קיר לצד שלה
דנה, למה את מתערבת בשיחה הזו? ניר אפילו לא הסתובב אליי. עמד ליד החלון, כוס יין בידו, כתפיים רחבות, בטוח בעצמו כהרגלו, ודיבר בשקט, כמעט ברוך מה שהכי הקשה עליי לשמוע. גיא שאל אותי, את מבינה? אותי. אל תעמיסי עליו את הרעיונות שלך.
גיא מזרחי, האורח שלנו, היה שותף של ניר באיזו יוזמה חדשה בתחום הלוגיסטיקה. הוא ישב ליד השולחן, בוהה בצלחת, לא נעים לו. ראיתי איך הוא זז קצת בכיסאו ולקח מזלג, למרות שלא התכוון לאכול.
אני רק אמרתי שבמרכז העיר יש שטחים עצומים ריקים, אמרתי בטון שקט.
דנה. ניר סוף סוף הסתובב לעברי, ובעיניו הופיע המבט שלמדתי לזהות כבר עשרים ושבע שנים. לא כעס. גרוע יותר זלזול. את האכלת את האורחים, השולחן יפה, הכל נהדר. עדיף שתביאי קינוח, טוב?
עוד ארבעה ישבו סביב השולחן. רוני, אשתו של גיא, הביטה בי במבט מהיר, כעוס או אולי מלא אמפתיה, קשה לדעת. קמתי, אספתי כמה צלחות והלכתי למטבח.
עמדתי רגע ליד הכיור, מביטה בחלון החשוך. בחוץ גשם דק, סתווי, מטשטש את תאורת הרחוב לנקודות צהובות. הייתי בת חמישים ושתיים. מאחוריי צליל שיחות, צחוק של ניר, רשרוש זכוכית. הוצאתי מהמקרר עוגה שאפיתי הבוקר והחזרתי לשולחן.
כך התנהלה חיי.
ביתנו ניצב בשכונה טובה באזור השרון, בעיר שבה חיינו את רוב הנישואים. ניר בנה אותו כשהעסקים הצליחו, לפני חמש עשרה שנה. גדול, שתי קומות, עם חניה וגינה שכיסיתי בפרחים, כי לניר לא היה זמן, והגנן שכרתנו שם הכל לא נכון. הבית היה יפה. אורחים תמיד אמרו: דנה, איזו טעם יש לך. חייכתי והודיתי, כי כל וילון, כל מדף, כל שיח יסמין שתלתי בעצמי.
רק שהבית היה רשום על שם ניר.
מעולם לא עבדתי במובן שניר עבד. אחרי האוניברסיטה, שם הכרנו, לימדתי כמה שנים שרטוט במכללה. אחר כך נולד יואב, אחר כך העסק של ניר צמח, עברנו דירות, פגישות, היה צריך לארח, ללכת איתו לאירועים, להיות “האישה שליד”. עזבתי את העבודה. ניר אמר: אין טעם, אני אדאג, והיה נדיב; אבל בכל פעם שרציתי לקנות משהו בשבילי, הייתי צריכה לבקש או לחסוך מקנייה של דברים הביתה.
תכשיטים התחלתי ליצור במקרה, לפני עשור. נתקעתי בבקתה בגשם, מצאתי קופסה עם חרוזים ששכחתי שקניתי פעם. בערב כבר היה לי שרשרת. יצא מפתיע. עשיתי עוד אחת, ועוד. חברות ביקשו מתנות, אחר כך רצו לקנות. רכשתי כלים, התחלתי לעבוד עם אבני חן, כסף. זה הפך למרחב שלי.
ניר התייחס לזה כמו שהתייחס לעגבניות שגידלתי בגינה. עיסוק נחמד, כל עוד זה לא מפריע.
עם כל ה”שטויות” שלך, דנה… היה אומר, כשעוד עודדתי אותו לראות תכשיט חדש. מה את מתכוונת לעשות, למכור אותם בשוק?
לא הגבתי. מה אפשר להגיב.
יואב גדל, עבר לתל אביב, שם התחתן ונשאר. נפגשנו רק בחגים. התקשר בימי שישי, שאל לשלומי, שאלתי לשלומו. אהבנו רק כל אחד ברחוב שלו.
לי לא הייתה “רחוב” משלי.
היה לי בית גדול, בעל, אורחים פעמיים בשבוע, אירועי צדקה שאליהם ניר הלך בשביל קשרים, ואני תמיד לידו, שמלה מתאימה, חיוך נכון כרטיס ביקור אנושי. גבר מכובד, משפחה לתפארת, אשתו נאה ואירוח אדיב. גם זו עבודה. רק בלי שכר ובלי תודה.
