הם החליטו בשבילי
הקולות עלו מהמרפסת המקורה, ואני חנה בן דוד נעצרתי ליד חלון פתוח כששמעתי את שמי.
חזרתי מהגינה עם קולורבי בסינר, הידיים הריחו אדמה ושמיר, ולא היה לי למה להזדרז. ערב יולי בתל מונד עמד שקט, חמים, בריח קציר שנישא מעבר לגדר מהשטח של משפחת פרנקל. הקולות במרפסת היו רגועים, כמעט עסקיים; זה מה שעצר אותי לא עוצמת הדיבור, אלא הזהירות.
זו הייתה רבקה שטרן, חמותה של בתי. קול עבה, בטוח, כאילו עוטף חבילה ממולאת היטב.
הבית מצוין, אמרה. בדקתי ביד 2, בתים כאלה כאן בשכונה מתחילים במיליון שמונה מאות. אם מישהו יתאמץ, אולי ייקח על שני מיליון.
עמדתי בלי לזוז. הקולורבי נלחץ אל הבטן, עגול וקשה.
היא לבד כל כך שם, זה היה דני, החתן. תמיד קול קצת חנוק, כמו מישהו שנזלת לא עוזבת אותו. למה היא צריכה דונם שלם? היא בקושי מנצלת את השטח.
אמרתי לה את זה גם, הצטרפה יעל, ביתי. הייתי מזהה את הקול של יעל מתוך ים אנשים, והפעם היה בו משהו זר, מרוחק, כאילו הובא במיוחד בשביל השיחה הזו. היא סנטימנטלית. הבית של אבא, העצים שלו. אבל עברו כבר שלוש שנים,
נכון, פסק יהודה, אביה של דני, שתמיד מדבר מעט, אבל דיבורו כבד. אין טעם להיאחז. נציע לה פיתרון, פשרה נורמלית. דירה קטנה בכפר סבא, שכונה טובה, ליד המרפאה. שתשקוט.
או דיור מוגן, רבקה שוב. יש היום בתי אבות ברמה, משהו אחר מפעם. נקי, נעים, יש חברה. אולי טוב לה כך.
היא לא תסכים בקלות, אמרה יעל. במילים בקלות היה איזשהו טון טכני, משהו שלא מרמז על התנגדות, אלא משימת פתרון. איך פותחים פחית קשה.
בסוף תסכים, דני פסק. מה כבר תעשה? נסביר שזה כבד מדי אחזקה לבד, גם כספית וגם בריאותית. היא כבר לא צעירה, אנחנו רואים שהיא עייפה.
והרכב שלך, גמור כבר, הוסיפה רבקה, באותו טון ענייני של בית. איתו אנחנו לא נוסעים שוב לים המלח.
שמעתי צליל כוס נוגעת בצלחת.
נעשה את זה הוגן. לנו נשאר רכב וטיול, יעל תקבל שדרוג לדירה, לאמא שלה נקנה דירה קטנה או דואגים לדיור מוגן. הוגן לכולם.
עמדתי והבטתי על ידי עם הקולורבי. היד רגועה. הופתעתי כמה. היא לא רועדת, לא מתכווצת, פשוט מחזיקה.
בלב משהו הסתובב בשקט, כמו ציר דלת שלא נפתח מזמן. לא כואב, אפילו מכני.
פניתי וחזרתי לגינה. שמתי את הקולורבי על הארגז. אחר כך הסתכלתי על עץ ההדר, אותו שתל אורי בשנ״ז, לפני יותר מעשרים שנה. הגזע עקום, הזכיר לי את הראש שלו לא תמיד במקום. אורי היה מבשל ריבה מכל פרי, עומד ליד הסיר כאילו מדובר במבצע צבאי.
שלוש שנים.
שלוש שנים בלעדיו.
התיישבתי על הספסל ליד עץ ההדר זה שאורי בנה משאריות של גדר ההורים. לא בכיתי, לא חשבתי יותר מדי. רק ישבתי. הערב הריח מחמוציות ועלים שרופים מרחוק.
קמתי. חזרתי הביתה. הגיע הזמן לארגן ארוחת ערב.
הם באו היום כולם יחד, לא דבר רגיל. לרוב רבקה ויהודה מתנהלים בנפרד, באים רק לאירועים ונעלמים מהר. מעולם לא הבנתי את הסוג האנושי הזה: עטוף, עצמאי, סגור, כאילו הם מבינים משהו חשוב יותר. הם לא רעים, סתם סגורים. כמו בית עם תריסים כפולים.
ודני כולו פרי של הוריו. חתיך, אני מודה. כתפיים רחבות, שקע בסנטר. אבל מאז הנישואים לא מצא מקום קבוע לעבוד בו. מתפטר, מחפש, השוק לא מעריך אותי, צריך למצוא את המקום שלי. בינתיים, המקום לא נמצא.
יעל עבדה לבד, הרוויחה טוב, הייתה מדריכה בביה”ס מקוון, חכמה, מסודרת. הרבה פעמים לא הבנתי איפה הילדה שלי, זו שאני מכירה. היא יושבת בשולחן, אבל נראית וחושבת אחרת, יושבת ליד דני, כמעט נעלמת לו מהצד.
קילפתי תפוחי אדמה. עגבניות גידול שלי, גדולות, עם סדקים בצד אורי אהב כאלה, הסדקים מהמתיקות, זה סימן טוב.
