דבורה, באמת, אני לא יכולה עכשיו, אני פשוט מרגישה נורא יעל לחשה כמעט בלי קול, עוצמת עיניים אל מול קרן האור שנשפכה לחדר יחד עם חמותה.
לא יכולה? הקול של דבורה היה חד כמו חוט ברזל מי כן יכול, מעניין? אני בגילך הייתי עובדת במפעל עם חום, לא עניין אף אחד. ולא קרה כלום, שרדתי.
יעל ניסתה להתרומם קצת על הכרית, אבל הסחרחורת חזרה במלוא עוצמתה. היא צנחה בחזרה, מרגישה איך זיעה קרה מכסה לה את המצח. הבוקר המדחום הראה 38.7°. כל הגוף כאב, כל בליעה הרגישה כמו גזירה.
קבעתי תור לרופאה היא אמרה חלושות. אני צריכה יום במיטה לפחות.
רופאה! דבורה הניפה ידיה והלכה לחלון לפתוח לרווחה. תראי אותך, בחורה צעירה ובריאה, שוכבת במיטה כמו נסיכה. אני בגיל שלך שני ילדים, עבודה, דירה לבד, ולא חיכיתי שיחוסו עליי.
יעל שתקה. לא היה לה כוח להתווכח, וגם לא טעם. שלוש שנים היא חיה בדירה הזאת, שלוש שנים שהיא מנסה להסביר, לבקש, לזכות בהבנה וכלום לא משתנה. מבחינת דבורה, זו לא רק הדירה שלה, אלא גם החיים של יעל ושל עידו.
ראיתי, הכלים בכיור דבורה המשיכה בסיבוב הפיקוח הרצפה לא שטופה, אני בטוחה שכבר שבוע. איך עידו חוזר לכזה לכלוך?
אני אנקה כשאוכל לקום יעל גנחה. מחר.
מחר, תמיד מחר. היום את שוכבת, מחר תנקי, ככה זה אצלך. אני עבדתי שלוש משמרות והבית שלי היה מבריק. אתם הצעירים, חושבים רק על עצמכם. אוהו, את חולה כולם צריכים לרחם עלייך?
יעל עצמה עיניים, מנסה לא לשמוע, אבל קולה של דבורה חדר גם דרך עייפות החום. היא נזכרה איך אמש סחבה את עצמה מהמשרד בקושי. כל היום התעקשה לסיים דוח. אפילו לחמם מרק לא היה לה כוח פשוט נפלה למיטה והתעוררה עכשיו מותשת כפליים.
ואיפה עידו? חקרה דבורה, חוזרת לחדר.
בעבודה, חוזר בערב.
כמובן. הבן שלי עובד, מפרנס, ואת שוכבת. נוח, אין מה לומר.
אני גם עובדת מלמלה יעל. משלמת איתו את כל החשבונות.
הכל? דבורה גיחכה. על הדירה שלי לא משלמים. אתם חיים פה על חשבוני. אל תספרי לי על “ביחד”. בזכותי יש לכם קורת גג. בלעדיי הייתם בהשכרות, רודפים אחרי כל שקל.
נכון, דבורה צדקה הדירה שלה. עידו הציע אחרי החתונה לעבור אליה “עד שנתייצב”, ויעל הסכימה. לא תיארה לעצמה ש”עד” הזה יימשך שנים, וכל יום יהיה תזכורת לכך שהם גרים על תנאי.
אני אצא לסופר, אם את לא יכולה דבורה סימנה. רק תשתדלי פה לסדר עד הערב, לא רוצה שעידו יחזור לבית מוזנח. תפתחי חלון, מרק לך פה אוויר כמו בסאונה.
כשדלת נסגרה, יעל לא החזיקה מעמד ודמעות פרצו. לא מהחום, לא מהכאב בגרון אלא מזה שאין לה אפילו רשות לנוח כשהגוף מתפרק. גם עכשיו, כשהיא שוכבת בלי שליטה, היא צריכה להצדיק את עצמה, להרגיש אשמה.