המכתב הגיע בפברואר. מעטפה רגילה, נוטריון מרחוב הברוש, שם שלא הכרתי. פתחתי במטבח, ניר עוד ישן.
דודתה של אמי, נעמי רותם, שראיתי אולי שלוש פעמים, נפטרה בדצמבר. לא היו לה ילדים. היא הורישה לי נכס לא דירה, לא מגרש, אלא מבנה ישן במרכז העיר, בניין תעשייתי בן שתי קומות, 340 מ”ר, כבר שנים מוזנח.
קראתי שלוש פעמים. התקשרתי לנוטריון.
כן, דנה, זה נכון. גב’ נעמי רותם הקפידה לציין אותך כיורשת בלעדית. אגב, המגרש עליו עומד הבניין גם כלול בירושה. רשמה אותו על שמה עוד בשנות התשעים, הכל מסודר.
מגרש במרכז העיר? שאלתי.
כן. קטן, אבל המיקום ייחודי.
הודיתי לו וישבתי זמן רב, אוחזת במכתב.
לא אמרתי כלום לניר. למה? ידעתי מה יקרה ייכנס, יבחן, יגיד שצריך למכור, יכיר קבלן מתאים, יקבל החלטות במקומי, ואני אחייך בשקט.
פעם ראשונה נסעתי לשם לבד, אמרתי שאני נפגשת עם חברה.
המבנה ניצב בסמטה מאחורי התיאטרון הקאמרי, איפה שבתים עתיקים לצד שיכוני בטון ובניני זכוכית חדשים. סמטה שקטה ומרוצפת, עצים כבר מתהדרים בניצנים.
הבניין לא משהו טיח מתקלף, חלונות בקומה ראשונה אטומים בקרשים, שערי ברזל מחלידים. אבל היסודות עמדו. הקפתי פעמיים, מיששתי לבנים בחוש. נכנסתי מדלת צד.
תקרות גבוהות. חלונות גדולים. קורות עץ חלקן רקובות אך חזקות. ריצוף ישן מתחת לאבק. ריח עץ ישן ולחות.
עמדתי באמצע, מביטה למעלה מבעד לפרצה בתקרה, רואה שמיים.
פתאום הרגשתי משהו משונה. לא פחד, לא בדידות. משהו דומה למה שמרגישים כשהולכים לאיבוד בעיר לא מוכרת, ופתאום מבינים זה המקום שלי.
הנוטריון היה אדם נעים. תוך שבועיים סגרנו הכל. שמרתי את המסמכים בתיקייה בארון התכשיטים המקום האישי שלי, שניר לא טרח להיכנס אליו.
תמר, חברתי מהתיכון, עבדה כמתווכת. סיפרתי לה הכל.
את רצינית? שאלה אחרי שתיקה ארוכה.
כן.
דנה, זה המון כסף. מרכז העיר, מבנה קרקע את קולטת?
לא רוצה למכור.
אז מה כן?
שתקתי. ואז אמרתי:
תמר, את זוכרת איך היינו הולכות לתערוכות? בצעירות. לבית האמנים הישן.
ודאי.
משהו כזה. מקום לאמנות, לאנשים. גלריה, סדנאות, מקום ללמוד “מרחב אמנות” כמו שקוראים היום.
תמר שתקה עוד רגע.
את יודעת כמה השקעה זה? שיפוץ, תשתיות…
אני יודעת.
יש לך כסף?
עדין לא. יהיה.
היא לא שאלה עוד. ידעה להקשיב ולשתוק זו הסיבה שאני אוהבתה.
חיפשתי כסף בדרך שלי. תכשיטים. בשנים האלה הצטברו לי עבודות רבות. קמעות בציפוי כסף, טבעות עם אבני חן מהגליל, סטים שדרש מהם שבועות.
תמר הציעה עזרה. הכירה בעלת גלריה קטנה לתכשיטים. סיכמנו תמר מביאה את העבודות, בעלת המקום גובה אחוז קטן. המלאי הראשון נחטף בשלושה שבועות.
דנה, את לא מבינה אמרה לי תמר, שואלים אם יהיה עוד. הטבעת עם הלאברדוריט שהכנת נמכרה בשעתיים.
בכמה?
תמר נקבה בסכום.
יצאתי למרפסת. בחדר נהיה קטן מדי.
תוך שלושה חודשים מכרתי תכשיטים בסכום שחשבתי שלא אראה לעולם. את כל הכסף מפקדת לחשבון שפתחתי בבנק לבד, ליד הנוטריון. ניר לא ידע.
