מפה לבנה, חיים אפורים
המרק היה טוב. אילנה ידעה זאת היטב, כי טעמה אותו שלוש פעמים בזמן הבישול, ובכל פעם התפעלה. סלק צעיר מהשוק, בשר עם עצם שהתבשל שעתיים, שום כתשה בסוף, כמו שצריך. על השולחן דלקו נרות, מפת פשתן לבנה אותה אחת ששמרה רק לאירועים מיוחדים. חמש עשרה שנים. זה הרי אירוע מיוחד.
בחוץ ירד הלילה. אוקטובר בירושלים תמיד היה כזה: אפרפר, רטוב, עם ריח עלים רקובים ורכב עומד בפקק. אילנה יישרה את המזלג לימין הצלחת, משכה פינה של המפה, אף שהיא כבר הייתה ישרה. אחר-כך עמדה רגע באמצע המטבח, הקשיבה לטיק-טוק של השעון שמעל המקרר.
אבי חזר הביתה בשמונה וחצי. שמעה אותו נאבק עם המנעול, מניח את השקית ברעש על הרצפה, מפעיל את האור בכניסה.
נו, מה הכנת? הציץ למטבח, עדיין עם המעיל, האף אדום מהקור.
בוא, שטוף ידיים, תשב. חייכה אליו. מרק סלק, עוף, וסלט שעשיתי.
אבי הוריד את המעיל במטבח עצמו, הניח אותו על כסא. הסתובב.
למה נרות?
מה זאת אומרת למה? אבי, יום נישואין היום.
שתק, הלך לכיור, שטף ידיים בחפזון, התיישב. אילנה מזגה מרק בקערה והניחה לפניו. שמנת חמוצה ביתית גם כן מהשוק. שמה כף מעל, כמו שהוא אוהב.
אבי הריח, מזג כף וטעם. לעס.
חמוץ מדי.
אילנה התיישבה מולו.
באמת? אני דווקא חשבתי שטעים.
אמא שלי מכינה אותו אחרת. אצלה יותר עשיר. אצלה זה טעם אמיתי.
אילנה לקחה כף משלה.
תאכל, לפני שיתקרר.
אני אוכל. סובב קצת את הצלחת. למה מפרה לבנה? תכתימי
לא אכתים.
טוב, נראה. גיחך. אמא שלי בחגים תמיד שמה מפה כהה, בורדו. פרקטי ויפה.
אילנה הביטה בנרות. הלהבה רעדה מעט כשאבי נע סביב השולחן.
אבי, אמרה בשקט אנחנו חוגגים חמש עשרה שנה ביחד היום.
אני יודע.
לא אמרת כלום כשנכנסת.
הרימו אליה עיניים, הופתע, כמעט נעלב.
מה, היית רוצה שאברך? זה לא יום הולדת.
לא יודעת. בכל זאת חמש עשרה שנים.
חמש עשרה שנה, קטע אותה. איפה העוף?
אילנה קמה, הביאה את העוף מהתנור. זהוב, עם עשבים אבי אהב עם עשבים.
יבש, אמר אחרי שטעם.
עכשיו הוצאתי.
אז השארת יותר מדי. אמא שלי עושה ותמיד יוצא עסיסי. תמיד מכסה בנייר כסף.
אילנה שמה לעצמה עוף. לעסה. מכונית חלפה ליד הבית, הבהוב פנסים חצה את התקרה.
ראית את אמא שלך היום? שאלה.
קפצתי אחרי העבודה. למה?
סתם שואלת.
הסתכל שוב על המפה.
באמת מיותר הלבן הזה, אילנה. אצל אמא תמיד הכל בסדר: הכלים תואמים, מפה כהה, והחלה פרוסה דק. ואת, הצביע תראי איזה חתיכות חתכת.
אילנה הניחה את המזלג.
בלי רעש, רק הניחה ליד הצלחת.
משהו התכווץ ויצא בליבה. כמו אגרוף.
אבי, אמרה בנחת, הופתעה מהקול שלה, אתה שומע מה אתה אומר?
הביט בה בגיחוך קל, כאילו הפריעו לו לאכול.
מה? פשוט אומר שאצל אמא יותר טעים. לא פוגע בך.
