כוסמת במקום כמהין
אני עומדת לצד הכיריים. בסיר קטן, שעמדתי עליו שעה ארוכה, הרוטב שלי מתפרק לאיטו. אמור היה לצאת רוטב שמנת-כמהין לריזוטו עם פטריות פורציני חלקלק, אחיד, כמעט חי. אבל החמאה צפה בנפרד, הבסיס הכבד נשאר בתחתית, גושי.
אני מנמיכה אש. מתחילה להוסיף קוביות חמאה קרה, שוב, סובבת בעיגולים קטנים. הידיים זוכרות לבד את התנועה. בחוץ כבר חשוך, אורות דולקים ליד הבימה, למטה ברחוב המלך גורג הרחבים מלאים, תל אביב נוהמת. ערב סתיו רגיל.
נטע, יש עוד הרבה זמן? לא אכלתי מאז שתיים.
יותם עומד במשקוף. ככה הוא תמיד חצי נכנס, חצי נשאר בחוץ, הידיים בכיסים, המבט הזה שלו, שבעשרים ושלוש השנים לא הצלחתי עדיין לגמרי לקרוא בשמו. לא חוסר סבלנות. משהו אחר.
עוד עשרים דקות, אני עונה, בלי להפנות מבט. הרוטב קצת מתווכח.
עשרים דקות. הבנתי.
הוא חוזר לסלון, מתיישב ברכות, מדליק טלוויזיה, קודם הכי חזק, מיד אחכ כמעט שקט, בקושי שומעים. זה גם סימן. אני כבר יודעת.
הרוטב, איכשהו, מצליח. לא מושלם, אבל קרוב. הריזוטו נמתח במרקם הנכון. אני עורמת הכול לצלחות, נותנת כמה פרוסות דקיקות של תרד כמהין שחור שקניתי בשוק הכרמל מסוחר שמכירה, עולה לי חתיכה קטנה יותר ממשכורת של שבוע במסעדה.
מניחה לשולחן. מדליקה נרות. לא בשביל רומנטיקה באור הנרות האוכל נראה טוב יותר. גם אני נראית פחות עייפה, פחות שקעים מסביב לעיניים.
יותם מתיישב, לוקח מזלג, מביט לצלחת.
קצת זמן עובר.
שוב ריזוטו, הוא אומר בסוף.
ביקשת משהו עם פטריות.
כן, אבל לא חייב ריזוטו. ריזוטו אכלתי בשבוע שעבר אצל רן במסעדה שף שם, מקצוען. קשה להשוות.
אני מתיישבת מולו, לוקחת מזלג.
תטעם קודם.
הוא טועם, לועס לאט, כאילו הוא ועדה.
האורז טיפה רך מדי.
לא, הוא בול כמו שצריך אל דנטה.
לדעתך.
אנחנו ממשיכים לאכול, שקט. אני מסתכלת על הנר. הוא תקוע בצלחת, פרצוף בלתי מפוענח. תל אביב מבחוץ לא יודעת מריזוטו שלי.
הרוטב קצת כבד, מוסיף פתאום כשהצלחת כמעט ריקה.
אני לא מגיבה.
מה, אני משקר? את רוצה להתקדם, לא? לא רק לטפוח לעצמך על השכם.
לא שאלתי, אני עונה.
חבל.
אחר כך הוא חוזר לכדורגל, אני מנקה שולחן, מדיחה, מקרצפת שאריות רוטב. רוטב כמהין שעלה כמו בושם יוקרתי, שעבדתי עליו שלוש פעמים, למדתי עליו בספר צרפתי שקניתי בקורס בישול במבצע, אבל עדיין כמעט אלף שֶׁקֶל. סחבתי אותו חצי עיר, בקופסה מיוחדת שלא יתפרק בחום.
כבד, הוא אמר.
אני מצמידה ידיים לקצה הכיור, צופה במים שוקעים לניקוז. מנגבת, מחשיכה את המטבח, נכנסת לחדר.
ערב רגיל.
***
דליה באה בשבת בשלוש. תמיד מתקשרת מראש, ארבעים דקות, מספיק שאספיק לסדר ולהכין משהו. חמתי מהדור שהכול קולט בשקט, תראה אבק, לא תגיד, רק תקיש מבט קצר על אבקון.