בינתיים מצאתי קבלן. לא דרך חברים של ניר, אלא באינטרנט, כמה פגישות בבתי קפה, בשעות שניר היה במשרד. קיבלתי צוות קטן בראשות אלי, אדם שקט באמצע שנות החמישים, הביט בבניין בלי סלידה.
קירות במצב טוב, אמר, דופק לבנים. גג צריך להחליף כולו. להניח רצפה בכמה חדרים. חלונות חדשים לחלוטין. חשמל מהתחלה. אם לא נתקעים נגמור בארבעה חודשים.
לא ניתקע.
אלי הביט בי בריכוז.
בסדר, אמר.
החיים בבית נמשכו. בישלתי, אירחתי, נסעתי לאירועים עם ניר, הקשבתי לדיוני לוגיסטיקה והשקעות. לפעמים אישרתי, הנהנתי, וחשבתי על החלונות. איך נבנה גלריה בקומה שניה. איזה תאורה מתאימה לאולם התצוגה.
ניר לא שם לב. תמיד הייתי רקע, והרקע נותר במקומו.
פעם אחת כמעט נתפסתי. ניר מצא חשבונית של חנות חומרי בניין בתיקי.
מה זה? שאל בארוחת ערב.
קניתי משהו לבית, עניתי רגוע.
מה זה “חומר מקשר”?
רוצה לסייד את המרתף, יש לחות.
משך בכתפיים וחזר לטלפון.
אלי התגלה כקבלן יסודי. לא נחפז, לא משך זמן לשווא. דיברנו עניינית. לפעמים עמדתי באמצע המבנה, רעש עבודה סביבי, והרגשתי טוב בגוף, בנשימה, במחשבה. כאילו האוויר השתנה.
תמר באה לראות ביוני, כשהחלונות כבר הותקנו והקירות עורטלו.
איזה יופי זה יהיה, התפעלה.
יהיה, הסכמתי.
שמתי לב, כבר חשבת על הכל תכנית, רעיונות…
שלוש שנים זה התבשל אצלי, עניתי. פשוט לא ידעתי שזה בר אפשרי.
בספטמבר פגשתי את עדי. מכרה בובות בד מעשה ידיה בשוק, עמדת דוכן קטן, קראה ספר. הבובות היו נפלאות. הרמתי אחת.
את הכנת? שאלתי.
אני.
ממתי?
שבע שנים. הרימה עיניים אליי. את אוהבת?
מאוד. דנה. אני פותחת מרחב קטן בעיר. מחפשת אמנים, יוצרים, משתתפים.
עדי הניחה את הספר.
ככה התחיל להתגבש צוות. עדי הכירה שני אמנים. הם הביאו פסל. הפסל חי עם מורה לקדרות שחיפשה מקום קבוע. באוקטובר כבר כתבתי רשימת ממתינים לאירוע הפתיחה.
הכסף הלך ואזל. נשארו מעט עבודות למכירה, כמה סטים שמשמעותיים לי. היה צורך לשלם לאלי, לקנות תאורה, שלטים.
מכרתי את הסט האחרון של כסף ואדום אמטיסט מהגליל. תמר התקשרה יום אחרי.
נקנה תוך שעה! אמרה. אישה שהייתה בחנות אמרה שמעולם לא חלמה לראות כזה דבר.
ומה עוד יש?
סיימתי, עניתי. והרגשתי שזו האמת. לא כבדות, רק שקט.
הפתיחה התקיימה בנובמבר. לא עשיתי עניין רק כתבת קהילתית קצרה באינטרנט, “נפתח מרחב אמנות, כולם מוזמנים.” הגיעו שישים בערך.
ניר היה בנסיעת עבודה. אמרתי לו שאהיה אצל תמר. הוא לא שאל.
עמדתי באולם, ראיתי אנשים מתבוננים בעבודות, מדברים, משחקים בבובות של עדי ורעדתי קצת. לא מפחד. יש דברים שככה מרגישים כשהם מתגשמים סוף סוף.
אלי בא גם. עמד ליד הקיר, הביט.
טוב יצא, אמר.
תודה לך, עניתי.
תודה לך, אמר בפשטות.
העניינים התקדמו מהר מהצפוי. השכרות לסטודיו, חוגי קרמיקה במילוי, בית קפה בקומת הקרקע ניהלה אותו סיון, צעירה נמרצת הפוך מיד למקום שוקק לא רק ליוצרים. כתבה בעיתון מקומי, אחר כך עוד אחת.