ערכתי שולחן וחשבתי: איזה דבר מוזר הוא החיים. אדם חי עם מישהו ומתווכח על שאריות למה לשים כל כך הרבה ריבות?, מה זה שלוש ספרים מהספרייה, אתה לא תספיק. ואז הוא הולך. וכל השטויות הופכות לעיקר.
מפתחות הבית היו בכיס הסינר. בדקתי ביד צרור כבד, מברזל ישן, מהשער, מהמחסן, מהחניה איפה שאורי שמר את כלי העבודה.
האנשים נכנסו מהמרפסת בסערה, כמו תמיד. רבקה מיד סקרה את הבית, העיניים שלה רצו על הקירות מרהיטים. הסתכלות של מי שבודק חפץ לפני קניה.
מרווח פה, אמרה רבקה.
תשבו, אמרתי. תפוחי אדמה חמים.
הם התיישבו. יעל עזרה לשים צלחות, כמו בבית מאז. לרגע היא תפסה את עיניי, היה שם משהו שאין לו שם אולי התעלמות, אולי בהלה. לא אשמה, פשוט הסתה מהירה של מבט מאור חזק.
התחלנו לאכול. יהודה שיבח את התפוחי אדמה, רבקה חקרה על סוגי העגבניות, דני מזג יין. אני סגרתי את היד על הכוס, לא שתיתי. דיברו סתמי, כמו לפני משהו חשוב.
ישבתי וחשבתי איך לקרוא למה ששמעתי קודם לא בגידה, זה חזק מדי. פשוט החיים שלי נותחו, חולקו, קוצצו והוחלט שאותי אפשר לייעל. כמו מקרר ישן עובד, אבל עדיף להחליף.
בסוכות ימלאו לי שישים. זה לא שבע עשרה, נכון. אבל עדיין, היום עשיתי את כל הגינה, קשרתי עגבניות, הוצאתי זבל מאחורי השער, ואכלתי קוטג’ עם דובדבנים וקראתי עוד שלושים עמודים על היסטוריית תעשיית הזכוכית, כי זה עניין אותי. עייפתי? לפעמים. אבל לא מהבית. מהאנשים עייפים, מהציפיות שלהם, שאתה גורר כמזוודה לא שלך.
חנה, רצינו לדבר על משהו חשוב, דני התחיל.
הוא נשמע בטוח; יש לו את זה.
על הבית, אמרתי.
הפסקה. כמו תקיעת מחט.
נו, כן, דני זז קצת.
אחזקה של דונם רבקה העבירה את המושכות. עומס פיזי, הוצאות. מים, ארנונה, ביטוח.
אני יודעת כמה עולה החימום, ומשלמת את הארנונה בעצמי. בזמן.
אנחנו לא ספקנו בכך, אמר יהודה. רק רוצים בטובתך.
שמעתי מה רציתם.
עכשיו הייתה דממה סוג אחר.
יעל הרגישה. לראשונה בארוחה, באמת.
אמא.
הלכתי מהגינה, היה פתוח החלון, אמרתי. יש לי שמיעה טובה. אורי תמיד היה אומר שאני שומעת אפילו מה החתול של השכן חושב.
לקחתי מזלג. גמרתי עגבניה.
שמעתי גם על ים המלח. ועל הרכב. וגם דיור מוגן שמעתי.
דני התחיל, רבקה גם השתלבו לא מוצלח.
הגבהתי יד. לא תקיפה, פשוט ביטוי סיום.
לא.
אמא, את הבנת לא נכון יעל מיהרה.
יעל, שקט. חשבתי הרבה יותר משעה. אני יודעת לחשוב.
קמתי, פיניתי את הצלחת. עמדתי עם הגב. בחושך מחוץ לחלון עמד עץ ההדר, כמו לחיצת יד מוכרת.
הבית הזה לא למכירה, אמרתי בגב לשולחן. הוא לא יימכר אף פעם. זה הבית של אורי, הוא בנה, אהב. אני חיה כאן.
את בעצם לא גרה כאן, ניסה יהודה בזהירות.
גרתי, תיקנתי. אני נשארת. לתמיד. כבר החלטתי.
הסתובבתי. הסתכלתי על השולחן ועל פניהם. דני שתק, כאילו כל התוכנית נתקעה. רבקה הצמידה שפתיים. יהודה סקר את המפה. יעל הסתכלה עליי, ולא ידעתי לקרוא מה שם.
אני מקימה משתלה, אמרתי. משתלה לצמחים נוי. לאורי הייתה אוסף מדהים של איריסים בכל שנה שואלים עליהם. פעמוניות, ורדים, זנים מיוחדים. אני ממשיכה עם זה.
את רצינית? יעל רעדה.
רצינית יותר ממי שמונה שנים מתכנן את חיי.
יצאתי החוצה, ישבתי על כורסה ישנה מהקש זו שאורי אהב, שקרקשה תחתיו אחרת. לקחתי ספר, לא קראתי, רק אחזתי.
מבפנים נשמעו קולות, עכשיו שקטים כמו לחש. אחר כך יעל יצאה.
עמדה בפתח, לא התקרבה. גבוהה, דומה לי. שיער אסוף. עגילי פנינה שלי, נתתי לה ליומולדת השלושים.
אמא, לא ידעתי ששמעת, לחשה.
הבנתי.