היא כבר שבעים ושמונה. קטנה, גו זקוף שמביך נשים צעירות ממנה. אלמנה שש שנים. גרה ברמת אביב הישנה, לא עוזבת דירה, למרות שיותם התחנן. אני אף פעם לא הפצרתי. שתינו יודעות, לא מדברות.
בשבת הזו הייתה חיוורת מהרגיל. קלטתי בפתח.
תיכנסי, דליה. אפיתי עוגת אגוזים.
תודה, נטע. יותם פה?
אצל רן. יחזור בערב.
היא מהנהנת, למטבח, לא לסלון. בדרך כלל היא מתיישבת בסלון, שם הכורסא שלה מול החלון.
מוזגת תה, פורסה לה עוגה.
איך את מרגישה? אני שואלת.
הכול בסדר. הלחץ דם משתגע, לא משהו רציני.
היא לוקחת חתיכה, טעימה קטנה.
טעים, היא אומרת. פשוט, כל כך חם, שאני מרגישה גוש בגרון.
אנחנו שותקות. דליה שותה לגימות קטנות, מתבוננת ליד החלון. בחוץ רטוב, העצים חוזרים לקוף סתיו.
נטע, אני רוצה לשאול משהו. אל תעלבי.
אשתדל.
היא מסתכלת בי הפוך, הרבה זמן.
את זוכרת שהיית מעצבת?
לא ציפיתי.
איך לא, לוחשת.
מעצבת טובה?
אמרו שכן.
אני יודעת שכן. ראיתי. זוכרת איך עיצבת את הדירה ההיא בפרישמן? למשפחת רופאים? הייתי שם, אחד הימים הכי יפים שראיתי. חשבתי הנה אישה שיודעת לראות חלל.
אני מביטה בה.
למה את שואלת, דליה?
היא מניחה כוס בקפידה. כך שאנשים מסדרים ששום חריקה לא תעיר את כל הבית.
כי זה מביך, היא לוחשת.
אין לי מילים. דליה אף פעם לא אומרת ככה. הדור שלה שותק על העיקר.
הייתי צריכה לדבר איתך אז. לפני עשר שנים, כשעזבת את העבודה. אבל שתקתי. לא ענייני, חשבתי. אולי את רוצה ככה. אולי כך טוב.
היא מביטה בידיים הנאות שלה, עם ציפורנים מטופחות.
יותם לא אוהב אוכל מורכב.
חשבתי, התבלבלתי.
מה?
אף פעם לא אהב. מהילדות, אף פעם. גסטרואנטרולוג אמר לו מגיל עשרים שצריך פשוט: דייסות, מרקים, בשר מבושל. כוסמת עם קציצה, זה מה שהוא הכי אוהב. פשוט קציצה, כוסמת עם חמאה. כל יום.
שקט במטבח. רק המקרר מזמזם כאילו מישהו אחר גר כאן.
אז למה, אני מתחילה, הקול נבוך לי.
למה הוא ביקש פואה גרא, למה כמהין, למה תמיד העיר על רוטב לא מספיק קטיפתי, ממשיכה היא עבורי. כן.
דליה מביטה בעיניים שלא פגשתי בהן חום ולא כעס, משהו עתיק.
כי הוא אהב את התהליך. לראות אותך רצה, מתאמצת, מבזבזת כסף וכוח, מחכה להצדעה שלו. אהב להגיד לא טוב. זה נתן לו הרגשת עליונות.
אני מניחה את הכוס.
את יודעת מה את אומרת?
יודעת. שקלתי הרבה זמן. יודעת.
ושתקת עשר שנים.
שתקתי שלושים ושמונה שנה, נטע. מאז שמוטי, בעלי, עשה לי אותו דבר בדיוק.
מוטי. מוטי דן, אבא של יותם. כמעט לא הכרתי, מת אחרי החתונה שלנו. זוכרת קול חזק וגוף גדול, כבר אז מבוגר.
גם הוא היה גורמה, ממשיכה בשקט, בלי הרמת גבה. גם אני בישלתי. גם אמר כבד מדי, יבש מדי. עד שראיתי יום אחד אותו אצל אמא שלו כוסמת, חמאה, שלוש צלחות. שמח. אכל, לא העיר כלום, רק חייך.