נכנסת בלי לומר כלום. התחלת להעיר על האוכל, המפה, החלה, העוף. בישלתי שלוש שעות, אבי.
אז מה? מגיע לי מחיאות כפיים? זה תפקיד שלך.
שקטה רגע.
תפקיד, חזרה בשקט.
כן. את בבית, את מבשלת. אני עובד מביא כסף. לוגי.
והחמש-עשרה שנים האלה רק מובן מאליו?
מה את רוצה, שיגידו שירים? צחק. אמא תמיד אמרה: פחות רגשנות, יותר סדר, ככה בית שורד.
הנר הבהב. פעם אחת. כאילו שמע משהו.
אילנה קמה. פינתה את הצלחת שלה. עמדה ליד החלון, הביט על הגגות הרטובים, על חלונות צהובים, על עץ שכבר נשאר כמעט בלי עלים.
ואז הסתובבה.
אבי, תארוז ותלך בבקשה.
הרימו ראש.
מה?
תארוז ולך. בבקשה.
הביט בה כאילו דיברה סינית. אז צחק קצר.
את רצינית?
כן.
בגלל המרק?
לא בגלל המרק.
אז למה? בגלל שהזכרתי את אמא שלי? זה מגוחך.
זה לא מצחיק אותי.
את נעלבת? קם, שילב ידיים. נעלבת, אני מתנצל, טוב? בואי שבו לאכול.
לא, אבי.
הביט בה. היא עמדה ליד החלון, זקופה, שלֵוה. אולי ציפָּה לצעקות, דמעות, טריקת דלת. לכל דבר, חוץ לשקט הזה.
את לא מתבדחת, אמר אט.
לא.
שקט. השעון תקתק, הנרות דלקו.
על שיחה אחת, התחיל.
לא שיחה אחת. חמש-עשרה שנה של אותה שיחה. לך, אבי. קח הערב מה שצריך, תחזור אם תרצה לאסוף עוד.
עמד עוד דקה. אז פנה לחדר. שמעה אותו בארון, בשקית. נשארה במטבח, הביט בנרות. דלקו בקו ישר, בלי רטט.
כשיצא עם תיק, עמד רגע בדלת. הביט בשולחן: מפת לבנה, מרק, חלה עבה.
תצטערי, אמר.
אולי, ענתה. להתראות, אבי.
הדלת נסגרה. המנעול ננעל. ישבה ושמעה את צעדיו נעלמים במדרגות.
קמה, כיבתה נרות, כי לא היה לזה יותר טעם, שטפה כלים. מרק הכניסה למקרר. לא התחשק לאכול.
הדירה הריחה בצל מטוגן וקצת לחות, כמו שתמיד באוקטובר כשהחלונות פתוחים, והחימום עוד לא עובד כמו שצריך.
אילנה נכנסה למיטה בעשר וחצי. לא נרדמה מיד, הביטה בתקרה, שמעה טלוויזיה מהשכנים. והמחשבה היחידה: אני לא בוכה. איזה דבר.
***
רותי פתחה דלת עוד לפני שאבי הספיק לצלצל שוב. תמיד עשתה זאת, כאילו הרגישה, כאילו עמדה מאחורי הדלת.
אביקה! מחאה כפיים, הבחינה בתיק. אוי, מה קרה?
העיפה אותי, אמר בקצרה.
מי? היא? נסוגה פנימה. הרי אמרתי, אבי! בוא, יש מרק עוף כמו שאתה אוהב.
נעל נעליים, התיישב במטבח. הריח אוכל ונהיה לו מוכר, ריח דירה של אישה מבוגרת נפתלין, קורבלאן וקצת מטבח מעל הכול.
האם התרוצצה, לא הפסיקה לדבר.
ידעתי מהתחלה, היא לא בשבילך. אישה קרה, אבי. לא פלא בלי ילדים אין חום, אין פריון. תאכל לחם, חתכתי דק.
הלחם היה פרוס דק, מדויק. אבי הביט בו, נזכר אילנה תמיד חתכה עבה.
אמא, אמר, עזבי עכשיו.
מה עזבי? אני צודקת! חמש-עשרה שנה אתה איתה, למה? אין ילדים, אין בית מרק, תאכל.
היה מרק, עוף. עבה וטעים. אבי אכל ושתק.
