה, שאקריא שירים? אמא תמיד אמרה: פחות רגשנות, יותר סדר אז הבית מחזיק.”
הנר רעד. פעם אחת. כאילו שמע גם הוא.
נעמה קמה, פינתה את הצלחת שלה. הלכה לחלון, עמדת והביטה על גגות תל אביב הרטובים, על המרפסות עם האור הצהוב, על העץ בחצר שכבר נשאר כמעט בלי עלים.
הסתובבה.
“יותם, תארוז דברים.”
הוא הרים ראש.
“מה?”
“תארוז ותלך, בבקשה.”
הוא הסתכל עליה כאילו שמעה מישהו שמדבר סינית. ואז חייך נבוך, כמו השתעל.
“לברוח מהבית? ברצינות?”
“ברצינות.”
“בגלל המרק?”
“לא בגלל המרק.”
“בגלל מה? בגלל שאמרתי משהו על אמא שלי? נו באמת, נעמה.”
“לי זה לא נראה מצחיק.”
“מה, נעלבת? טוב, סליחה תתיישבי?”
“לא, יותם.”
הוא הביט בה. היא עמדה ליד החלון. עמידה יציבה, שקטה. אולי הוא ציפה לבכי, לדלת נטרקת, לצעקות. לכל דבר. חוץ מהשקט הזה.
“את לא מתבדחת,” הבין, לאט.
“לא.”
שקט. השעון מתקתק, הנר דולק.
“על סתם ריב…” התחיל.
“לא על אחד, על חמש עשרה שנה של אותו ריב.” היא קטעה. “לך, יותם. קח מה שאתה צריך, את השאר תאסוף אחר כך.”
יותם עמד רגע. ואז הסתובב והלך לחדר שינה. שמעה אותו פותח ארון, מחפש בתיק. היא נשארה במטבח, ישבה, הסתכלה על הנרות. הם בערו בשקט, בלי רעד.
כשהוא יצא עם תיק, נעצר בדלת. הביט על השולחן, המפה, המרק, הלחם עבה.
“תצטערי על זה,” אמר.
“יכול להיות,” ענתה. “להתראות, יותם.”
הדלת נטרקה; מנעול הסתובב. ישבה והקשיבה לצעדים שלו נחלשים במדרגות.
אחר כך קמה, כיבתה את הנרות כי כבר לא היה טעם בנר, שטפה כלים. את המרק הכניסה למקרר. החשק לאכול נעלם.
הדירה הדיפה ריח בצל מטוגן וקצת טחב; תמיד זה ככה באוקטובר לפני שמפעילים חימום כמו שצריך.
נעמה נכנסה למיטה בעשר וחצי. לא נרדמה מיד; הביטה בתקרה, הקשיבה לטלוויזיה מהשכנים. ומחשבה אחת רק הייתה לה: היא לא בוכה. מפתיע קצת.
***
אסתר פתחה את הדלת לפני שיותם הספיק לצלצל שוב. תמיד עשתה ככה, כאילו ידעה מראש, חיכתה בצד השני.
“יותם’לה!” ניחתה ידיים ואספה אותו פנימה, הסתכלה על התיק. “אלוהים, מה קרה?”
“העיפה אותי,” הוא ענה יבש.
“מי? היא? נו אמרתי לך, אמרתי לך כל השנים, תיכנס, תיכנס, בדיוק עשיתי מרק עוף עם תפוחי אדמה.”
הוא חלץ נעליים, נכנס למטבח, התיישב. בדירה היה ריח אוכל, ומעל הכל הריח של בתים של קשישים: נפתלין, קורבול, ורובד עמוק של מטבח.
אמא התרוצצה סביב, לא סותמת לרגע.
“היה ברור לי מהתחלה שהיא לא בשבילך, יותם. אישה קרה! מאישה קרה לא באים ילדים זה טבע, יותם. תאכל. הלחם פה חתוך.”
הפרוסות היו דקיקות, ישרות. יותם הביט בהן, נזכר שלנעמה לחם תמיד היה עבה.