אני לא רציתי דיור מוגן. זו לא הייתה מחשבה שלי.
הסתכלתי בה.
אבל ישבת שם, ושתקת.
יעל לא ענתה. זו גם הייתה תשובה.
יעל, את אישה בוגרת. חכמה. עובדת טוב, יודעת לחשוב. אני לא מבינה מתי הפסקת לחשוב בעצמך ליד האדם הזה.
את לא מכירה אותו.
דווקא כן, עניתי בשקט.
יעל התרחקה.
הלילה היה חמים. צרצרים צרצרו, אהבתי את הצליל הזה, כמו רעש לבן חי. ישבתי וחשבתי על אורי.
הוא נפטר בפברואר, לפני שלוש שנים. הלב. בוקר אחד לא קם, כמו ספר שנקטע באמצע משפט.
נשארו הרבה דברים: כלים מסודרים במחסן, תיקיות עם יומן על הגינה שתילות, השקיות, התפרחות. סוודר ישן תלוי, שנה ראשונה עוד הריח ממנו, ואחר כך הפסיק אובדן נוסף. וגם ספרים. לא קראתי עד הסוף.
הוא בנה את הבית הזה לבדו, עם קבלן, אבל ניהל הכל בעצמו, התווכח, שינה, הרחיב את המרפסת, בחורף חייבים שיהיה מרווח, ובקיץ חיים בחוץ.
למכור את הבית? כמו למכור איבר.
לא.
עוד ישבתי ושמעתי פתאום דלתות, טון משתנה. אחר כך חבטות דלת, ואז רכב שדורך על החצץ.
נסעו. כולם יחד, לא אמרו שלום. דני עם ההורים, יעל גם.
אני ליוויתי במבט את הפנסים בתפזורת. נענעתי ראשי. לא מצער אלא תחושה משונה של כובד שפשוט נשאר שם, לא המשיך איתי.
שטפתי כלים, כיביתי אורות, השארתי נורת לילה במסדרון. על צד המיטה של אורי היה עוד ספר הבוטניקה שלא סיים. לפעמים הנחתי שם יד מחווה ריקה, אבל דרושה.
חשבתי: מחר צריך להתקשר לרות.
רות פלד הייתה החברה שלי מאז גיל שלושים, הכירנו בקורס השתלמות למורים. היום היא בפנסיה, מציירת, תמיד יש לה דעה ברורה ואמתית. תמיד אהבתי את זה.
עוד חשבתי: צריך לסדר הכל כמו שצריך. יש לנו צוואה משותפת על יעל, אבל אולי לבדוק איך להגן מעודף לחצים. לברר.
ואת תיקיות האיריסים של אורי כדאי לפתוח. אולי אמצא אוצר שלא ידעתי.
נרדמתי ככה, וחלמתי על גן לא מטריד, גן קיץ ירוק, בריח תפוזים.
בבוקר קמתי כהרגלי ב-6.
הכנתי קפה, יצאתי למרפסת. טל על הדשא, ערפל בשדה, קיכלי משתלט על עץ ההדר כמו שזה שלו. שתיתי קפה, מביטה על הדונם.
חלק מהשטח ירק, חלק גן, בפינה גדר שיחי בר אורי תכנן לשתול שם ורדים, לא הספיק.
פתחתי מחברת והתחלתי לרשום.
איריסים, פעמוניות, ורדים, זנים נדירים של הוסטות, פלוקסים. ולמה לא? קנה-שור, יומן נרקיסים, הכל תועד. לאורי היו 18 סוגי קזוליות, זוכרת היטב. ועוד הרבה נרקיסים אוהב אותם, הראשונים של האביב.
“משתלה,” אמרתי בקול, לשמוע איך זה נשמע.
נשמע בסדר.
התקשרתי לרות.
“חנה,” אמרה רות אחרי ששמעה הכל. כאילו ידעה שזה מה שיקרה: אמרתי לך על דני כבר בחתונה. העיניים שלו מתרוצצות כשמוזכר כסף.
לא רק זה, עניתי.
גם זה, חתכה רות. אז מה עכשיו?
משתלה.
הפסקה ארוכה.
משתלה. אהבתי. את מבינה בזה?
יותר ממה שנראה.
יודעת שזה עבודה, לא תחביב?
חושבת שאני לא יודעת?
חושבת שאת יודעת, צחקה רות בחום ענייני. אז תגידי לי מתי לבוא. לראות את האיריסים שלך.
אחרי שיחתנו ישבתי עוד קצת עם המחברת. ואז קמתי למחסן.
תיקיות אורי היו מסודרות, עיפרון בכתב־יד ברור. איריסים. זנים והכלאות. 20152021, ורדים. יומן טיפול, נרקיסים. קטלוג.
לקחתי תיקיה, יצאתי לאור.
אורי רשם הכל בפירוט; שתילה, מקור זן, חורף, תוצרי הפריחה. שרטוטים מצחיקים, לא כל כך מאייר מקצועי, אבל משתדל. לידם הערות: מצוין, לא להשתיל, לתת לשכנה נועה. כנראה נועה באמת קיבלה משהו משובח.
הוא עבד עשרים שנה בסבלנות, בלי רעש.
קראתי וחייכתי בעצב כאילו הוא מספר לי דברים שלא הספיק בחייו.