הימים הראשונים עברו בערפל. יצא לעבודה, חזר, אכל עם אמו, טלוויזיה. רותי בישלה כל בוקר, שמחה. כשהלך, פירשה מה ללבוש, דאגה לבריאותו. “אתה נראה אפור, תתחיל לאכול טוב”.
בשלישי פרקה בעצמה את תיקיו.
את החולצה הזו אל תלבש, רואים קמטים הודיעה בארוחת ערב. אגהץ לך את הכחולה, זו מתאימה.
אפורה נוחה לי, אמר.
מה אכפת, אני אומרת כחולה. היא יפה.
שתק. אכל קציצות, שתה תה. האם פינתה וסיפרה על השכנה מלמעלה “הולכת לבד, ושמחה”, ורמזה משהו על אילנה, אבל אבי כבר לא שמע.
אחרי שבוע נקבע שצריך נעליים חדשות. “בת שבת, אני באה איתך”.
יש לי נעליים טובים.
אבי, אני יודעת. הסוליה נפתרת.
לא נפתרת.
בטח נפתרת. שבת נלך.
בשבת הלכו. האם מדדה לו כל נעליים שאהבה לא מה שהוא רצה. רצה שחור פשוט. קנתה חום עם רצועה.
יפים, קבעה.
אני לא אוהב.
אל תדבר שטויות, אבי, זה טוב.
המוכרת התעלמה. אבי הסתכל במראה גבר בגיל הביניים, נעליים חומות, הבעה ריקה.
קנה חומות.
בערבים ישבה האם וסיפרה איך כשהיה קטן, איך התנגדו לה, איך אילנה לא העריכה. אבי הנהן.
לפעמים חשב על מפת לבנה. על הנרות. לא הבין למה שמה אותם ולמה כל זה. חמש עשרה שנה נו, מה יש לחגוג.
אבל חשב על זה.
עוד חשב על זה שלא בכתה. לא צרחה. עמדה שקטה וביקשה שיעזוב. לא הבין מאיפה בא לה השקט הזה. ציפה למשהו אחר.
בסוף חודש ראשון סידרה לו האם סדר יום. “ביום שלישי נוסף לרופא, חמישי לדודה חנה. אל תאחר, יש עוגה”.
אבי איחר כי בעבודה הייתה התייעצות. צלצל לאם והודיע. דיברה כל הדרך באוטובוס, לא הפסיקה.
העוגה חיכתה. הייתה טובה. הכל היה טעים.
אבל אבי הרגיש כובד בחזה. לא כאב לחץ מתמיד, כאילו חסר אוויר.
***
השלושה שבועות הראשונים אילנה חיה כאילו בערפל.
באה מהעבודה, הכינה לה משהו קטן, אכלה, ישנה. הערבים היו הכי קשים שקט בדירה הפחיד, אחר כך התרגל.
חברתה מאיה התקשרה כל יומיים: “אילנה, איך, תבואי?” ענתה שטוב, לא צריכה. מאיה גם כך הגיעה בשבת, הביאה יין ועוגיות, ישבו עד שתיים בלילה במטבח. אילנה סיפרה לה על הנרות, על מרק, על חמותה עם המפה, מאיה הקשיבה ואמרה “איזה חלאה”, ולפעמים היה קל יותר.
עשית נכון, אמרה מאיה בסוף הלילה. הכי נכון.
מפחיד, הודתה אילנה.
יעבור.
כשמאיה עזבה, עמדה בסלון ובהתה בוילונות הכחולים הכבדים. אבי קנה אותם שמונה שנים לפני. אמר: “חוסמים טוב אור, פרקטי”. היו שם כל השנים. אילנה לא חשבה עליהם.
למחרת הסירה אותם.
היה קשה המוט כבד, טיפסה לשולחן. הורידה, קיפלה, וסגרה בארון. החדר התבהר בן רגע. אור סגרירי של אוקטובר, יבש וקר, טוב יותר מהחושך שוילונות הביאו.
הזיזה את הספה. ביקשה מהשכן יעקב, מבוגר טוב לב, להזיז והוא עזר. עכשיו הספה מול החלון, האור נפל אחרת.
זה היה זר, אבל נעים.
בשבוע השני כבר ישנה טוב יותר. לא לגמרי, אבל לפחות בלי מבטים לתקרה עד שלוש.