“אמא, עזבי רגע.”
“מה עזבי? אני אומרת אמת. חמש עשרה שנה סבלת ומה יש? לא ילדים ולא בית. תטעם את המרק.”
המרק היה חם, עשיר, בדיוק ככה. יותם אכל ושתק.
הימים הראשונים עברו כמו בהזיה. הלך לעבודה, חזר, אכל ארוחת ערב עם אמא, צפה טלוויזיה. אסתר בישלה כל יום בתענוג. פרסה קציצות, הניחה צלחת, אמרה: “אתה חייב לאכול טוב יותר, אתה נהיה חיוור.”
ביום השלישי היא פתחה את התיק שלו בעצמה.
“אל תשים את החולצה הזו יותר היא מקומטת, אני אגיהץ לך הכחולה, הכחול יפה עליך.”
“אני אוהב את האפורה,” אמר.
“נו, מה זה משנה. הכחולה יותר יפה.”
הוא שתק. אכל קציצות, שתה תה. אמא פינתה, ספרה על השכנה, ההיא מקומה רביעית ש”יצאה לדרך משלה ועדיין היא מרוצה ובסיפור הזה היה טמון מסר על נעמה, אבל יותם לא הקשיב.
אחרי שבוע אמא קבעה שהנעליים שלו “נהרסו” וצריכים לקנות חדשות.
“אמא, שלי בסדר!”
“יותם, אני רואה שהסוליה נפרדת.”
“לא נפרדת.”
“נפרדת. בשבת הולכים.”
בשבת הלכו. אמא מדדה על רגליו זוגות שנראו טוב לה, לא לו. הוא רצה שחורות פשוטות, היא בחרה חומות עם אבזם.
“תראה איזה יפות,” אמרה.
“אני לא אוהב.”
“מה אתה ילד, יותם? אלה יותר יפות, זהו.”
המוכרת הסתכלה הצידה. יותם ראה במראה: גבר בן ארבעים ומשהו, עם נעליים חומות ואבזם, מביט קדימה ללא הבעה.
הוא קנה את החומות.
בערבים אמא ישבה מולו וסיפרה איזה ילד טוב היה, כמה הקשיים שלה, ושנעמה לא העריכה את הכל. יותם הנהן.
לפעמים חשב על המפה הלבנה, על הנרות. לא הבין למה היא הדליקה, למה בכלל צריך לחגוג חמש עשרה שנה, מה פה מיוחד. אבל חשב על זה.
וברקע, כרסם בו משהו שלא ידע להגדיר. לחץ שקט, כמו קצת פחות אוויר ממה שצריך.
***
שלושת השבועות הראשונים נעמה חיה בטשטוש.
הלכה לעבודה, חזרה, בישלה לעצמה משהו קל ופשוט, נכנסה למיטה. הערבים היו הקשים שקט מוחלט בדירה, שקט שבהתחלה הפחיד, ואחר כך הפך פשוט לשקט.
החברה ליאת התקשרה יום כן יום לא. “נו, נאמית, מה שלומך? אולי תבואי אלי?” נעמה אמרה, “סבבה, לא חייבת.” ליאת בכל זאת באה בשבת הראשונה, הביאה יין ועוגיות, ישבו עד שתיים בלילה, נעמה סיפרה על הנרות, על המרק, על אמא עם המפות והסדר, וליאת ענתה לפעמים “איזה מניאק”, וזה קצת הקל.
“אין לך מושג כמה את צודקת שזרקת אותו,” אמרה ליאת לקראת הסוף.
“מפחיד לי,” הודתה נעמה.
“יעבור. תזכרי אותי.”
אחריה נעמה עמדה בסלון ובהתה בוילונות הכחולים הכבדים יותם התעקש עליהם, “סופגים את כל האור, פרקטי”. הם ממשיכים מאז. היא הורידה אותם למחרת.
התעסקה בזה שעה וחצי המוט היה כבד, טיפסה על שולחן. בסוף קיפלה, דחפה לארון. החדר השתנה מיד, אור אפור קר החליף את החושך של הבד.