פעם נתקלתי בשכן ישיש מהסמטה.
את פתחת פה? הצביע אל הבניין.
אני.
גר כאן שנים, אמר, לראשונה יש איפה לשבת, להכיר אנשים. כל הכבוד.
הודיתי והמשכתי, מחייכת כל הדרך לרכב.
ניר גילה בינואר. אחד משותפיו קרא את הכתבה ושם לב לשמי. הזכיר בארוחת ערב.
דנה, אמר לי אחרי שהאורחים הסתלקו. יש משהו שתרצי לספר?
פיניתי כלים לאט.
יש, הודיתי. שב, אכין תה.
סיפרתי הכל. על הירושה, על הבניין, על התכשיטים. הוא שתק. לא קרא אף הבעת רגש בפניו מסיכת עסקים.
כשסיימתי, שתק רגע ואמר:
הסתרת ממני.
נכון.
למה?
הסתכלתי עליו. באמת רצה לדעת. או חשב שהוא רוצה.
כי אם הייתי אומרת, היית מחליט וקובע. זה היה הופך לפרויקט שלך, לא שלי.
זה לא הוגן.
נכון, הסכמתי. בדיוק כמו שמעולם לא שאלת מה באמת אני רוצה.
הוא עמד, ניגש לחלון.
את רוצה שאגיד שאני גאה בך?
לא, עניתי. אתה לא חייב.
הוא לא אמר.
עברו עוד כמה חודשים, משהו השתנה בינינו. לא התמוטטות, אלא דממה חדשה, כאילו הקרח נמס לאט, בלי רעש.
ואז הגיע הנשף.
הנשף העירוני השנתי. השנה קיבלתי הזמנה אישית. התקשרה לי רכזת ההפקה: “השנה יוענק פרס יזמות עירונית במסגרת ‘מרחבים חדשים’, והמרחב האמנותי ‘רותמה’, על שם הדודה מירושה, מעוטר כאחד הזוכים.”
תוכלי להגיע? שאלה.
כן.
ניר שמע על כך באותו יום, לא הסתרתי. הביט בי אחרת כמו מי שאתה מכיר שנים ופתאום רואה מזווית חדשה, קצת נבוך.
מזל טוב, אמר בקצרה.
תודה.
קניתי שמלה לבד. כחול עמוק, פשוטה, קלאסית. ענדתי טבעת וכסף.
הושיבו אותנו בשולחנות נפרדים. ניר, חבר קבוע בוועדה, קידמת האולם. אני, לצד הזוכים, איפה שלא הכרתי אף אחד. חיפשתי אותו בעיני הוא חייך. הנהנתי.
האולם בית עירייה ותיק ונוצץ. הרבה אנשים יפים, מוזיקה, פרחים. ישבתי זקופה, זכרתי שלפני שנה הייתי עומדת ליד הכיור עם צלחות ומשקיפה על צחוק זר.
כשהכריזו על הפרס קמתי, נרגשת.
ראש הוועדה קידם אותי, החמיא לחשיבות המרחבים העירוניים, הזכיר את שמי והגיש לי פסל קריסטל קטן ומעטפה.
תרצי לומר כמה מילים? הציע.
לקחתי מיקרופון. היה שקט. חיפשתי את תמר חייכה אליי מרחוק. אחריה מצאתי את ניר. משהו בלתי מובן בפניו לא גאווה, לא עלבון. משהו באמצע.
תודה לכל מי שהאמין במקום הזה עוד לפני שהוא נפתח, אמרתי. תודה לאמנים, למורים, לכל המשתתפים. ותודה לדודה נעמי, שכבר איננה והשאירה לי הרבה יותר מבניין.
דיברתי שלוש דקות. מחיאות כפיים. ירדתי, אוחזת בקריסטל וחזרתי למקומי.
תמר באה, חיבקה.
דנה, ראית את פניו? לחשה.
ראיתי.
ו…?
לא משנה, עניתי. באמת לא משנה.
ניר פנה אליי אחרי הטקס, בזמן שהחלה הריקודים.
נאום יפה, אמר.
תודה.
את נראית נהדר.
עזוב, אמרתי. לא צריך.
הוא שתק.
חייבים לדבר לעומק, אמר.
גם אני חושבת.
השיחה בבית הייתה ארוכה. בלי ריבים, בלי דמעות. עייפים זה מזמן, החיים נשמטים.
ביקשתי גירושין.
הוא שתק, ואז שאל:
את עם מישהו?
לא. רק רוצה לחיות את שלי.