ישבתי תחת עץ ההדר, חושבת על הקשר עם יעל איפה טעינו. לא אתמול זה קרה, אלא מזמן. אולי מאז שהתחתנה ומיעטה בשיחות, כל פעם התרחקה. היה שם בכל פעם משהו עייף, מתגונן מראש.
לא חקרתי אותה. חשבתי שזה טבעי משפחה צעירה, בונה את עולמה. זכרתי איך חמותי דחפה לי, גם כוונה טובה מדי לא תמיד תורמת.
אולי התרחקתי יותר מהנחוץ. אולי לא. לפעמים מרחק אינו הבעיה.
כשאדם חי עם מי שצמצם לו בשקט את המרחב, מהר מאוד הוא מתחיל לכווץ עצמו, לא להפריע, לא לבכות. לא מתוך חולשה אלא כי מים תמיד מוצאים מעבר.
דני אינו רשע. סתם אדם, קצת עייף, רוצה נוחות, כסף בלי עמל, שיהיה טוב ושמישהו ינהל אותו. לא מרושע אבל סוחט דקה דקה את האוויר.
גבולות אישיים לא בונים פעם אחת. צריך לשפץ כל הזמן, אחרת יום אחד מחליטים בשבילך לאן לגור.
הנחתי את התיקיה והלכתי לבדוק את גן האיריסים.
הערוגה בצד המערבי, חצי צל. דרשה דילול, הכדורים התרוממו מהאדמה כמו להראות: קיץ. זכרתי איך כל שנה נועה, השכנה, באה לסקור.
התיישבתי, ליטפתי עלים קשיחים, אדמה עשירה.
אורי,
היה כבר מקים משהו, לא שוקע למחשבות. זה היה משגע אותי, אבל עכשיו הבנתי.
טוב, אמרתי בקול. מתחילים עם האיריסים.
בימים הבאים מתנתי במחברת את כל תיקיות אורי, סידרתי זנים, תיאורים, רשמתי קווי עבודה. בדקתי באינטרנט איך להקים משתלה כעסק זעיר, זה לא כזה מסובך. התקשרתי לנועה, סיפרתי. למחרת עברה אצלי, סיירה בחצר.
חנה, יש לך כאן אוצר, נועה נאנחה. לא ידעתי שמישהי מטפלת באיריסים כאלה. מה זה הזן הזה?
אורי פיתח לבד, יש לו רישומים.
באמת?
כן, הוא לקח כמה זנים, הרביא. קרא לו שקיעה של אורי.
נועה הביטה בי ארוכות. לא בעצב, אלא כאילו קיבלה על עצמה משימה.
את חייבת לשמר את זה.
אעשה זה.
אחר כך יעל התקשרה.
ראיתי את שמה על המסך, התעכבתי רגע; לא כי לא רציתי פשוט רציתי להיות מוכנה.
אמא.
יעל.
רציתי… הפסקה. אני מתביישת.
זה בסדר.
זו לא תשובה.
אין לי מה להוסיף. בושה זו התחלה אמיתית.
את כועסת?
חשבתי.
לא. כעסתי שלוש דקות ליד החלון. נגמר. לא כועסת. עצובה, כן.
אני מבינה.
עדיין לא. תביני בעתיד.
אמא, אנחנו רבנו, אני ודני.
שקטתי.
אמרתי לו שזה לא הוגן, מה שהציע על הבית. הוא טען שאני רגישה מדי. רבנו מאוד.
שמעתי.
אני צריכה לחשוב.
חשוב מאוד לחשוב, אמרתי. ממליצה.
אחרי שסיימנו יצאתי לגינה, דיברתי עם האדמה. ידיים, מגרפה, כמו שאורי לימד. אדמה טובה, חיה.
חשבתי על יעל; לא בעיה אהבה פשוט בלי כנות, אהבה לא משתלבת. כמו מנוע דיזל עם מים.
גידלתי את יעל לבד במשך כמה שנים בתקופות קשות, בסוף חזרתי לאורי והיה טוב. אולי בתקופות הקשות הפסקתי לשים לב, חיזקתי לה בראש שמותר לאמא הכל, שתחזיק, תחזיק, לא קשה לה. ואולי הפוך חשבה שאני לעד חזקה, אז אני אסתדר בכל מצב. זה לא אכזרי, זו פשוט נטייה טבעית במשפחה: מתרגלים לתפקידים, לא רואים שאדם גדל או נשחק.
צרכנות במשפחה לא תמיד זדונית, לפעמים זו תוצאה של הרגל. אמא נותנת בלי תלונה, עוד ועוד. ואז, פתאום אמא אומרת לא.
הבניין קורס, כי עמוד התמיכה נעלם.
אחרי שבוע הגיעה רות. חיברה את הביקור לטיול באוטובוס הביאה יין, גבינה, ספר בצבעי מים ומגפיים מגומי.
בשביל מה מגפיים? שאלתי.
אמרת שיש לך שיחי בר. באתי לבדוק.
הסתובבנו שעתיים. רות שאלה שאלות ענייניות, בלי סנטימנטים: כמה זנים? יש רשומות? מכרת משהו? מה לגבי שיווק? עניתי ובמהלך השיחה גיליתי מה אני כן יודעת, ומה עוד צריך לברר.
את צריכה אתר, רות הכריזה.
אני לא יודעת לבנות אתר.
לי יש אחיין, יבנה. אני אדבר איתו.
רות.
מה?
תודה.