בעבודה לא השתנה דבר. אילנה הייתה רואת חשבון קפדנית, אמינה. תמיד הגיעה בזמן. אנשים כיבדו אותה, במיוחד שרון, רואת החשבון הראשית אישה נמוכה וקפדנית, שתמיד ענדה עגילי פנינה ולא חלקה דבר על חייה, אבל העריכה את אילנה מאוד.
סוף אוקטובר קראה לה שרון למשרד.
אילנה, בלי הקדמות, אני עוזבת בשנה הבאה. עוברת לבת שלי. המנהל רוצה להציע לך את התפקיד. להיות ראשית.
שתקה שנייה.
לי? שאלה, רק כדי להשמיע קול.
לך. אני רואה מי עובדת טוב. אני כבר שנה חושבת עלייך. כדאי לך.
נסעה הביתה באוטובוס וחשבה על ההצעה. זה אחריות, עבודה קשה יותר. תמיד נרתעה מזה. אבי פעם אמר: “מה את צריכה קריירה? אני מביא כסף.” הסכימה בלי עניין.
כעת הסתכלה על הפנסים החולפים וחשבה למה לא?
נובמבר עבר בעשייה. התחילה בשיפוץ קטן: צבעה קיר בחדר שינה בצהוב בהיר, החליפה וילונות ללבן פשתן. קנתה אהיל כתום, חם, שהדליקה בערבים. הדירה השתנתה לאט, נעשתה שלה.
שמה כמה עציצי גרניום על אדן החלון. הריח הטרי השתלב עם הוילונות והקיר הצהוב.
סידורים עם אבי היו דרך עורכת-דין הכל בשקט. הדירה שלה, ולא ערער. אולי אמו שכנעה, אולי התעייף בעצמו.
בדצמבר הסכימה להיות רואת החשבון הראשית. שרון לחצה את ידה:
כל הכבוד ולראשונה, חייכה באמת.
את ראש השנה חגגה אצל מאיה, הרבה רעש, ילדים, כלבים, סלטים. היה טוב וקצת עצוב העצב של חגים שעברו. שתתה יין, הסתכלה על הזיקוקים וחשבה: עברה שנה, אני חיה, ואפילו בסדר.
***
אצל אבי החורף לא הלך.
אמו קבעה שצריך לבדוק בריאות: קבעה לרופא משפחה, קרדיולוג, גסטרואנטרולוג כי “אתה נראה רע”. הלך. לא מצאו כלום “הכל בסדר לגילך”, אמא אכזבה: רצתה שימצאו משהו.
בעבודה נהיה קצר רוח. יצחק, שאיתו עישן בחוץ, שאל פעם:
מה קורה לך?
כלום.
מהבית?
לא.
יצחק המשיך לעשן. אבי עמד והביט בחצר. שלכת, שמן, שלג עכור. לא רצה לחזור לא הביתה ולא לאמא.
חשב: לאן בעצם רוצה ללכת?
לא קיבל תשובה.
בכל ערב חיכתה לו אמא עם אוכל, ותוכנית מחר: מה ללבוש, לאן ללכת, מתי לחזור. אם איחר, התקשרה שוב ושוב “אני דואגת, איפה אתה?”
יום אחד בפברואר איחר בגללת יצחק צפייה במשחק, בירה. חזר בעשר וחצי.
אמו ישבה בחושך במטבח. כשנכנס, הדליקה אור והביטה בו כאילו עשה פשע.
איפה היית?
התקשרתי והודעתי.
“אאחר” זו לא הודעה. דאגתי. לחץ הדם עלה.
אמא
תאכל, חיממתי. שמה לו קציצות. ואל תכבה הנייד, התקשרתי שלוש פעמים.
לא כיביתי, היה משחק.
משחק אמרה כמו קללה.
אכל ושתק.
הרגיש שהוא כל הזמן מצדיק עצמו למה איחר, למה החולצה הזו, למה לא צלצל, למה כן אכל או לא.
נזכר איך אמר פעם: “אמא תמיד יודעת מה טוב”. אז זה נשמע לו גאווה. כעת, זיכרון מוזר.
במרץ כמעט שכר חדר. חיפש מודעות, מצא משהו סביר, קרוב לעבודה. אמר לאמא.
פרצה בבכי.