הרופאה הגיע אחרי שעתיים, רופאת משפחה ותיקה מהקופה. בדקה, רשמה שבוע מחלה.
יש לך שפעת, יעל אמרה תוך כדי רישום. חום גבוה, גרון נפוח, את חייבת מנוחה מלאה. לשכב, לשתות, לא לעשות כלום.
תודה חייכה יעל חלושות.
את גרה לבד?
עם בעלי. וחמותי נכנסת מדי פעם.
תבקשי עזרה, אל תתביישי. חולה זה לא חולשה זה צורך, מנוחה זה חובה, אחרת יהיו סיבוכים.
אחרי שהרופאה יצאה, יעל ניסתה לנמנם, אבל הראש דפק והמחשבות הציפו אותה. איך תסביר לעידו על המחלה? הוא בטח ייעצב. לא בגללה, אלא כי ידע שאמא שלו שוב כועסת. תמיד חשש לא לאכזב אותה, גם אם זה אומר לא לגבות את אשתו.
בערב עידו חזר, קצת עייף אבל במצב רוח טוב. נשק ליעל במצח והחוויר.
יש לך חום.
בבוקר כמעט 39°. הרופאה הייתה, נתנה שבוע מנוחה.
שבוע?
הוא התיישב ליד המיטה, שותק רגע.
אמא שלך הייתה פה?
הייתה לחשה יעל, מסובבת אליו את הגב.
שוב אמרה שאת מתפנקת? שצריך לטפל בבית?
כן. כמו תמיד.
עידו נשם עמוק.
את יודעת, זו אמא שלי, היא ככה. ככה גידלו אותה. זה דור אחר.
עידו, אני באמת חולה הסתובבה אליו, דמעות לה בעיניים כל מילה כואבת. לא יכולה להקשיב יותר לזה שאני מפונקת או עצלנית.
אני מבין הוא לקח את ידה רק… תנסי לא להתייחס. תחזיקי עוד קצת. היא בקרוב תחזור אליה, הכל יירגע.
אבל מה עם הפעם הבאה? שוב אותו סיפור?
יעל, עכשיו את צריכה לנוח. אני אחמם לך מרק, אכין לך תה, תנוחי.
הוא יצא למטבח, ויעל נשארה, מבינה שעידו אוהב אותה אבל כל פעם שיש התנגשות בינה לבין אמא שלו, הוא הולך על שקט. מבקש לא להסלים, מבקש ממנה לספוג. וכשלה כואב, זה כאילו לא נספר.
יומיים עברה יעל בחצי הכרה. חום, כאבים, סחרחורת. עידו יצא בבוקר, חזר מאוחר. הביא תרמוס, תרופה, מים, אבל רוב הזמן הייתה לבד.
ביום השלישי, כשנרדמה מעט, שמעה צלצול בדלת. לא האמינה אמיתי. שוב צלצול, עקשני.
בסוף קמה, אוחזת בקיר, פתחה את הדלת. על הסף עמדה שושנה מהקומה החמישית אישה מבוגרת, חייכנית, עם המטפחת הצהובה הקבועה.
יקירה, איך את נראית… אני בכלל רק באתי לבקש גפרורים, אבל רואה שמסכן אותך.
גפרורים יש גמגמה יעל, נשענת תיכף…
לא, בואי, אני אלווה אותך למיטה, מפחיד אותי שתתמוטטי פה.
היא עזרה לה לשכב, סידרה את הכריות.
לבד?
עידו בעבודה.
ואין מי שיעזור?
יעל לא יודעת מה להשיב. שושנה מהרה למטבח וחזרה עם כוס תה.
לקחתי ריבת תות מהארון שלך למי שחולה, זה מצוין.
יעל אחזה בכוס, מרגישה מהחום נרגעת קצת. שושנה התיישבה לידה, שואלת כמה זמן ככה, אם הרופאה הייתה, עד מתי במיטה.