הגשם יוצא לרחוב.
אז הבנתי. ולא עזבתי. היו זמנים אחרים. יותם ראה, למד. הבין. זה כלי. והשתמש.
לא מאמינה, אני ממלמלת.
לא בכוונה רעה, נטע. ככה אנשים חיים. מה שלמדו. מה שמרגיש להם נכון על חשבון אחר.
אני קמה, לא כי יש לי לאן. פשוט קשה לשבת.
מסתכלת על הגשם, על עוברי אורח, כל מטריה והסיפור שלה.
עשר שנים.
למדתי קורסי בישול אחד אחרי השני. צרפתית, איטלקית, כל סגנון. קראתי ספרים, התכתבתי עם שפים, דיברתי על איזון טעמים, קמתי בלילה כשהבזיק לי רעיון חדש. האמנתי זו הקריירה החדשה, הייעוד. נתתי את כל כולי.
ובפנים הוא אכל כוסמת.
למה עכשיו, דליה?
כי אני מבוגרת, היא עונה בפשטות. ואת צעירה. בת חמישים ושתיים, נטע, זה לא זקנה. זה אפילו התחלה.
היא מביטה בי ישירות.
ו… גם כי אני אחראית. לא התכוונתי, אבל גידלתי אותו ככה. לא ידעתי אחרת. אם לא אגיד לך את האמת שום דבר לא יתוקן.
אני חוזרת לשולחן, לוגמת תה קר.
הוא לא ישתנה, היא אומרת. אבל תדעי.
שותות תה, בשקט. היא יוצאת, אני עוזרת לה בכפתורים, האצבעות שלה כבר לא נענות.
עוגה נהדרת, היא אומרת בכניסה. הכי פשוט. הכי טעים.
סוגרת אחריה את הדלת, עומדת לבד, מרגישה את כל השנים על הכיסא הכניסה.
***
עוד שבועיים מבשלת כמו תמיד. אווז, ביסק מהים, קינוח מהודר. יותם אוכל, מבקר. אני מקשיבה ושותקת.
אבל אני כבר מחוץ לחלום. אני רואה את עצמי: ליד הכיריים, מגרדת לימון, מוסיפה זעפרן, מגישה צלחת, מחכה. ומחכה. והוא בוחן, רגע לפני שאומר משהו, מביט וכל פניו משהו קטן ומסופק, כאילו התרגש למשוך בחוט.
אני חושבת על פרויקטי העיצוב שהיו לי. איך נכנסתי לדירה, ראיתי כבר הכול לפניי. איך לקוחות רצו יותר ממה שהודו בפה, ואיך התרגשתי כשהם עמדו בסוף והעיניים נדלקו.
היה לי סטודיו משלי, משרד קטן באבן גבירול עם שתי שותפות. היינו עד מאוחר, מדברות על גוונים, חומר, קפה גרוע.
יותם אמר שזה שטויות. שצריך להחליט משפחה או ריצה אחרי קירות. שהוא מפרנס, שאין סיבה לעבוד, והלקוחות עושים לי את המוות לחינם. שמישהי צריכה להיות בבית.
בחרתי משפחה. עברו עשר שנים.
אני לוקחת נייד, שולחת הודעה לאיילת ברק. פעם עבדנו יחד. היא עדיין בעולם העיצוב, עם משרד קטן משלה. קימונו לראש השנה, לפעמים.
“איילת, היי. אשמח להיפגש, אם מתאים לך?”
עונה אחרי חצי שעה.
“נטע! בטח. מחר?”
***
אנחנו בבית קפה בדיזינגוף. איילת כמעט אותו דבר, שיער קצר יותר, פסים כסופים מחמיאים לה.
נראית טוב, היא אומרת.
אין כמו שקרי איילת.
היא צוחקת.
טוב, נראית עייפה. אבל טוב.
אנחנו מזמינות קפה, מגרדות משפט.
איילת, יש לך עבודה בשבילי?
היא מסתכלת היטב.
את רצינית?
בטח.
לא עבדת עשר שנים.