לא באשמה, בשקט: “אז רע לך כאן, אני מפריעה לך, הבנתי.”
לא שכר.
בלילות לעתים חלמה עליו אילנה. לא באופן רומנטי, סתם במטבח, באוטו. קליפים יומיומיים. היה מתעורר ובהה בתקרה הלבנה ריק.
חשב: מה עושה עכשיו? איך היא?
מיד אחר כך: נו, בטח מצאה כבר מישהו.
זה עיצבן אותו מסיבה לא ברורה.
***
פברואר היה מפתיע. השלג היה לבן, אור שמש בבוקר כשהלכה לאוטובוס, אילנה כיווצה עיניים, חשבה: הגיע הזמן לסדר משקפי שמש, מזמן רציתי.
קנתה. ורודים, מסגרת עדינה. הצחיקה את עצמה בחנות מצחיק וטוב.
העבודה התקדמה. תפקיד חדש, לחוץ, אך השתלטה עליו. לפעמים נשארה עד שמונה, דיברה עם המנהל, חיים בן-יהודה, יסודי, שתקן, מעריך מקצועיות. היה מרוצה הרגישה בכך.
קולגות העריכו. הדס, העוזרת הצעירה, הביטה בה בהערצה, הביאה לה קפה בלי לבקש. אילנה אמרה “תודה”, הדס הסמיקה.
במרץ מאיה הכריחה אותה ללכת ליום הולדת של חברה, תמר. אילנה לא רצתה: אנשים זרים, רעש. מאיה אמרה: “מספיק בבית, יהיה מעניין”.
תמר התבררה כאישה שמחה ומכניסת אורחים, שתי חתולות ופיקוס ענק בבית. היו שם תריסר אורחים. אילנה דבקה במאיה בהתחלה; אחר-כך דיברה עם אישה לצידה מורה למתמטיקה, דיברו על ספרים כל הערב.
עמרי ישב מולה. לא שמה לב אליו מיד. שקט, ראש מאפיר, סוודר אפור. דיבר מעט, הקשיב המון. חייך לפעמים.
לקראת סוף הערב פגשו ליד החלון עם כוסות תה. הוא שאל, היא ענתה, דיברו שיחה קלילה, טבעית. מהנדס, עובד במכון תכנון, אלמן כבר ארבע שנים. אשתו מתה ממחלה. סיפר בגילוי, בלי תרדרמה.
מכירה את תמר מזמן? שאל.
דרך בן הזוג שלה לשעבר. מאז הם התגרשו, ואני ותמר המשכנו.
ואת ומאיה עוד מהלימודים?
כן. יש לי מזל.
חשוב חברים טובים, אמר.
מאוד, הסכימה.
החליפו מספרים. הוא כתב לה אחרי שלושה ימים לשתות קפה. הסכימה.
נפגשו בבית קפה ליד העבודה. שוחחו שעתיים. סיפרה על הגירושין הקשיב, לא יעץ, לא שפט. סיפר מעט על חייו. אחר כך הלכו לטייל. היה קר, נעים. ביקש להתקשר שוב. היא הסכימה.
אחר כך טיול בטיילת, סרט. באפריל הזמין לארוחת ערב.
***
עמרי גר בקומה חמישית בבניין ישן בתל אביב. אילנה טיפסה עם בקבוק יין, חשבה: בטח בלגן של רווק, אצטרך להעמיד פנים שהכל בסדר. דאגה קצת, באופן של מי שמורגל לביקורת.
דפקה.
פתח דלת. ריח עדין של תפוחים, וקצת קינמון.
בואי, חייך אפיתי פאי. מקווה שתאהבי.
אוהבת מאוד.
הדירה הייתה פשוטה. לא סטרילית, אבל חיה: מדף בכניסה עם ספרים וכלי עבודה, עיתון על השולחן. לא תצוגה חיים.
עזרה לו בסלט. קיצצה עגבניות, הוא גבינה. דיברו לפעמים, לפעמים שתקו. שתיקה נעימה.
חיכתה בציפייה הנה יבקר, יאמר “חסר מלפפונים”, או “לא עשית נכון”. אבל לא אמר.
ישבו, מזג יין, הביט בה.
תודה שבאת, אמר בשקט.
רק שלוש מילים. בלי הסתייגות.