הרופאה אמרה מנוחה שבוע אמרה יעל. עידו משתדל, באמת.
משתדל צקצקה שושנה. גברים, משתדלים בדרכם, אבל לא תמיד קולעים למה שאת באמת צריכה.
יעל שתקה, נהנית מהשקט, מהחברה הלא שיפוטית.
דבורה נכנסה? פתאום שואלת שושנה.
יעל נבהלה.
כן. לא מאמינה לי שאני חולה.
מכירה אותה שנים נאנחה שושנה. אישה חזקה מאוד, אך קשה. למדה להתמודד לבד ולכן חושבת שכל אחת חייבת להיות ככה. אבל כל אדם ראוי לפעמים להיות חלש, לבקש עזרה, לנוח.
היא תמיד מספרת שבדור שלה לא חמלו, עבדו למרות מחלה…
נכון, הנהנה שושנה אבל איזו גאווה יש בזה? אני גם מאותו דור, גם עברתי קשיים, אבל תמיד קיוויתי שלילדים ולנכדים שלי יהיה קל יותר, לא להסיק שכולם חייבים לסבול כמוני.
יעל מתרגשת, כמעט בוכה מהמילים הפשוטות.
אני באמת מתאמצת לחשה. עובדת, מביאה כסף, מבשלת, מנקה ותמיד לא מספיק, תמיד לא מספיקה.
תשמעי אותי, שושנה נועצת מבט את לא צריכה להוכיח כלום. לא לדבורה, לא לאף אחד. הבריאות שלך, הרגשות שלך שלך בלבד. אף אחד לא יגיד לך אם מותר לך להרגיש חלשה או חולה.
אבל אנחנו גרים אצלה…
והאם זה נותן לה רשות להכאיב? ממש לא. קירות זה רק קירות, ומשפחה בריאה מתחילה בהתחשבות הדדית. קונפליקט כלה-חמות הוא עתיק, אבל אין סיבה להשלים עם הכול.
ואם אגיד משהו, זה רק יחמיר.
לאו דווקא שושנה מחייכת. אל תתווכחי, תבני לעצמך קיר פנימי. כל מילה שלה תיכנס ולא תנפץ אותך. תקשיבי, תנהני, אבל תדעי שזה שלה, לא שלך. הכאב שלה, הזעם שלה, לא קשור אלייך.
יעל משתתקת, חושבת זה פשוט אבל קשה. לא להיכנס לוויכוחים, לא להיכנס לרגשות אשם, פשוט להגן על עצמה.
ומה עם עידו? לוחשת. הוא תמיד מבקש לא להחריף, מפחד שהאמא תתנתק.
שושנה מחייכת בעצב.
גברים, במיוחד “בני אמא”, מעדיפים נוחות. אבל אם תראי שאת מגנה על עצמך, חזקה, הוא ילמד להעריך אותך יותר.
את באמת חושבת?
אני יודעת. בראי שנים של ניסיון יחסים עם חמות לומדים לאט, אבל קודם כל צריך לגבש גבול פנימי חזק.
שושנה מחבקת אותה ביציאה, מזכירה אל תשכחי לבנות את החומה שלך.
בערב, כשעידו שב, יעל הזמינה אותו לשבת.
אני לא מוכנה יותר לקבל יחס כזה מהאמא שלך. לא רב, לא צועקת, פשוט לא מוכנה לשמוע יותר. בפעם הבאה שהיא תבזה אותי, אני אפסיק לשמוע, או אבקש שתעזוב.
עידו שותק, לא מאמין.
זאת אומרת?
זאת אומרת שבריאותי הנפשית והפיזית לפני הכול. ואם צריך נמצא דירה אחרת, אפילו נשלם יותר, העיקר שקט.
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו, הוא מתפתל.
נוכל, אם נרצה. כבר בדקתי, אפשר להסתדר.