נכון, אבל לא שכחתי.
שותקת, מסובבת את הספל.
יש לי שלושה פרויקטים. אחת וילה בהרצליה, צריך ראש נוסף. רק הוגן לומר את תהיי כאילו סטאז׳רית בהתחלה. תוכנות השתנו, לקוחות. מוכנה?
מוכנה.
ולגבי שכר?
מה שתגידי.
היא מביטה בי שוב, רואה משהו כנראה.
תבואי בראשון, נראה.
ביום ראשון אני מגיעה. כל יום בשלושה שבועות תשע עד שש. לומדת תוכנות חדשות. טועה כאן ושם, מתרגזת, אבל דברים חוזרים, כמו לשחות הגוף זוכר.
בבית אני מבשלת כוסמת.
בפעם הראשונה יצא מצחיק, כמעט מקרי. חזרתי מאוחר, עייפה, מוצאת במקרר מלא מצרכים לאיזה מתכון מסובך. סוגרת, פותחת ארון: כוסמת. קופסה עם שימורי תבשיל, קצת חמאה.
אני מבשלת, מוסיפה חמאה, מקריאה ליותם.
הוא מביט בצלחת כאילו מנחשים אותה.
מה זה?
כוסמת עם בשר.
רואה שכוסמת. הכול בסדר?
עייפה. מאוחר. מחר אכין משהו.
הוא מתיישב, אוכל. לא מילה. עד הסוף.
אני מסתכלת עליו, חושבת על מה שדליה סיפרה. על הבפנים. והוא מסיים, קם, עובר. שום מילה לא לטוב, לא לרע.
גם זו תשובה.
***
הדיון הגיע אחרי שבועיים. אני נכנסת, תשע בערב, חושבת על צבע לקיר בפרויקט. נעלי. מחשיכה מדליקה.
איפה היית? מרים מבט מהספה.
עבדתי.
שוב איילת הזאת.
זו העבודה שלי, יותם.
הוא מכבה טלוויזיה, מסתובב.
נטע, לא על זה סיכמנו.
על מה לא?
שלא תיעלמי לי. אנחנו משפחה, יש בית, אין אוכל.
יש ביצים, תפוחי אדמה, נקניקיות. אפשר לטגן.
הוא נראה כאילו דיברתי יפנית.
מתבדחת איתי?
לא. זו המציאות.
ומה עם כמהין, הרטבים שלך? שכחת לבשל?
אני תולה תיק, זקט.
יותם, אני רוצה פשוט לדבר. אפשר?
על מה?
עלינו. על מה שקורה. מה באמת קורה בדירה.
הוא נראה דרוך, כתפיים קמורות, המבט מתחדד.
מה קורה? אני עובד, את יושבת בבית.
לא יושבת יותר. ולא אשב.
אז זהו, החלטת? בלי דיבורים?
אני מנסה לדבר עכשיו.
הוא קם, מסתובב לאט, חוזר.
נטע, מה קרה לך? היית נורמלית. היה לנו טוב. את בישלת, אני טעמתי. זה היה העולם שלנו.
העולם שלך. לא שלי.
הנה, אמא שלי, בטח סיפרה, נכון? תמיד מבלבלת במוח…
אני מביטה בו, באיש שחייתי לידו עשרים ושלוש שנה, בדירה שהייתה תמיד שלו, עם הריהוט שהוא בחר עוד לפני. אני אף פעם לא שיניתי דבר. הייתי מעצבת.
אמא שלך אמרה לי אמת. רק אמת.
איזו אמת, נטע? איזו שטות עכשיו?
שאתה אוהב אוכל פשוט. הבטן שלך רגישה. תמיד אהבת כוסמת עם קציצה.
שתיקה.
רגע קט, אבל הוא קיים.
שטויות, לוחש.
אכלת בלי מילה לפני שבועיים.
כי הייתי רעב!
יותם, תעצור. בבקשה. רק תעצור רגע.
הוא עוצר, מביט.
אני לא מחפשת ריב. רוצה לומר את האמת. אתה מוכן לחיים אחרים? בלי המשחקים?
משהו זז בו כמעט. אמת.
מה זה אחרים?