רכנה לצלחת, הרגישה משהו בתוכה משתחרר. כמו לשאת משקל גדול, ולפתע אפשר להניח.
בחוץ ערב אפריל, פנסי הלילה נדלקו, ענף עץ רועד ויש עליו כבר ניצנים ירוקים. ריח תפוחים מילא את הבית. ישבו עד מאוחר. שוחחו על הילדות, חלומות, איך רצתה ללמד והפכה כלכלנית. סיפר על פרויקט שימור. אהבה את זה לשקם מה שנשבר.
כשנפרדה, ליווה אותה עד המדרגות.
שמח שהכרנו, אמר.
בדרך הביתה חשבה לא עליו, אלא על הפאי. שאפשר כך: לבוא, להיות, בלי לפחד. לאכול, ולצאת קלילה.
***
הקיץ עבר שקט וטוב.
נפגשה עם עמרי הרבה, בלי למהר. הלכו לשוק בשבתות היא קנתה ירוקים, הוא דגים. בישלו יחד חוויה אחרת, ללא מתח.
פעם ביולי נשארה ללון אצלו. בבוקר הכין לה קפה במיטה, לא כמו בסרטים, פשוט. התיישב לידה.
עובדת היום?
משעה שתיים.
נלך לשוק? אמרו שיש דובדבנים.
אילנה החזיקה קפה בשתי ידיים. בוקר כחול באוויר, ריח רענן, סנוור קל. פתאום רצתה לבכות משמחה עמוקה, בגלל התחושה הפשוטה: טוב לה.
כן.
בסוף אוגוסט ביקש שתעבור לגור איתו. לא ברגע של טקס, אלא אחרי הארוחה:
אילנה, אולי תעברי אלי? פה יהיה לך טוב, הרבה מקום, ויהיה לי נעים.
צריכה לחשוב.
בטח, תקחי זמן.
שקלה שבועיים. ענתה כן.
בנובמבר עברה. את דירתה השכירה, בינתיים. הביאה ספרים, גרניום, אהיל, וילונות. עמרי הזיז עבור ספריה. סידרו שלו טכניים, שלה סיפורת, ביחד זה נראה מתאים.
בדצמבר רשמו את הזוגיות רשמית. רק היא, עמרי, מאיה וחברו דוד. הלכו לאכול. שמחו, מאיה בכתה (“מרוב שמחה”).
ובינואר גילתה שהיא בהריון.
עמדה במקלחת עם הבדיקה, דקות רבות הביטה בשני פסים. התיישבה בדומיה.
הייתה כבר בת ארבעים ושלוש. תמיד האמינה שלא יהיו לה ילדים. אבי לא רצה, אולי גם היא. הזמן עבר. הרופאים לא סתרו, פשוט אמרה: כנראה לא נועד.
ועכשיו כן.
עמרי היה בחדר עבודה. נכנסה, עמדה בפתח. הבחין, הסתובב:
קרה משהו? שאל בלחש.
הושיטה את הבדיקה. הביט, שתק, אז קם וחיבק. לא אמר מילים, רק חיבק.
אחר כך לחש:
טוב, אילנה. ממש טוב.
היא הצמידה ראשו לכתפו והתייפחה סוף סוף. והוא לא פחד, לא אמר “די”, רק חיבק ולחש: “הכל טוב. הכל טוב”.
***
אפריל הגיע שוב לעיר, שוב בית קפה, שוב טיילת. עכשיו אילנה הולכת לאיטה הבטן עולה, עמרי אוחז במרפקה.
שישה חודשים. כולם בעבודה יודעים. חיים בן-יהודה אמר: “מזל טוב, המקום שלך, אל תדאגי”. הדס הביטה בה אחרת: הערכה של צעירה לאישה שמחוברת לעצמה.
בדירה, שהיא כבר שלהם, צצים דברים חדשים: עריסה מחכה להרכבה, תאורה רכה ירח, ערימת בגדי תינוק קטנים במגירה. לפעמים אילנה פותחת ובודקת, נוגעת.
בבקרים שותה תה ליד החלון, מביטה בחצר דשא צומח, ריח אדמה וריח תפוחים מהפרדס הסמוך. שקט וטוב.