הוא חושב, נאבק בין אמא לאשתו. לבסוף מסכם צריך לחשוב על זה.
הדיון נסגר, כמו תמיד. עידו לא בטוח, יעל מבינה שהיא תיאלץ להיאבק בעצמה.
רק אחרי חמישה ימים, כשמצבה השתפר, היא כבר קמה ושטפה קצת. מחלימה לאט, מתחילה ללכת ברחוב, נושמת את האוויר של רמת גן.
בשבת עידו יצא להיפגש עם חברים, ודווקא אז דבורה הגיעה.
נו, כבר קמת? מספיק להתפנק, יש עבודה, נכנסה, לא ממתינה להזמנה. היום את באה איתי לבדוק את התפוחי אדמה בגינה.
יעל נדהמה.
היום?
בוודאי! מזג אוויר נפלא. תוך שעה אנחנו יוצאות.
דבורה, הרופאה אסרה עליי להתאמץ, אני רק עכשיו עומדת על הרגליים.
די להתפנק, הצעירים… כל היום מחלות והצטדקויות.
יעל נזכרת במילים של שושנה. בולעת רוק ואומרת בשקט אבל בתקיפות:
אני לא באה. אני באמת לא יכולה.
דבורה נעמדה, מופתעת לראשונה.
את מסרבת לי? לי? שהכניסה אותך לבית?
אני מאוד מעריכה את הדירה אומרת יעל בקור רוח אבל הבריאות שלי קודמת, גם מתוך הכרת תודה.
נו ראיתם דבר כזה! דבורה רותחת. עידו התפנק איתך, אמרתי לו מאז ומתמיד.
את אכן בעלת הבית נאנחת יעל אבל הגוף והחיים שלי שלי בלבד.
בטוחה שזו התשובה שלך? נמאץ בדבורה.
בטוחה.
דבורה מסתובבת, שולחת מבט ממורמר, ויוצאת בטריקת דלת.
יעל נופלת על הכיסא, רועדת. עשתה את זה. לראשונה אמרה “לא”, ולא קרה כלום רק שקט.
בערב עידו חוזר, פניו חתומות כנראה אמא דיווחה.
אימא סיפרה שצעקת עליה.
לא צעקתי. רק סירבתי לבוא לעבודה בגינה מסבירה יעל.
היא רק רצתה עזרה.
וגם אני לא מתנגדת לעזור, אם תבקש רגיל לא כפקודה. ברגע שהתחילה לבזות, לא הסכמתי.
היא רק התעצבנה…
עידו, אני לא מוכנה להיות שק החבטות. לא אוותר על הבריאות שלי בשביל שביעות רצונה.
זה אמא, אי אפשר…
אפשר ונכון. אחרת המצב יימשך. בכל פעם היא תשתמש מולך בי ובדירה. לא עוד.
ומה תציעי לי לעשות? לריב עם אמא על מלים?
לא על מלים, אומרת יעל בשקט על הכאב שהיא גורמת לי ואתה בוחר להתעלם. אני צריכה שתעמוד לצידי.
ומה עם הדירה? הוא מרים קול.
הפרנסה שלי שווה פחות מהשקט הנפשי שלי?
לא לזה התכוונתי…
זה בדיוק זה. אני לא תלותית, אני מפרנסת, ואם צריך נמצא מקום אחר.
הוא שותק, עצבני. יעל מבינה שכנראה תצטרך יום אחד להחליט לבד.
למחרת עידו יוצא בלי להוסיף. יעל יוצאת לטייל בפארק, לראשונה מרגישה שהרגליים נושאות אותה בלי פחד.
בכניסה לבניין היא פוגשת את שושנה עם סלים מלאים. יעל עוזרת לה.
נראית הרבה יותר טוב, שושנה בודקת אותה. ומה עם דבורה?
יעל צוחקת עשיתי מה שהצעת. חומת זכוכית.
