«שש שנים חוגגים אצלך את ערב השנה החדשה בחינם ועכשיו נתארגן!» הכריזה החמות. אבל המקרר, לעומת זאת, אמר משהו אחר.
נעמי, שלחתי לך רשימה, תסתכלי טוב טוב, ציפי פרידמן אפילו לא טרחה להגיד שלום כשחייגה בבוקר העשרים ותשעה בדצמבר. ואל תתבלבלי בסוגים כמו בפעם הקודמת. דנה רמזה לי חודשיים שהשולחן אצלם היה עשיר יותר משלנו.
נעמי פתחה את ההודעה וקפאה. סלמון אדום, בקר משובח, גבינות עם שמות שאי אפשר להגות, כבד אווז, צדפות, נקניקים גורמה. למטה הערה: «וגם תביאי קאווה איכותית, לא את הזול ההוא. רוני יגיד איזה».
שש שנים ברצף. שש סילבסטרים בהם נעמי לא יצאה מהמטבח שלושה ימים, בזמן שציפי פרידמן קטפה מחמאות על «שולחן עשיר ונשמה גדולה». האורחים נמשכו אל החמות עם הרמות כוסית, ורוני תמיד התנדף לעשרים דקות לטובת חברים שבפועל נמשכו עד חצות.
למה את שותקת? החמות ניערה בכעס את הלשון. משהו לא נוח לך?
ציפי, זה ממש לא זול, נעמי קימטה את הטלפון. אולי השנה נעשה משהו יותר צנוע? אני רציתי לשים כסף בצד לשיפוץ, הקרמיקה באמבטיה כבר מתפרקת.
יותר צנוע?! קול החמות הרקיע שחקים. שש שנים חוגגים אצלך, ואת שותקת! עכשיו, כשכל המשפחה כבר מוזמנת, את עושה לי סצנות?! רוני!
הבעל שכב על הספה, שקוע בטלפון שלו.
אמא כבר הבטיחה לכולם שולחן כמו שצריך, אפילו לא הסתכל עליה. אל תביך אותי מול האחים, כבר חושבים שאני עכבר בשירות נשים. תעשי מה שצריך, בלי דרמות.
נעמי עבדה כמנהלת חשבונות באחת מהחברות בניהול בניינים. צברה לאט חסכה מכל בונוס ומבצע, קמצה איפה שאפשר. שנתיים של חסכונות הצטברו לשיפוץ יפה. האמבטיה התפוררה, ריח עובש זרח מהכיור, אבל הכסף הלך למשהו אחר. להאכיל עשרים וחמישה אנשים שאפילו תודה לא אומרים.
שלושה עשירים דצמבר נעמי קמה בשש בבוקר, נסעה בין חנויות בשר, דגים, מעדניות. תא המטען נחת מהמשקל של הארגזים. כשחזרה הביתה, רוני צפה בטלוויזיה וציפי פרידמן השתזפה בכורסה עם תה.
סוף סוף, החמות אפילו לא הסתכלה עליה. רק אל תשרפי את הבשר, כמו בפעם הקודמת. כל הקיץ שמעתי מסיגל בערך.
נעמי החלה לפרוק. רוני לא זז מהספה. כשביקשה לעזור עם הארגז הכי כבד, הוא סינן:
לא רואה שאני עסוק? תסתדרי לבד, את הרי חזקה ועצמאית, לא?
נעמי הניחה את הארגז על הרצפה. הסתכלה על בעלה, על החמות, על הסיפוקים שלהם. ופתאום הכל התבהר.
בבוקר שלושים ואחד היא התעוררה ראשונה. רוני פרשן, מתפשט על כל המיטה. ציפי פרידמן יצאה למכון יופי ל”תיקון היופי על חשבון אחרים”.
נעמי לבשה בגדים, לקחה את המפתחות והתחילה להעביר את המצרכים ישר לאוטו. במהירות, מדויקת, בלי רעש. סלמון, בשר, שרימפסים, גבינות הכל לתא המטען. כשהאחרון נכנס פנימה, התניעה ונסעה מול מרכז “הרווחה” הישן בפתח תקווה.
קישוטים לסילבסטר
אחרי שעה חזרה. החליפה לשמלה הכי יפה, שפתון אדום, התיישבה במטבח ליד החלון וחיכתה.
בשלוש אחה”צ הדלת נפתחה. ציפי פרידמן חזרה מהיופי, זוהרת, ציפורניים משוחות, תסרוקת מאורגנת.