כמו בני אדם. שנינו עובדים, אוכל פשוט או מתוחכם, בלי השפלה, בלי משחקים. מדברים ישירות. בלי מסכות.
שתיקה.
לא השפלתי אותך, הוא לוחש. רק בכנות.
יותם.
מה?
היית כן כלפי חוץ. אבל כלפי עצמך, היה קל יותר אם רק אכלת כוסמת.
שקט.
זה לא היה כנה, מוסיפה. לא בכעס.
הוא לא עונה. הולך לחדר, סוגר דלת בנמיכות.
אני במטבח, מטגנת תפוחי אדמה, אוכלת לבד, מתהפכת בלב שמיעה אותו פוסע הלוך ושוב.
***
החודשים הבאים כמו התכה של קרח. לא דרמה מהסרטים כל יום עוד חתיכה מהישן מתקלפת.
יותם מנסה תפקיד אחר.
בהתחלה נעלב, הולך כמו נפגע, מצפה שאתקרב, ארצה שלום. אני לא. מבשלת פשוט: מרק, קציצות, תפוחי אדמה. עובדת, חוזרת.
אחר כך מנסה רכות. מביא פרחים, פתאום בסתיו, אומר שהתגעגע, רוצה לצאת. הולכים למסעדה, הוא לוחץ יד, מתעניין, נעים. רגע אולי משהו משתנה.
אבל מחר, שואל למה לא הכנתי משהו חגיגי כשבאו חברים. “רק פסטה וסלט?” הוא תוהה. “כן.”
ורואה את הפרצוף עוד לא הבין שאני כבר רואה.
אחר כך ויכוחים, עם קולות, עם רשימות, על דירה, כסף, חופש שלי לעסוק בקולינריה. כל השקעה מוצגת כעת הון שבוזבז.
אני לא השקעה, יותם. אני אדם. אנשים לא מניבים בדיבידנד, אני עונה בשקט.
הוא לא קולט. אולי לא רוצה.
דליה מתקשרת מדי שבוע. לקצר, לא להציק. “תחזיקי מעמד”, “את אלופה”. פעם אחת: “הוא כועס עליי, נכון?”
קצת, עניתי.
שיכעס. הפעם אני בצד שלך. לראשונה בחיי. את לא תביני כמה זה יקר.
הבנתי.
בדצמבר איילת נתנה לי פרויקט קטן ראשון. דירה באבן גבירול, משפחה צעירה. כאן הייתי צריכה לבנות קונספט, ללוות עד הסוף. לא ישנתי כמה לילות פחדתי שאיבדתי את זה.
לא איבדתי.
הלקוחה, צעירה, נכנסת לדירה, עומדת רגע, מופתעת, מביטה בי:
את קוסמת.
זכרתי את ההרגשה הזאת. הנה ההגדרה.
***
בפברואר הבנתי שאין לאן, לי וליותם. לא כי לא ניסיתי שוחחתי, לא הלכתי, לא התקשרתי לעו”ד, לא חיפשתי אומץ להתגרש, למרות שכתבות על יחסים רעילים כבר קופצות לי בפיד.
הוא לא אהב חדש.
הוא רצה שאתחיל מחדש לא את עצמי, אלא את נטע ההיא שעמדה במטבח וחיכתה לו טוב. לא אישה, אלא מראה.
איך תדעי שבן זוגך מניפולטיבי? כך. כשרואים שהוא לא צריך את שמחתך, הצלחתך, אלא את ציפייתך למילה שלו. בלעדיה, הוא הולך לאיבוד.
יותם היה איש סביר. לא שתה. לא הרים יד. נתן כסף. מעולם, ככל הידוע, לא בגד. אולי אפילו אהב או החזיק משהו דומה לזה.
אבל אי אפשר לגור איתו. לא כי כואב, אלא כי כל יום את מצטמצמת עוד קצת. שוכחת מי את.
הגשתי גט במרץ.
הוא לא האמין. אחר כך התחנן. אחר כך כעס. אחר כך שוב התחנן. דליה באה אליו, אני לא יודעת מה אמרה, אבל אחרי הפגישה ירד ממנו משהו. לא השלים, אבל התכווץ. נעשה קר וזר.