בשמחה. ותשמעי שלושים שנה לימדת, עזרת לבעל, עזרת לבת, התאלמנת. מתי עשית משהוא נטו לעצמך?
קראתי ספרים.
ספרים זה לא נקרא. זה שקט מדי.
צחקתי. הרגשתי טוב סוף סוף. שמתי לב שאני מחייכת יותר ממה שחייכתי חצי שנה אחרונה.
אורי ידע להשקיע בעצמו גינה, ספרים. אמר: אדם שלא עושה לעצמו, מתרוקן. מנורת חירום ללא סוללה דועך.
חכם היה.
גם קשה, הוספתי ישר. אבל כן, חכם.
היינו שקטות. קיכלי השתתק. מעבר לגדר הריחו פטל ועץ שרוף.
מפחיד? שאלה רות.
מה?
להתחיל. בגיל שישים.
חשבתי רגע.
מפחיד, הודיתי. אבל להישאר כאילו אין אותי יותר מפחיד.
בשבוע שאחריו נסעתי לעיר. הייתי חייבת לפגוש עו”ד לנושא הצוואה. עורכת הדין, בערך בגילי, קפדנית וחזקה.
הצוואה מסודרת, זכויותיך ברורות. איש לא יכול לכפות מכירה.
ידעתי, רק רציתי לוודא.
וידאת?
כן.
עברתי דרך הדירה שלי ברעננה. עמדתי בכניסה ריח אבק ושהייה. על המקרר מגנטים טיולים עם אורי בכל הארץ, מסורת קיץ: ירושלים, עכו, אילת, גליל.
אספתי כמה דברים קופסה עם מכתבים, סוודר ששכחתי ועוד שני ספרים: אחד על פרחים, אחד של אורי על בוטניקה.
בדרכי החוצה נעצרתי רגע. המקום היה טוב. קנינו את הדירה אז בשנת 98′, שיפצנו לבד, היו ימים מאושרים. יעל קטנה, מבלגנת. לא רציתי למכור, אבל גם לא באמת נשארה סיבה להישאר פה קבוע.
אולי, להשכיר. או סתם לשמור. עוד לא סגורה.
סגרתי.
בחוץ יום יולי, חם, אספלט, ריח עירוני מחניק. התגעגעתי לריח של האדמה שלי. געגוע סימן טוב; בית אמיתי מתגעגעים אליו, זו אמת.
יעל התקשרה כעבור שלושה ימים עכשיו הקול שלה היה צלול ויבש.
אמא, אנחנו מתגרשים.
לא אמרתי אמרתי לך. זו אמת, אבל לא נחוצה.
איך את?
מוזר. לא כואב. מוזר.
מובן.
עדיין גרים יחד, אבל לא באמת, מחפשת מקום משלי.
מוזמנת לבוא לכאן, בזמן החיפוש.
הפסקה.
את לא כועסת?
לא, יעל. אמרתי כבר. לא.
אני אשמה בך, עכשיו אני מבינה. לא יודעת איך זה קרה, איך ישבתי שם ושתקתי מולם. זה לא היה בסדר.
נכון, עניתי. לא בסדר.
לא יודעת איך להסביר.
אל תסבירי. פשוט תבואי.
יעל הגיעה בשישי. פגשתי אותה בשער. חיבקתי. היה מוזר, אבל נכון כמו לצעוד צעד ראשון אחרי מחלה ארוכה, השרירים עוד לא לגמרי זוכרים.
רזית, היא אמרה.
זה הגינה.
ספרי לי על המשתלה.
בואי, אראה לך.
הלכנו בשטח. סיפרתי הכל איריסים, פעמוניות, היומנים של אורי, על אחיין של רות שבונה את האתר. יעל הקשיבה. ליטפה עלה, בחנה פרח.
אבא אהב את זה, לחשה.
אני יודעת.
לא ידעתי שהוא תיעד כל כך.
אף פעם לא באמת מכירים את הקרובים עד שאין זמן.
יעל נעצרה ליד עץ ההדר.
זה אותו אחד?
כן.
אני זוכרת שהיה מבשל ריבה.
עם הל.
אז לא אהבתי. אמרתי לו, לא טעים.
והיום?
הייתי אוהבת. הבנתי מאוחר.
לא מאוחר.
יש מתכון?
של אבא, ביומנים.
הנידה ראש.
באיזו עונה נאפה יחד?
באוקטובר.
ישבנו במרפסת ושתינו תה. דיברנו בזהירות כמו ללכת על קרח דק, אבל ללכת בכל זאת. סיפרתי לה על המשתלה, היא שאלה שאלות טובות, תמיד ידעה לשאול.
אחר כך אמרה:
אמא, אי אפשר לחזור למה שהיה.
לא, הסכמתי.
אבל אפשר משהו אחר?
אפשר. אחרת. אני חושבת טוב יותר.
את חושבת?
כן. כשאנשים מפסיקים להעמיד פנים מתחיל משהו אמיתי. אולי יותר מורכב; בטוח יותר אמיתי.
יעל בחנה את הגן.
פחדתי לאכזב אותך.
אותי?
תמיד היית חזקה. סומכת. פחדתי שתשפטי אותי, שאני נכשלתי.
הנחתי כוס.
יעל, אני לא שופטת.
יודעת, אבל…
אני אמא. מותר לך לספר לי שמר לך. זה בדיוק למה אני פה.