נעמי, כבר התחלת לבשל? נכנסה למטבח. בעוד שלוש שעות מתחילים להגיע, למה כלום לא חתוך? מה קורה פה?!
נעמי הרימה את העיניים באיטיות.
אין ממה לבשל.
מה זאת אומרת אין?! החמות הסתערה על המקרר ופתחה אותו.
ריק. רק חבילה של מרגרינה וחרדל.
איפה הכל?! איפה קוויאר, איפה הבשר?! היא נאחזה בידית. רוני, תגיע דחוף!
רוני יצא מהחדר, מבולבל, הסתכל במקרר והחוויר.
נעמי, מה… מה עשית?!
העברתי למקום בו יעריכו באמת, קמה וסידרה את השמלה. למקלט ברחוב אבן גבירול. הילדים שם חוגגים כמו מלכים הערב. עכשיו אתם יכולים להכין לעשרים וחמישה אנשים משהו שקניתם לבד. רק שבשש שנים לא קניתם כלום. כלום!
השקט היה מוחלט, רק זמזום המקרר נשמע.
את… ציפי פרידמן נאחזה בשולחן. כפויי טובה! קיבלתי אותך למשפחה! סלחתי שאין ילדים, שאין אוכל נורמלי, וזו התודה שלך?!
קיבלת אותי כעוזרת, קול נעמי היה קר כקרח. זו שמבשלת, מנקה, משלמת ושקטה. שש שנים טיפלתי לכם במשפחה, בזמן שאתם גרפתם מחמאות. זה נגמר.
נעמי, תתעוררי! רוני ניסה להתקרב. יש לי עשרים וחמישה בדרך! מה אני אגיד להם?!
את האמת, היא לקחה את התיק, שמה בפנים מסמכים, טלפון, מפתחות. תגיד שאמא שלך רגילה לחגוג על חשבון אחרים. שאף שקל לא השקעת בשולחן הזה במשך שש שנים. שאתם חשבתם שאני אשאר לשרת את ההצגות שלכם לעד.
אל תעזי לדבר ככה על אמא שלי! הוא ניסה לחסום את הדלת, אך היא עצרה אותו רק במבט.
עכשיו אני מעזה. ואתה יודע מה? אני נוסעת להורים שלי, אשתה קאווה נורמלית שקניתי בשקלים שלי, ואחגוג שנה חדשה בלי רשימות ודרמות. אתה תמצא פתרונות לבד למסורת שלך.
ציפי פרידמן ניסתה למנוע ממנה לצאת:
אם תלכי נגמר הנישואין! אני לא אתן לרוני לחיות עם מישהי כזו!
מצוין, נעמי לבשה את המעיל, בלי רעד כלל. תספרי לו שאחרי החג אני מגישה בקשה. שיסע לבד, בלי הנחיות של אמא.
היא יצאה וסגרה את הדלת. מאחור התנפצה חפץ אל הקיר. נעמי ירדה במדרגות, נכנסה לאוטו ונסעה.
הטלפון כבר השתגע כעבור חצי שעה. רוני מתחנן, כועס, מתבכיין; ציפי מאיימת ומקללת. נעמי סירבה לכל השיחות וחסמה את כל המספרים.
בבית ההורים קיבלו אותה בלי שאלות מיותרות. אמא ערכה שולחן פשוט סלט, עוף בתנור, מתאבנים ביתיים. אבא פתח בקבוק קאווה.
כשצפצופי חצות החלו, נעמי עמדה ליד החלון עם כוס ביד. איפשהו רוני וציפי פרידמן מסבירים לקרובים רעבים למה יש מרגרינה עם חרדל על השולחן. איפשהו החמות מאבדת פנים מול אלו שהיא אוהבת להרשים. איפשהו בעלה בפעם הראשונה שומע את המילה «כישלון» עליו.
וכאן שקט ושלווה.
שנה טובה, בת שלי, אבא חיבק אותה. ולחיים חדשים.
הטלפון רטט הודעה ממספר לא מוכר. תמונה: ילדים במקלט סביב שולחן מלא, חיוכים ענקיים. מכתב מהמנהלת: «תודה. הענקת לנו חג אמיתי».
נעמי הסתכלה על המסך והבינה: הכסף שלה הושקע נכון. לא בקמצנות זרה, אלא באושר למי שבאמת צריך.
היא הרימה את הכוס. לחיים. על זה שמצאה אומץ להגיד «די». על כך שהמקרר ריק, לא במקרה, אלא כי היא החליטה.