אחר כך הזיזה את הספה, עם עזרה מהשכן, מרדכי הזקן והחביב שתמיד עוזר בגרירות עכשיו הספה ניצבת ליד החלון, והאור נופל ישר. מוזר ונעים.
בשבוע השני התחילה לישון יותר טוב לא לגמרי, אבל היום מסתיים בלי להסתכל בתקרה עד שלוש.
בעבודה הכל רגיל. נעמה רואה חשבון מצטיינת, מסודרת, מוערכת. לא מאחרת, הכל מושלם. הקולגה מאיה, הרואת החשבון הראשית, אישה קטנה עם עגילי פנינה, לא מדברת על עצמה אף פעם אבל את נעמה היא תמיד רואה ומעריכה.
בסוף אוקטובר מאיה קראה לה למשרד.
“נעמה,” אמרה, “אני עוזבת בקיץ. הבת שלי במודיעין, אני עוברת אליה. המנכ”ל רוצה שתקחי את התפקיד שלי רואת חשבון ראשית.”
נעמה שתקה שניה.
“אני?” שאלה, סתם כדי להגיד משהו.
“את. ואני חושבת על זה כבר שנה. תקחי.”
נעמה נסעה באוטובוס וחשבה: זו אחריות אחרת, משרה של ראש מחלקה. פעם יותם חצי לגלג: “מה את צריכה ללמוד עוד? את לא לבד, אני מפרנס.” אז הסכימה, בלי להתנגד בעתיד.
עכשיו הביטה מהאוטובוס בפנסים ושאלה את עצמה: למה לא בעצם?
נובמבר התמלא סידורים. התחילה קצת שיפוצים זולים צבעה את חדר השינה בקרם בהיר, החליפה וילונות לפשתן קליל, בהיר. קנתה אהיל חמים בכתום, הדליקה רק אותו בערב; השקט השתנה. המרחב נהיה שלה.
קנתה כמה אדניות גרניום, שמה בחלון. הריח הירוק, רענן, התאים בדיוק לאור ולצבע.
ענייני גירושים עברו דרך עורך דין. חלק, בלי דרמה. הדירה נשארה שלה, הוא לא נדנד. אולי אמא שלו שכנעה או שפשוט התעייף.
בדצמבר הסכימה לקדם מאיה לחצה לה יד. “כל הכבוד,” חייכה לראשונה ברוך אמיתי.
בערב השנה האזרחית החדשה ישבה נעמה אצל ליאת, הרבה ילדים, כלב ברקע, שלושה סלטי חורף ענקיים. היה כיף ועצוב במעט מהעצב של מצטרף בחגים רק כשהזמנים מתחלפים. הרימה כוסית, הביטה בזיקוקים והרגישה עבר עוד שנה, אני שורדת, אפילו סבבה.
***
החורף של יותם היה עקום.
אמא החליטה – רופא. קבעה לבד: משפחה, קרדיולוג, גסטרו, “אתה נראה רע, חייבים לבדוק.” הוא הלך. הרופאים אמרו “לגילך בסדר”, ואמא הנידה בראשה, כאילו קיוותה שימצאושיהיה מה לדאוג.
בעבודה התחיל להיות עצבני. כולם שמו לב. פז, שותף לעשן איתו בחדר מדרגות, שאל:
“מה נסגר, אחי?”
“כלום.”
“מה, בבית?”
“לא.”
פז הלך. יותם עמד לבד, הביט דרך חלון מלוכלך על מגרש מפעל. שלג דמיוני, אבק, כתמי שמן. לא רצה לחזור לעבודה. לא לאמא. בכלל לא רצה.
שאל את עצמו: מה כן?
לא ידע.
אמא כל ערב חיכתה לו, ארוחה, דאגה, וגם תוכנית מחר: מה ללבוש, לאן ללכת, מתי לחזור. אם איחר צלצלה, לא ענה שוב צלצלה, אחר כך הודעה: “אני דואגת, יותם, איפה אתה?”
פברואר איחר אחרי משחק כדורגל אצל פז; בירה, ככה, גברי. חזר אחרי עשר.