הדירה שלו. זה תמיד היה ברור. עברתי לגור אצל חברה מיכל עד שמצאתי שוכרת. ביוני עזבתי לדירת שני חדרים בצפון יפו. ברחוב צנוע יותר מראש ציפור, אבל חי, אמיתי.
עשיתי שיפוץ לבד. קטן, קוסמטי, אבל כל פרט בשמחה חדשה. פתאום אני יודעת מה אני רוצה. תמיד ידעתי. לא שאלתי.
***
עבר שנה.
עכשיו אפריל. בת חמישים ושלוש. מהמטבח שלי אני רואה עץ לבן פורח, לא יודעת שמו, אבל כל בוקר בוהה יפה. קפה פשוט, בקלחת. גרגרים טובים, בלי פולחן.
איילת קיבלה אותי שותפה במשרד בינואר. ארבעה פרויקטים, אני מובילה שניים. אני שוב ישנה טוב, לפעמים קמה עם רעיון, לא כי דאגה כי המוח עובד.
דליה מתקשרת, מדי שבוע. באתי אליה לא מזמן, הבאתי לה עוגה. שתינו תה, דיברנו. סיפרה לי על הזמן על השתיקות. אני חושבת על טראומה בין דורית, איך יש חיים עצובים שמלמדים את הבאים להיות כך, עד שמישהי עוצרת.
דליה לא הצליחה. עזרה לי להפסיק. גם זה משהו.
יותם גר בדירה ההיא. לפעמים סמס על בירורים, נדירים. שמעתי מחברים שהוא התחיל קורס בישול. לא יודעת אם אמת. לפעמים אנשים משנים עצמם כשלידם לא נשאר את מי להקטין.
לא חושבת עליו הרבה. לפעמים כן. לפעמים בחנות אני עוצרת מול צנצנת כמהין, ומרגישה משהו עמום לא צחוק, לא מרירות, משהו אחר. עשר שנות חיים לא מתאדים סתם.
אני משתדלת לא להיעצר.
את עמית פגשתי בסתיו. לקוח רצה לעצב מחדש דירה אחרי מותה של אשתו מסרטן. הדירה מלאה תמונות שלה. הוא ביקש להשאיר, רק שייכנס אור. שיוריד נדבך.
הבנתי בול.
חמישים וארבע. מהנדס, מתכנן גשרים. חשבתי, יש בזה משהו הוא בונה גשרים, אני מרחבים.
הוא רגוע לא שקט, רגוע. מדבר בגובה עיניים, מביט בעיניים, צוחק כשצריך. לא מתאמץ.
בפגישה שנייה שאל אם נצא לקפה.
יצאנו. אחר כך לטיול, לקולנוע, לסרט צרפתי, פעמיים חייך בשקט, ואני הרגשתי כמה זה נעים כשהמישהו שליד פשוט חי.
כמה חודשים שאנחנו יחד, מהשקט. שנינו בסדר עם הקצב. שנינו יודעים שמיהרנו מספיק.
הוא בא אליי בשישי.
***
אז היום שישי.
חוזרת הבית בשש. סוחבת סלים, קונה כרעיים, תפוחי אדמה, בצל, גזר, שמיר, שמנת חמוצה.
מהכרעיים עם הירקות יוצאת מאפה טוב. טכנית, מאפה, לא בדיוק עוגת בשר. שכבות תפוחי אדמה, עוף, בצל, גזר, מעל שמנת, לתנור לשעה. שמיר.
אני עושה את זה בימים שאני רוצה בית. לא גורמה, רק ביתי.
כל זמן שהמאפה נאפה, אני מתקלחת, מריחה בצל בחמאה, עוף, שום. ריח של סבתא בילדות בירושלים. אולי עשרים שנה לא חשבתי על זה.
בשבע מצלצל האינטרקום.
אני פותחת הדלת. עמית נכנס, מפנה סל קניות. למעלה בקבוק יין.
שלום, הוא מחייך.
שלום. איזה ריח.
הוא מרחרח.
כמו תפוחי אדמה.
מאפה. עוד שעה.
מצוין. הבאתי יין. וגם זה.
מוציא קופסה קטנה של שוקולד עם אגוזים, הכי פשוט. מהמכולת.