שקטה.
אזמין.
נסעה במוצאי שבת. קבענו שתחזור עוד שבוע סתם, לעזור בגינה, אולי רק לשבת.
אחרי שנסעה עמדתי זמן רב במרפסת, הבטתי בשביל הריק אל השער. היה שקט. הקיכלי נח. ערב רך.
חשבתי, איך מתחילים חיים חדשים אחרי חמישים לא סיסמה, תחושה פיזית של לעצור ולבחור כיוון חדש, גם אם אין חזרה לאחור. אין אחור, לא צריך אותו; פשוט להגיע לכיוון שרוצים, לא שנדחפים אליו.
זו חוויה לא פשוטה. יש בה אובדן: בניין הרגלים, קשרים קלים אבל לא מתאימים. כמו לחלוץ נעל לוחצת כואב, מוזר, ואז מגלה שהרגל שלך בסדר, לא הנעל.
נכנסתי, הדלקתי תאורה. פתחתי את יומני אורי על השולחן. מחברת.
איריסים, צריך כבר לחלק בסתיו. לקנות טוף וזבל. לברר על חממה קטנה, לצילום. אתר בבנייה, טוב. לצלם מה שפורח, תמונות ישנות.
עלעלתי בטלפון מצאתי תמונה של שקיעת אורי. גוונים דבשיים ובורדו. שמרתי אותה כרקע למסך.
פתאום טלפון מרבקה.
התלבטתי אם לענות עניתי.
חנה, זה בגלל… רוצים להסביר.
שומעת.
לא התכוונו לרע. ניסינו למצוא פתרון מעשי.
פתרון למי, רבקה? דני צריך רכב, יעל שידרוג, לכם טיול זה פתרון לכם. לי זו מילה אחרת.
אבל את לבד שם
אני חיה. לא מתענית שם לבד, אני חיה כאן. זה הבית שלי. לא יימכר.
הפסקה.
יעל עוזבת את דני? זה לא היה שאלה.
זה ביניהם.
בגלל הסיפור הזה.
בגלל שש שנים של סיפור, זה היה הקש.
רבקה שתקה.
לא מבינה מה את רוצה מאיתנו, אמרה. בכנות אפילו.
כלום, עניתי. אני לא רוצה מכם כלום. וזה בסדר.
גמרנו. שמתי את הטלפון בצד, הלכתי לגן.
אוגוסט בעיצומו. עגבניות בשלות צריך להכין רסק. המלפפונים כבר נגמרים. עץ ההדר התחיל לתת ראשונים, ירוקים, קשים, בריח חזק.
קטפתי עגבניות, חשבתי יש בדידות של להיות בלי אנשים ויש אחרת כשיש אבל את עצמך לא. השנייה גרועה. הראשונה אפשר ללמוד לאהוב, השנייה מוחקת אותך.
מאז הארוחה ההיא, מאז שאמרתי לא, הרגשתי שנכתבה על דף. מילים שלי, לא של אחרים.
רות חזרה עוד פעמיים. דיברנו משתלה, כסף, שיווק, דפים. רות עשתה סדר, אני סדר בגינה.
האתר עלה, האחיין קרא לו הגן של אורי. חשבתי הרבה, השם הנכון לא כמצבה, אלא כמסורת. גן שלו אני ממשיכה.
בעמוד עלינו”, כתבתי: “משתלה מנוהלת על ידי חנה בן דוד. אורי בעלי טיפח כאן דור של צמחים עשרים שנה. אני ממשיכה כי הגן חי, וכי צדק שחייבים לרבות יופי בחיים.
ההזמנות הראשונות הגיעו שבועיים אחרי פתיחה. נועה סיפרה בקבוצת גינון. שלושה פניות, אחר כך שבע, אחר כך יותר הרבה על איריסים, קצת פעמוניות, שאלו גם על הוסטות.
עניתי בעצמי, לא בחיפזון. תיארתי זנים, הסברתי טיפול, שלחתי צילומים. זה היה מרגש; בעיקר כשאשה אחת סיפרה שרוצה לשתול איריסים לזכר אמא. הסברתי באריכות, המלצתי על חזקים לחורף, כתבתי שמין שתילה כזו זו שיחה שממשיכה.
האשה כתבה: תודה. הבנתי מה זה אומר.
בספטמבר יעל הגיעה ליומיים. יחד בישלנו ריבת הדר עם הל לפי מתכון של אורי, היה ביומן: 800 גר’ תפוזים, 600 גר’ סוכר, 5 תרמילי הל, לבשל על אש נמוכה, לא לערבב עשר דקות, אחרי כן רק בשוליים.
בישלנו, שוחחנו על דברים חשובים ועל סתם, איזה סדרה לראות, אם יעל צריכה להחליף עבודה, ומה יקרה עם הדירה שלי. הדיבורים היו קלים, כאילו רהיט כבד פונה סוף סוף ואפשר לזוז.
יצאה ריבה נהדרת. ענברית, ריח של שילוב הווה ועבר.
טעים, אמרה יעל, טעמה ישר מהסיר.
טעים, הודיתי.
חבל שפעם לא אהבתי.
ילדים לא אוהבים, גדלים ומבינים.
צחקה, בשקט אבל אמתי.
אמא, השתנית.
לא, חייכתי. רק חזרתי להיראות.