אמא ישבה במטבח בחושך, הדליקה את האור הסתכלה בו כאל פושע.
“איפה היית?”
“אמא, הודעתי.”
‘”אאחר,” היא מצטטת. “לא מספיקה לי הודעת וואטסאפ. הדאגתי, עלה לי לחץ דם.”
“אמא…”
“תאכל. שמרתי קציצות. ואל תכבה טלפון, התקשרתי שלוש פעמים.”
“לא כיביתי. לא שמעתי, היה רעש במשחק.”
“כדורגל,” אמרה כאילו זו קללה.
יותם אכל קציצות ובחן את השולחן.
הבין שהתחיל להתנצל. תמיד, על הכל. למה איחר. למה חולצה זו. למה לא התקשר. למה אוכל מה שלא. למה לא אוכל בכלל.
זכר שפעם הוא אמר: “אמא תמיד יודעת מה נכון.” גאה בעצמו. עכשיו זה מרגיש מוזר, מביך.
מרץ שקל לשכור חדר. בדק מודעה, מצא אופציה, סיפר לאמא.
היא בכתה.
לא חזק, לא בתקיפות, שקט “אז רע לך פה, אני מפריעה, הבנתי.”
לא שכר כלום.
בלילות, לפעמים נעמה הופיעה בחלום. לא רומנטי פשוט אותה עובדת במטבח, או שנוסעים יחד ברכב. סצנות קטנות. התעורר והביט בתקרה של דירה של אמא, ריקה.
היה שואל את עצמו: איפה היא? מה היא עושה עכשיו?
ואז ישר היה משיב: שטויות, בטח מצאה מישהו.
זה תמיד עצבן אותו.
***
פברואר בתל אביב בהיר פתאום. הבקרים נתנו שמש מסנוורת, ונעמה תפסה את עצמה חושבת לקנות משקפי שמש סוף סוף.
קנתה. ורודים, מסגרת דקה. מדדה בחנות וצחקה על עצמה.
העבודה עמוסה, אבל מסתדרת. לפעמים נשארת עד שמונה, יד ימין של הבוס, יואב, איש שקט שהיה מרוצה ממנה.
הקולגות חיבבו. דניאל, העוזרת הצעירה, הגישה לה קפה בלי לשאול, “תודה”, ודניאל האדימה.
מרץ ליאת סחבה אותה ליום הולדת של ידידה. “נעמה, מספיק לבד. תבואי, תכירי אנשים, כיף יהיה”.
החגיגה אצל מיכל בחורה מצחיקה, מארחת, דירה ענקית, שתי חתולות, עץ גומי ענק. היו שם תריסר איש. בהתחלה נעמה נשארה צמודה לליאת, בהמשך פטפטה עם שכנה לשולחן מורה למתמטיקה; דיברו על ספרים עד חצות.
עמית ישב ממול. כמעט לא שמה לב בהתחלה. טיפוס שקט, לא צועק, חולצת סוודר אפורה. דיבר מעט, הקשיב הרבה, חייך לפעמים.
לקראת הסוף עמדו יחד ליד החלון, תה ביד. הוא שאל, היא ענתה, ואז הוא ענה והשיחה נמרחה, טבעית. הנדסאי, עובד בחברה לבנייה, גר לבד, אשתו ניפטרה מסרטן. דיבר על זה בשקט, לא דרמה, פשוט.
“איך את מכירה את ליאת?” שאל.
“מהלימודים. היא חברה הכי טובה.”
“טוב שיש חברות כאלו,” הוא חייך.
“מאוד,” צחקה.
החליפו טלפונים. בלי ציפיות. שלושה ימים אחרי הוא שלח הודעה “בא לך קפה?” היא הסכימה.
נפגשו בקפה קטן ליד העבודה. שעתיים דיברו. היא סיפרה על הגירושים, הוא הקשיב, בלי עצות. אחר כך סיפר על חייו. כשיצאו החוצה עמדו רגע. היה קר, אבל נעים. הוא שאל אם יוכל להתקשר שוב. היא אמרה שכן.