את חיה את שלך. עכשיו.
נכון. ורוצה להמשיך לבד.
הוא קם, הלך בחדר.
מה עם הבית? שאל. נחלק?
הבית על שמך, עניתי בשקט. אבל הקרקע למטה שלי.
הוא נדהם.
מה?
הסברתי. הקרקע עליה נבנה ביתנו נרשמה בשעתו על שם דודה נעמי. גיליתי זאת רק כשסידרתי את הירושה. הנוטריון הפנה תשומת ליבי, ועורך הדין בדק הכל. מעוגן וחוקי. האדמה שלי.
ניר הביט בי כאילו רואה אותי לראשונה.
ידעת מזמן?
מאז שסיימתי להעביר את הירושה.
ושתקת.
כן. כשתקת על הרבה דברים.
הוא התיישב.
שוחחנו זמן ארוך. ללא צעקות, ללא בכי. שני אנשים בוגרים, אחרי הרבה שנים יחד מביטים, אולי לראשונה, באמת.
עורכי הדין סיימו הכל בשקט. השארתי לו את הבית, בתנאים שעורך דיני פירט היטב. את הפיצוי הפקדתי ב”רותמה” הרחבנו את הקפה, פתחנו גלריה בקומה השנייה.
עברתי לדירה קטנה ליד “רותמה”. קומה רביעית, חלון לגגות הישנים ועץ אלון ישן שמבשם את האוויר באביב.
בלילה הראשון שם התעוררתי בשלוש, שוכבת בשקט אין קולות, אין נשימות, רק מכוניות רחוקות וגשם בחלון.
הייתי בת חמישים ושלוש. לבד, ולא פוחדת. זה הרגיש חשוב.
שנה חלפה.
“רותמה” פעלה במלוא הקצב. שלושה יוצרים השכירו חדרי סטודיו קבועים, חוגי הקרמיקה התמלאו מראש, סיון הפכה את בית הקפה לפינת חן חמה עם תמונות ישנות. בימי שישי הגיע הרכב ג’אז קטן.
עדי מכרה את כל הבובות והחלה להכין בהזמנה אישית. התחברנו הנשים, כמו שמתחברים כשנפגשים בזמן הנכון.
תמר מדי פעם התבדחה:
דנה, נהיית צעירה בעשר או חמש עשרה.
לא. פשוט ישנתי מספיק, צחקתי.
המשכתי לייצר תכשיטים. לא בשביל הכנסה, אלא בשביל עצמי. ערבים שקטים, אבן, כסף, כלי עבודה, עצמי בלבד.
פגישה מקרית עם ניר בדצמבר. יצאתי מבית קפה סמוך, הוא הלך מהצד השני. זיהינו זה את זו.
הוא התבגר קצת בשנה הזו. או שאולי רק עכשיו הבחנתי.
דנה, אמר.
ניר. שלום.
עמדנו. שתיקה לא מביכה אלא של היכרות ישנה שאין מה לחדש.
מה שלומך? שאל.
טוב. אצלך?
רגיל. שתק. שמעתי שפתחתם גלריה שנייה.
כן, בנובמבר.
יופי. אמר פשוט, בלי הטון של פעם. אמיתי.
תודה.
עוד שתיקה. נע באי נוחות.
דבר אחד, אמר. אני מחפש חלל לשואו־רום, במרכז. יש לך המלצה למישהו אמין בענף השיפוצים?
הבטתי בו. משהו עתיק בי התעורר, הרגל של עשרות שנים לעזור, לפתור, לסדר בשבילו. הצעתי חיוך.
לא, ניר, עניתי בשקט. לא יודעת.
הופתע קצת. לא נעלב; רק הופתע.
בסדר, אמר. הבנתי.
בהצלחה.
גם לך.
פנינו כל אחד לכיוון אחר. אני פניתי לרחוב, הרמתי את הצווארון. היה קר, יבש, ריח של אורנים הגיע מהשוק הסמוך.
חשבתי שאחזור ל”רותמה” הערב, עדי תולה סדרה חדשה. סיון תאפה משהו, יהיה ג’אז, קולות, אור מחלונות גדולים.
והלכתי קדימה.
***
החיים מזמנים לנו קירות לפעמים קירות שמסתירים, לפעמים קירות שסופגים ומשקפים. הבחירה אם לחיות כצל מאחורי קיר, או להפוך אותו ליסודות של משהו חדש, תמיד בידינו. לפעמים צריך זמן, שקט ואומץ להיות וליצור את המקום שלך. לדעת להקשיב לעצמך, זו מתנה אמיתית.