פיזרנו בצנצנות. ארבע עשרה, יותר מאלינו. שתיים נועדו לרות, אחת לנועה, השאר למכירה במשתלה. מוצר נוסף ריבת הגן.
רשמתי זאת במחברת.
באוקטובר, ליומולדת שישים, הגיעו רות ויעל. לא הזמנתי עוד. ישבנו על מרפסת קרירה, עם שמיכות ונרות. הגן עמד בשלכת, עץ ההדר הפיל עלים, לא מיהר.
לחיים לך, אמרה רות והרימה כוס.
לחיים, יעל חייכה.
הסתכלתי עליהן, ואחר כך על הגן.
לחיים של אורי, אמרתי.
הרמנו כוס שותקות.
אחר כך הארוחה בתוך הבית חום, ריח פאי שיעל הביאה. שוחחנו, בלי לצפות, על הכל ועל כלום כשנעים לא צריך להדביק מילים.
אחרי שחזרו, ניקיתי כלים, יצאתי רגע החוצה. לילה, קריר, שמים זרועים כוכבים. ליפפתי את עצמי בשמיכה, נשארתי עוד רגע.
כל הדברים מניפולציה משפחתית, קשיים עם יעל, צרכניות, כאבים הכל קרה. אבל עכשיו ידעתי:
אני עומדת כאן, ביתי, גני, שישים שנה, משתלה חדשה, בת שמבשלת איתי ריבה, חברה שבאה בצעד מגפיים לראות מה צומח בבר, התיקיות של אורי, אתר אמיתי, עץ ההדר הוותיק ויש לי כל זה.
אורי היה אומר משהו פשוט: חנה, מחר צריך להספיק לפני הגשם לכסות את הבצלים. או תראי, מצאתי זן חדש בקטלוג.
חייכתי לעצמי.
נכנסתי.
נובמבר הביא גשם, אחר כך שלג ראשון. המשתלה נחה, אבל לא אני. מיינתי קטלוגים, ערכתי הזמנות חדשות לאביב, התכתבתי עם לקוחות מהאתר. אישה אחת רצינית רוצה פעמוניות לשטח גדול, ביקשה הצעת מחיר.
ספרתי, רשמתי, שלחתי.
זה היה ההזמנה הגדולה הראשונה.
שמרתי תיקיה חדשה הראשונות.
יעל באה סוף שבוע קבוע. לפעמים מביאה אוכל, לפעמים רק מתארחת; לומדות לדבר מחדש בלי תפקידים נוקשים. שתי נשים שמכירות מגיל צעיר, לומדות להתקרב מחדש. משהו חדש.
יום אחד באה עם ניירות.
אמא, הגשתי בקשה לגירושים.
יודעת.
דני לא בוכה. אין מה לחלק.
טוב, עניתי.
טוב שאין מה לחלק, או טוב שיש גירושים?
שניהם.
יעל הביטה בי.
את לא מתחרטת שנגמרו לך יחסים עם דני?
לא היו לי יחסים איתו. היה בנאדם שהייתי מנומסת איתו.
וחבל על שש שנים?
מצטערת לא בגללך, אלא בשבילך. זו לא אותו דבר.
יעל הנהנה.
בדצמבר ירד שלג, אמיתי, סמיך. עמדתי בבוקר, מסתכלת על הגן הלבן, הבצלים נחו, עץ ההדר ציור בדיו.
חשבתי הזדמנות שנייה באמת אינה מגיעה מבחוץ. לא אדם, לא עיר, לא התחלה על דף חלק. הזדמנות שנייה מגיעה כשאת לוקחת את מה שיש, ומחליטה מה לעשות. איריסים של אורי, היומנים, העץ, הריבה עכשיו שלי, המשתלה שלי, החלטות שלי.
היה מפחיד? כן. זוכרת את הלילה ההוא, עם עגבניות בסינר, מפתחות, וה”לא” הראשון בשולחן. מפחיד לא רעד, לא דופק, פשוט להרגיש שמזמן נשאת משא כבד ובסוף הנחת אותו, לא זרקת הנחת.
ואז אפשר ללכת קדימה.
הכנתי קפה ופתחתי את המחשב. אסתי מהפעמוניות שאלה על משלוח. עניתי.
אחר כך דף חדש במחברת: אביב מה לעשות.
התחלתי לרשום.
בינואר, בגשם, יעל התקשרה.
אמא, אפשר לבוא לשבוע?
בטח.
רוצה לעזור עם האתר תיאורים, תמונות.
מעולה, הסכמתי. בואי.
הגיעה עם תיק גדול, לפטופ. התמקמנו במטבח פה הכי חמים. יעל ערכה תיאורים לזנים, מדויק, מרגש. אני הדרכתי היא האזינה, כתבה.
את יודעת להסביר, אמרה.
שלושים שנה מורה…
זוכרת כל בעיה הסברת כמו עוגה: תסתכלי על הצורה, אח״כ שכבות.
גם אני זוכרת.
עזר לי תמיד. גם בחיים.
הבטתי בה.
לא סיפרת לי.
לא צריך. הרבה לא סיפרתי.
גם אני.
המשכנו לעבוד, שתינו תה. בחוץ שלג; במטבח על לוח הקיר, לוח שנה עם הערות גינון של אורי, לא הורדתי.
אמא, רוצה לבקש סליחה כמו שצריך. לא כמו אז. התביישתי. עכשיו אני רוצה אחרת.