אחר כך טיול בטיילת. אחר כך סרט. אחר כך, באפריל, הזמין אותה לארוחת ערב אצלו.
***
עמית גר בקומה חמישית בדירה ישנה. הדרך במדרגות עם בקבוק יין ביד ונעמה חושבת: בטח בית של רווק, בלגן… והיא מתכוננת למשטר הביקורת.
היא מצלצלת.
עמית פותח. ריח תפוחים. מתקתק-חמים, משהו קינמון.
“בואי,” הוא מחייך. “הקדים, הכנתי פאי תפוחים. אני מקווה שזה בסדר בשבילך?”
“מעולה,” צחקה.
הבית פשוט. לא נוצץ, קצת בלאגן של בן אדם חי: מדף בכניסה עם ספרים וכלים יחד, עיתון על השולחן במטבח. לא מוזיאון.
היא עוזרת לחתוך סלט. הוא פורס גבינה. לפעמים מדברים, לפעמים שותקים. השקט דווקא קל.
נעמה מוצאת את עצמה מחכה. עוד שניה הוא יגיד: “עדיף עם מלפפונים…” או “הרוטב לא מתאים,” או הבטיה של הביקורת המוכרת מ-15 שנה.
אבל הוא לא אמר. הם התיישבו, הוא מזג יין, הביט בשולחן, אחר כך עליה.
“תודה שבאת,” חייך.
שלוש מילים פשוטות.
הביטה בצלחת. ופתאום משהו בתוכה, אחרי כל השנים, נרפה. כאילו סוף סוף לא חייבים לזכור להחזיק משקל שרק היא בחיים סוחבת.
בחוץ ערב אביבי, פנס מאיר, ענף עץ ברוח, עליו קטנטנים. פאי שקט במטבח, ריח תפוחים בשקט.
דיברו ארוך. היא מספרת על הילדות, החלום להיות מורה, והוא מספר על מבנה משוחזר באבן גבירול שהוא אחראי עליו. נעמה חושבת: איזה יופי, אפשר לשקם מה שנהרס.
כשעמדה ללכת, הוא ירד איתה עד המדרגות. חייך.
“שמח שהכרנו.”
בדרך הביתה, הרגישה: אפשר לבוא לאדם, לא לפחד, לא לצפות למכה. פשוט לבוא, לאכול יחד וללכת אחרי זה, ומרגישה קלילה כמעט.
***
הקיץ היה שקט, טוב.
הם נפגשו הרבה, לא בחיפזון. הוא לא לחץ, היא לא ממהרת. הולכים יחד לשוק הכרמל בשבת, היא קונה ירק ושמנת, הוא דג. מבשלים יחד, הרבה יותר טוב מאשר לבד או תחת ביקורת.
פעם אחת ביולי היא נשארה לישון אצלו. כי נהיה מאוחר ולא התחשק לחזור. בבוקר הכין קפה והביא לה למיטה. לא רומנטיקה של סרט, פשוט הביא והתיישב.
“את עובדת היום?”
“משתים עשרה.”
“נרצה ללכת לשוק? אולי יש דובדבנים סוף עונה.”
היא רפרפה על כוס הקפה, בחוץ בוקר כחול, ריח לחות, צרצרים מרחוק. הייתה לה דמעה, אבל לא של עצב, אלא מהרגעים שאדם פתאום יודע שטוב לו.
“אני רוצה,” ענתה.
בסתיו הציע שתעבור אליו, לא חגיגי ולא בארוחת ערב בין כלים, אמר:
“נעמה, אולי תעברי לגור כאן? נראה לי שיהיה לך טוב אצלנו. לי בטוח נעים יותר.”
“אני צריכה לחשוב,” ענתה.
“בטח,” הוא חייך. “קחי את הזמן.”
שבועיים חשבה. ואז אמרה “כן”.