אבל בערבים, כשעמרי ישן ועובר שעה, מקשיבה לנקישות מתונות מתוך גופה, חושבת על פעם. לא בכאב, לא בגעגוע יותר כמו למראה תמונה ישנה: הייתה תקופה, היו אנשים. צער. על מה, קשה לומר. אולי על השנים שחלפו בלי לתת. ואולי צער על עצמה הצעירה, שבישלה במאמץ מרק ופרשה מפה לבנה.
לא יודעת מה שלום אבי. מאיה סיפרה שראתה אותו בסופר נראה מבוגר. הנהנה, לא ענתה. לא מאחלת רעה; פשוט הוא חלק מסיפור אחר, לא שלה.
***
אבי ישב במטבח של אמו.
בחוץ היה כבר אפריל, אבל בדירה תמיד היה חורף: וילונות כבדים חוסמים את האור, אותם חפצים עמדו שם תמיד, ריח קורבלאן, מרק וסידורים ישנים.
רותי עמדה ליד הכירה, ערבבה מרק ודיברה. תמיד דיברה במטבח.
שוב אתה נראה רע, אבי. אמרתי לרופא לא לזה שלך, אצלם חאפרים אצל מומחה. אשבץ תור.
אמא, אני בסדר.
גברים לא יודעים, עד מאוחר מדי. אבא שלך גם “בסדר”, תראה מה קרה.
אבי הסתכל בשולחן.
מפה משובצת, כחול-לבן. פרקטית, לא ילכלך.
הניחה לו צלחת.
תאכל, לפני שיתקרר. מרק בשר עם כוסמת, הכי טעים לך.
טעים, אמר.
התחיל לאכול. האם יודעת לבשל.
אבי, התיישבה מולו עם תה, חשבת על מה שאמרתי? לודמילה זו אישה טובה, דירה משלה, התעניינה בך.
לא חשבתי, אמא.
חבל. לא נשארים לבד בגיל ארבעים וחמש. תיבחן אותה.
יש לי אישה, חצי-חייך, בעצמו התפלא שזה יצא.
הביטה בו.
איפה?
אין. כלומר שלא תנסי אני אסתדר לבד.
איך תסתדר אם אתה רק יושב פה ומביט החוצה? אני רואה: עוד חושב על אילנה. למה בעצם? היא זרקה אותך.
אמא, קטע בקול חזק.
שקט. השעון תקתק. ציפור צייצה מבחוץ, עקשנית, אביבית.
תאכל, מקרר, אמרה לבסוף. מי יאכיל אותך, אם לא אמא?
אבי הביט בצלחת.
המרק היה טוב. באמת טוב. אין לקחת לאמא.
אכל. אכל וחשב. חשב על אותו אוקטובר הכול ביקורת, מפה, מרק, חלה, “אמא יודעת”. לא קלט אז שזה לא על מפה.
פתאום ידע מילה: כלוב. כמעט הניח את הכף. פעם חשב שהכלוב הוא אילנה; עכשיו פתאום ידע הכלוב שלו עצמו. אמא, ואחריה זוגיות והשוב כלוב.
טעים? שאלה.
טעים, אמא.
אמרתי לך! בלי אמא אף אחד לא ישרוד.
שוב שתק.
הציפור בחוץ קראה חזק יותר. האביב ניסה לפרוץ בפסים דקים אל תוך הדירה החשוכה.
אבי התכופף ואכל עד תום.
***
בערב האביבי ההוא, אילנה עמדה במרפסת בדירה המשותפת לה ולעמרי, הביטה בשקיעה. הבטן כבדה, קשה לעמוד, ובכל זאת יצאה. מלמטה עלה ריח אדמה רטובה ושל משהו חכם, נטול שם, שבא רק באביב.
בעומק הבית עמרי דיבר בנינוחות בטלפון עם מישהו מהעבודה. על השולחן שתי כוסות, שלו ושלה, אהיל כתום-חמים.
הניחה יד על בטנה. התינוק זע קלות, רדום, ערב.
שלום, לחשה, כמעט לעצמה.
היה פחד. היה טוב. היה שקט,ושריר ואמיתי אין הבטחות, אין הצהרות יפות. רק זה: שקיעת אפריל, אדמה, אור חמים מהבית, ואדם קטן שעדיין בפנים מחכה לבואו.
עמדה עוד קצת.
אז נכנסה פנימה.