גברים מתקשים בשינויים אומרת שושנה אבל בסוף יבינו. אם לא תדעי בעצמך מה עדיף.
בערב, עידו רגוע יותר. באמצע הארוחה מרים אליה עיניים:
דיברתי עם אמא שלי. לראשונה באמת הבנתי שהיא לא בסדר. שאת צודקת. מצטער שלא הגנתי עלייך. פחדתי מהקונפליקט, התקשיתי להגיד לאמא לא.
יעל בולעת דמעות.
אתה באמת חושב כך?
כן. הבנתי אמא זה משפחה, אבל את המשפחה החדשה שלי. ואני צריך להגן עליה, גם ממנה.
יעל נצמדת אליו, בוכה מהקלה.
אני אדבר איתה הוא אומר. אסביר שלא נסכים ליחס הזה שוב. ואם נצטרך לעזוב נמצא סידור.
אני לא רוצה להפריד ביניכם לוחשת. רק שלא יבזו אותי.
את צודקת, ואת לא צריכה להרגיש אשמה.
למחרת, כשדבורה מגיעה, יעל יושבת בחדר. עידו מדבר איתה במטבח בקול שקט אך תקיף. אומר שאשתו מגיעה קודם, שמצפה ממנה לכבד או לא לבוא. אחרי שיחה קשה, דבורה יוצאת בטריקה. עידו חוזר, עייף אבל גאה בעצמו.
אני לא מתחרט הוא אומר. לראשונה מרגיש שלם.
מפחיד אותי יעל מודה.
גם אותי. אבל נסתדר יחד.
שבוע עובר. עידו בודק דירות להשכרה, יעל כבר שחזרה לעבודה. דבורה נעלמה, ואז מגיעה שקטה, עייפה, אחרת. מבקשת לשבת.
חשבתי הרבה, היא פותחת. אולי לא הייתי בסדר. אולי באמת הזקתי. רגילה לחיים קשים, שכחתי שמותר גם אחרת. רוצה לבקש סליחה.
יעל המומה בפעם הראשונה שומעת את דבורה מתנצלת באמת.
שוקלתם לעזוב?
אם תמשיכי, נעזוב. אבל באמת אני מוכנה לנסות שוב לגור כאן, רק אם גבולות ברורים.
בסדר, נאנחת דבורה. אבנה מחדש את הקשר. אתן לכם מרחב, ואם תבקשו עזרה רק אז אציע.
הם מנסים מחדש. לא פשוט. דבורה עדיין לפעמים בורחת להרגלים ישנים אבל עכשיו יעל עוצרת אותה בנימוס.
שושנה פוגשת אותה בבניין, מחייכת רואים עלייך שהשתחררת. יעל עונה זה הודות לקירות ההגנה הפנימיים וגם לעידו, שלמד סוף-סוף להגן.
חיכיתי לזה אומרת שושנה לזה שהאהבה והכבוד יישבו סוף-סוף יחד.
בערב, יעל שבה לדירה שלה שלהם רואה את עידו מכין לה תה, ארוחת ערב קטנה, והלב שלה ספוג שקט פנימי חדש.
לראשונה אחרי שנים, היא לא מפחדת. כי היא יודעת שיכולה להגן על עצמה, ומישהו סוף-סוף איתה, לא משנה מה יבוא.
הם מסתכלים זה בזו, אוכלים יחד, חולמים קצת על עתיד דירה משלהם יום אחד, עם גבולות ברורים ואהבה שמתבססת לא על ויתור מפוחד, אלא על כבוד ושיתוף.
תודה, היא לוחשת לעידו בלילה. תודה שסוף סוף בחרת גם בי.
זה אני שצריך להודות לך, הוא מחבק שנתת לי הזדמנות להתחיל באמת נכון.
ולראשונה, היא נרדמת רגועה באמת, בטוחה שמגיע לה לכולנו בית שבו מתייחסים אליה בכבוד, גם כשחולה, גם כשחולשה, פשוט כי היא בן אדם.