בנובמבר עברה. את הדירה השאירה להשכרה, לא מוכרת. הביאה את הספרים שלה, גרניום, אהיל, הווילונות. עמית הזיז את המדפים כדי שיהיה מקום לספרים שלה. סדרו יחד ספרי טכנולוגיה עם רומן, זה לצד זה. זה דווקא נראה טוב.
בדצמבר נרשמו ידועים בציבור, בלי טקס רק ליאת וסרגיי, חבר של עמית, כמוזמנים. אכלו ארבעתם במסעדה, טעים ומצחיק, ליאת בכתה אבל אמרה “זה רק מאושר”.
ינואר נעמה קיבלה תשובה חיובית לבדיקת הריון.
עמדה במקלחת עם המקלון, מביטה על שני פסים. התיישבה על שפת האמבטיה, לא זזה.
הייתה בת 43. תמיד חשבה שלא יהיו לה ילדים. יותם לא רצה, היא גם לא ממש פשוט אף פעם לא לקחו את זה ברצינות. רופאים לא התנגדו, אבל היא כבר אמרה לעצמה: לא נועד להתממש.
אבל עכשיו
עמית עבד בחדר ליד, שרטט משהו. היא יצאה, נעמדה בכניסה. הוא הרים מבט, ראה את ההבעה.
“מה קרה?” שאל בשקט.
הושיטה לו את הבדיקה. לקח, הסתכל, שתק שתי שניות. קם, חיבק חזק, בלי מילים.
ואז אמר: “זה טוב, נעמה. זה טוב מאוד.”
היא נשענה על הכתף שלו הפעם בכתה. באמת, קולות מובהקים, מזמן לא. והוא לא נבהל, לא עצר פשוט חיבק, ליטף ואמר: “הכל בסדר. הכל בסדר.”
***
אפריל שוב הגיע לתל אביב. שוב בית קפה, שוב הטיילת, רק הפעם נעמה צועדת לאט, מחזיקה את הבטן, ועמית לצידה, מדי פעם תומך בלוקוט.
שישה חודשים. כולם בעבודה יודעים. יואב אמר: “מזל טוב, נעמה. המשרה שלך שמורה, שאין דאגות.” דניאל מסתכל עליה עכשיו אחרת, מין הערכה של אישה צעירה לאישה שיודעת איך מתנהלים בחיים.
הדירה שלהם התמלאה בדברים קטנים. נדוניה לתינוק: מיטת תינוק מחכה מפורקת, מנורת לילה קטנטנה בצורת ירח, ערימה בגדים זעירים, מתקפלת במגירה. נעמה פותחת לפעמים, מסתכלת, מדמיינת. הרגישה שזו אמת, שהחיים מתקרבים.
בבקרים שתתה תה ליד החלון, מביטה על החצר למטה שמתמלאה עשב אחרי הגשם, ריח אדמה לחה, ריח קמץ תפוחים מהגינה של השכנים, מתחילים לפרוח. נעים, שקט.
אבל בערבים, לפעמים, אחרי שעמית נרדם והיא עוד מקשיבה לעצמה, מרגישה את הבטן זזה, נהיה שם געגוע רך. לא כאב, לא חרטה מין מבט על צילום ישן: הייתה פעם תקופה כזו, היו אנשים כאלה. קצת חבל. על מה? לא לגמרי ברורה. אולי על החמש עשרה שנה שעברו ולא נתנו מה שיכלו לתת, ואולי פשוט על ההיא, הצעירה, שפעם טרחה על מרק סלק וסידרה מפה לבנה.
לא ידעה מה שלום יותם. ליאת סיפרה שראתה אותו בסופר, נראה מבוגר. נעמה הנהנה ולא אמרה מילה. לא מאחלת רע. פשוט הוא סיפור אחר, לא שייך יותר לשלה.
***
יותם יושב במטבח אצל אמא.
בחוץ שוב אפריל, אבל אצלה בחדר תמיד חורף. אותם וילונות כבדים, אותם חפצים, אותו ריח ישן קורבול, מרק, משהו בלתי משתנה.
אסתר ליד הגז, בוחשת סיר, מדברת בלי הפסקה.