את אוהבת אגוזים, הוא אומר.
אני לוקחת.
מאיפה אתה יודע?
אמרת. בסתיו, ליד ממתקיה.
אני עומדת עם קופסה פשוטה, מחשבת במשהו שקשה לתאר.
אתה זוכר, אני ממלמלת.
אני משתדל, הוא אומר ככה, פשוט.
אנחנו למטבח. אני פותחת תנור, בודקת מאפה. עוד קצת. הוא פותח יין, מוזג לשנינו, מתיישב.
איך הפרויקט? שואל. ההוא בשדרות ח”ן?
לקוח קשה, אני מודה. רוצה הכול, בלי לשלם.
מוכר.
כן, אבל משהו יפה יצא מזה. תקרות חמש מטר, חבל לא לנצל.
הוא מהנהן, משגיח בי.
נטע, אומר לפתע.
כן?
את מאושרת? לא בכלל, עכשיו.
אני מתבוננת בו. הוא שואל ברצינות.
עכשיו? מהרהרת. כן. עכשיו כן.
טוב, הוא עונה, וזה הכול.
המאפה מוכן. אני מוציאה, משאירה חמש דקות, קוצצת שמיר, מפזרת. מניחה לשולחן. לא נר, רק אור.
יפה, הוא מחייך.
זה רק מאפה.
הוא מריח טוב, נראה טוב. את בכלל לא יודעת לעשות מכוער?
אני צוחקת.
לא ניסיתי.
אנחנו אוכלים. הוא מבקש עוד, בשקט, מושיט צלחת. אני מוסיפה. מדברים על העבודה, על זה שבקיץ הוא נוסע לבת שלו בחיפה, על זה שאני מתכננת לברוח כמה ימים, לא משנה לאן. הוא מציע פינלנד, שם רגוע.
אחר כך תה. שוקולדים מהקופסה הפשוטה.
בחוץ תל אביב עפרירית, בגשמים, בריח עץ לבן. עצים מרקדים ברוח.
אני חושבת: הנה, זה. לא חג. לא מאורע. רק ערב אדם חם לידך, אוכל של בית, לא מצפה למילה מאף אחד.
לפעמים חושבת על שנותיי על כמהין, על ביסק סרטנים, על אינסוף רטבים ושעות של כבד. חבל. חבל על הזמן, עליי. אבל חבל ארוך זה כבר מותרות.
הערך העצמי של אישה זה לא דבר שיש או אין, אלא משהו שבונים. לפעמים הורסים, לפעמים פתאום בונים בגיל חמישים ושתיים, במטבח של מישהי אחרת, כשעדיין טועה. העיקר לא לברוח. לשוב לראות מרחב.
גבול עצמי לא חומה, רק ידיעה: כאן אני, שם אחר.
המתכון של האושר באמת פשוט: לעשות את מה שאת טובה בו, להיות עם מי שרואה אותך, לבשל מה שטעים. לא לחכות למילה.
על מה את חושבת? שואל עמית.
אני מסתכלת. על פניו, על התה בידיו.
על המאפה, אני עונה.
הוא צוחק.
שווה לחשוב עליו.
הכי, אני מסכימה. להביא עוד תה?
כן, אשמח.
אני מוזגת. מתבוננת על העץ הלבן.
עמית.
כן?
אתה אף פעם לא תגיד לי שהגזמתי במלח, נכון?
הוא מרים מבט.
לא הגזמת. היה בול.
ואם יום אחד אגזים?
אגיד: “בפעם הבאה קצת פחות מלח.” ואסיים הכול.
אני מהנהנת.
תשובה טובה.
משתדל, מושיט יד לשוקולד האחרון. זה בסדר אם אקח?
כמובן.
העץ בחוץ מרקד, תל אביב פועמת גדולה, שקטה, אדישה לרטבים, לכמהין, לכוסמת, לשנים שחלפו ולהזדמנויות שנותרו. העיר פשוט חיה. ואני חיה. התה חם, ריח המאפה עוד באוויר, ועל אדן החלון צמח שקניתי כי אהבתי את צבע העלים.
פשוט אהבתי.
קניתי.
כך אני חיה עכשיו.