יעל,
לא, תקשיבי. נתתי לאנשים שראו אותך ‘רק כהוצאה’ לשבת בארוחת שישי ולדבר עלייך. שתקתי, הצדיקתי זה לא לעניין, יודעת. אני אשמה.
שקטתי רגע.
את אשמה, אמרתי. ואני סולחת. אבל הסליחה שלי זה כלום תסלחי לעצמך, ותכבדי את עצמך. זה גדול יותר.
יעל הרימה עיניים.
אשתדל.
מספיק. זה טוב.
חזרנו לעבודה. תה נוסף. בחוץ, הגן כולו שקט, הבצלים צוברים כוח.
פברואר, השמש עדין, אבל שונה. התחלתי לבדוק שלג שמפשיר, מציצה ירוקה ראשונה בקצה הערוגות.
רות כתבה שהיא רוצה לצייר את “גן אורי”. בקשה צילומים פורחים.
עלעלתי בתמונות וחשבתי, כמה טוב שמישהו רוצה בעשייה שלך לא מתוך חובה אלא כי היא חיה ויפה.
פעמוניות היו הגילוי שלי אף פעם לא טיפלתי בזן הזה, זה היה שטח של אורי. בקיץ האחרון הרגשתי שזו שובתה שלי. זנים; מוקדמות, מאוחרות, בגוונים שלא הכרתי, אורי קרא לאחת הכועסת בצחוק.
“הכועסת נכנסה לקטלוג. באתר כתבתי: “זן כהה, נדיר, פורח ביוני לשבוע, אופי חזק.”
יום אחרי כן שלוש פניות.
צחקתי. שוב.
מרץ: רוב השלג נמס, הגן ניתק ריח של אדמה חדשה אדמת מרץ, ייחודית. יצאתי עם כלי, קודם כל לארגן ערוגות.
העבודה מוכרת, הידיים זוכרות.
ועל זה כל העניין: להתחיל חיים חדשים אחרי חמישים, זה לא מעוף ולא סיסמה. זה צעדים קטנים, יומיומיים. להוציא יומן, להתקשר לרות, לענות, לשתול בצלים, לומר לא בשולחן.
כל צעד לבד קטן; יחד משהו חי.
נועה באפריל, כשהאיריסים כבר התחילו לנצות.
אני רוצה שלוש חלקות, חנה. את הכחולים האלה.
אלה גלי הגן, בחירה יפה.
ומה עם שקיעת אורי, יש שורש מיותר?
יש שיח אחד, רק בסתיו.
אחכה, חייכה נועה. ואז, פתאום: את נראית אחרת, חנה. כאילו יש לך לאן לרוץ.
חשבתי רגע.
יש, אמרתי. ועוד איך.
במאי לקוחות חיים מהעיר; משפחה, שני ילדים, מצאו אתר ובאו במיוחד. הראיתי להם גן, ילדים דהרו, נגעו בכל. אחד, בן שש, שואל:
את הפרחים האלה מי המציא?
הטבע, ואורי עזר.
ואיפה הוא?
הוא מת.
חשב.
הפרחים זוכרים אותו?
חייכתי אליו.
אני בטוחה שכן, עניתי.
קנו שלושה זנים של פעמוניות והוסטה. נחזור על האיריסים ביוני, אמרה האמא.
אחכה, עניתי.
יוני הגיע עם חום ואיריסים. פרחו כאילו מעולם לא פרחו. אולי כי אני רואה אותם אחרת.
יעל הגיעה בסוף השבוע הראשון.
אמא, אמרה ונעצרה בשער.
מה?
יפה פה.
אני יודעת.
ישבנו על ספסל תחת עץ ההדר. עץ מלא עלים, יוני כהה, והקיכלי בין הענפים.
אמא, רוצה להגיד לך משהו.
תגידי.
התקבלתי לעבוד בבית ספר חדש. תנאים טובים. שכרתי דירה פה ביישוב קרוב אלייך.
הבטתי בה.
קרוב למה?
אלייך. לגן. רוצה גם לעזור במשתלה. אם את מסכימה.
מבינה בצמחים?
לא. אבל יודעת ללמוד.
חייכתי.
זה החשוב, אמרתי.
הנהנה. שקט.
את לא פוחדת שאדפוק שוב?
לא, עניתי ברוגע. אנחנו אחרות עכשיו. אחרים הקשרים. לא גרוע פשוט אמתיים.
הקיכלי פרץ בענף, רעש, עלים נעים. גן יוני, ריח: איריסים, אדמה חמה, פירות הדר, מרקם אחד.
הבטתי על שקיעת אורי, שם בקצה.
פורח, כולו עוצמה.
מפחיד כן, כל הדרך מהלילה ההוא ועד עכשיו. יש בה אובדן; קשרים ישנים, נוחים, גם כשהם לא מתאימים נפרדים מהם בכאב.
אבל עכשיו אני יודעת, הפעם מכל הלב: לדעת את הערך שלך זו לא גאווה, זו הכי כנות. כנות לעצמך, לעשייה שלך, למה שאת אוהבת.
אורי אהב גן. אני ממשיכה.
זה טוב.
יעל, קראתי.
מה, אמא?
מחר צריך לאוורר את האדמה ליד האיריסים. תעזרי?
יעל הסתכלה עליהם, אחר כך עליי.
כן, ענתה בפשטות.