“אתה שוב נראה מעפן. כמה פעמים אמרתי רופא, אבל לא אצלכם, במרפאה שם, אלא אצל ד”ר בר-ניר מחוז תל אביב. קבעתי לך תור.”
“אמא, אני מרגיש בסדר.”
“אתה לא יודע לבד. גברים אף פעם לא יודעים מתי מאוחר. גם אבא שלך אמר ‘הכל בסדר’, ותראה מה קרה.”
יותם מביט אל השולחן.
המפה משובצת, כחולה ולבנה. אין סיכוי להשפך. פרקטית. צדקה.
הניחה בפניו צלחת.
“תאכל. חם חם. מרק בשר עם כוסמת. אתה אוהב כוסמת.”
“אוהב,” אמר יותם.
המזלג ביד. המרק טוב, אמא יודעת לבשל.
“יותם,” היא מתיישבת עם כוס תה, “חשבת על מה שדיברנו? על רחל מהשכונה?”
יותם הרים עיניים.
“לא.”
“חבל. בחורה טובה, אלמנה, דירה משלה. התעניינה בך.”
“אמא…”
“מה? אתה כבר בן ארבעים וחמש. גבר בלי אישה לא חיים.”
“יש לי אישה,” ענה, הופתע אפילו מעצמו.
“איפה?”
“אין… פשוט, די כבר עם השידוכים. אני אסתדר.”
“איך, כשאתה יושב פה ומסתכל בריק? אני רואה, יותם אתה חושב על נעמה. למה? היא עזבה אותך. ככה נשים, תדע לך”
“אמא,” קטע אותה, והיה בקולו משהו שאותת לה לשתוק.
השתתקו. שעון מתקתק. ציפור מצייצת בחוץ, באפריל.
“תאכל לפני שיתקרר,” אמרה. “מי יאכיל אותך אם לא אמא?”
יותם מביט בצלחת.
המרק באמת טעים. אמא יודעת, אי אפשר לקחת.
אכל וחשב. נזכר איך חזר באותו אוקטובר, עייף, עצבני, דיבר אליה על המפה. על המרק. על זה שאמא תמיד צודקת.
לא הבין אז שזה לא באמת על מפה. מה זה כן היה אולי עכשיו מתחיל להבין. מאוחר. כמו כל מי שלא יודע לחשוב בזמן.
הוא היה כלוא. המילה הזאת קפצה, והוא כמעט הוציא את הכף מהיד כשהתבהרה לו בראש. כלוב. פעם האשים את נעמה מרק שלה כזה, אופייה אחר. ולבסוף ראה נעמה אפילו לא ניסתה. היא רק ויתרה. כל השנים. הכלוב היה שלו. סחב איתו, פעם אצל אמא, אחר-כך אשתו ואחר כך חזרה.
“טעים?” שאלה.
“טעים, אמא,” ענה.
“אתה רואה? בלעדי תתפוס צער.”
שום מילה לא השיב.
הציפור צווחה מחוץ לחלון אביב מתפרץ פנימה, מאחורי הווילון הכבד קו של אור שלא צריך בכלל, ולא חסר לו.
הוא רכן מעל הצלחת והמשיך.
***
נעמה, ערב אביבי, עומדת במרפסת של הדירה שלהם, מביטה בשקיעה. הבטן גדולה, אי נוחות כבר, אבל חייבת את הרוח. מלמטה ריח אדמה טרייה ומשהו חדשני בלי שם של אביב.
מאחור עמית מדבר עם מישהו מהעבודה, בשקט. על השולחן שתי כוסות, אהיל כתום מאיר ברוך.
הניחה יד על הבטן, מרגישה תזוזה קטנה, עייפה של ערב.
“שלום, מתוק שלי,” לחשה בשקט.
קצת פחד, הכי הרבה נחת. שלמות צנועה, בלי הבטחות גדולות, פשוט ככה: שקיעה של אפריל, ריח אדמה, אור חם במטבח וחיים קטנים בפנים שמחכים להתחיל.
נעמה עמדה עוד דקה. ואחר כך נכנסה הביתה.
