את לא אחראית, אימא. תלדי במקום אחר.
נועה הייתה רק בת שבע עשרה כשברחה מהתיכון ישר לחופה עם תומר. תוך חודש טבעת על האצבע, בטן עגולה השכנות כבר ליחששו: “נו ברור, כנראה נכנסה להריון, אחרת מי מתחתנת ככה מהר?”
נועה ילדה בת, קראו לה עדי, ועברה לגור בדירה של חמיה. חמיו, רותי, אמנם גרה בדירה אחרת, מרחק שתי תחנות קו 1, אבל הרגישה שזה לגמרי התפקיד שלה לפקח על כל צעד של הזוג הצעיר. הדירה הייתה מרווחת, שלושה חדרים, תקרה גבוהה, רהיטים ישנים שרותי קנתה עוד בתקופת של שנות השבעים של אבא שלה, ונועה תמיד הרגישה שם כמו אורחת שמתכוונת להישאר לכמה ימים, אבל איכשהו נתקעה לשנים.
עם עדי נועה נהנתה. חיתולים, בגדי גוף קטנטנים, לילות לבנים, שיניים ראשונות, הצעד הראשון, ה”ממא” הראשון על כל אחד מהם הלב שלה היה מתפוצץ מרוב אושר. אבל עדי לא גדלה רק עם אמא, אלא גם עם סבתא רותי, שהגיעה כמעט כל יום, ועם הדודה שירי, אחותו של תומר, שגרה בדירה בחדר הקטן צמוד למטבח. שירי הייתה מבוגרת מתומר בחמש שנים, דקה, עם קוקו הדוק על הראש והבעת פנים של מישהי שמריחה ריח רע קבוע. גם רותי וגם שירי היו נשים “מהסוג שיודע”. איך לחיות, איך לגדל ילדים, להכין קובה, לכבס ומה עושים לבעל כשבא לו לצאת עם חברים.
נועה, מה פתאום את מרשה לתומר ללכת עם החברים שלו לשבת במכולת על הגולדסטאר? הייתה שואלת רותי, שפתיים קפוצות. אבא של תומר, עליו השלום, תמיד חזר ישר לבית. חוק ברזל קודם כל משפחה.
נועה שתקה; להתווכח עם חמותה היה כמו להתווכח עם רשות המיסים את תמיד מפסידה. ושירי הוסיפה גם היא:
נועה, רק תשגיחי שעדי מתפתחת נכון. הבאתי לה ספרים לפי גיל. ילדים היום מפונקים, הכול מהאימהות.
ועדי באמת קראה את כל הספרים ששירי הביאה לה, הלכה עם סבתא לרפתים סליחה, מוזיאונים למדה עם מורה פרטית לאנגלית שמצאה רותי, וגדלה כמו שכתוב במדריכים: מוקפדת, קוראת, וטיפוס רציני. ליד השכנות הייתה ממש “עותק של סבתא רותי בגיל צעיר”.
תומר, הבעל, היה איש שקט, כמעט שקוף. עבד בהייטק של שנות התשעים כלומר, במפעל למנועים בחולון, אהב בירה אחרי העבודה וכדורגל על המסך. נועה כבר אהבה אותו באהבה שנולדת בעשר שנות נישואים אחרי שכבר רבו על מה שאפשר לריב, אספו את כל העלבונות, ונשארו פשוט לחיות, בלי הצגות. תומר אהב אותה גם, במין דרך מסורבלת היה מכין לה תה למיטה, קם מוקדם לטגן חביתה.
רותי תמיד התייחסה לתומר כאילו הוא בן 9 שלא גדל. לא אחת הייתה ממלמלת בנוכחות נועה:
תומר, אולי תאסוף קצת בטחון? תפסיק להסתובב כמו בצל. אשתך מסתכלת עליך, לא יודעת עם גבר פה או ילד.
תומר שתק, השכמות צנחו. בלילות, היתה נועה מושכת את הראש שלו לחזה שלה, לוחשת: “אל תקשיב להם. אתה מדהים.” הוא לא היה עונה, רק נושם עמוק ונרדם. והיא הייתה שוכבת ערה, ובהתה בתקרה וחושבת איך זה, שאת אוהבת מישהו אבל אפילו להגן עליו מאמא שלו את פוחדת, הרי הדירה לא שלך, וכל הזמן את אורחת.
כשעדי כבר הייתה בת שלוש עשרה, רותי חלתה קשה סרטן בלבלב. כשהרופא אמר לה, היא רק קפצה שפתיים והלכה לעורך דין לעשות צוואה. היא חלוקה “בהגינות”: הדירה המרווחת שבה נועה, תומר ועדי גרו עברה לבנה תומר; הדירה שלה, המרכזית, עברה לשירי.
ואז טוויסט שלא כתוב אפילו בתסריטים של כאן 11. שלושה שבועות אחרי, תומר יצא מהעבודה, ונדרס במעבר חצייה בכביש גהה בידי נהגת שעסקה בלהתכתב בוואטסאפ (כך לפי הדו”ח). נועה שמעה מזה משירי: “נועה, תומר איננו. רכב, תאונה, אמבולנס, אבל זה היה מאוחר מדי. בואי, צריך לזהות אותו במכון.”
נועה לא זוכרת איך הגיעה לזיהוי, איך בהתה בפנים שלו, איך חתמה על טפסים ושבה לבית ריק, ישבה עד הבוקר כאבן.
רותי בבית החולים שרדה אותו בחודשיים. היא נבלתה ונעלמה כמו עמוד עשן. רגע לפני שעזבה, קראה לעורך הדין למיטה, והדירה בה גרו נועה ועדי עברה בצוואה מסודרת לעדי, הנכדה.
הדירה לעדי, אמרה רותי לשירי. ואת מקבלת את שלך. תשגיחי על עדי. שאימא שלה לא תכניס לה שטויות לראש. נועה אישה טובה, אבל רכה. עדי צריכה יד חזקה.
שירי הנהנה לא רטט לה אפילו עפעף.
נועה נשארה עם עדי בדירה שמבחינה חוקית כבר שייכת לעדי, אך עדי בת ארבע עשרה, אז נועה האפוטרופוסית. בשנים הראשונות נועה אפילו לא חשבה על זה. הייתה צריכה לעבוד ולחנך ולדאוג הישרדות יומיומית. כל חמישה השנים עברו בצל עבודה, מירוץ לירות סליחה, שקלים, סחרור אין סופי. רק שיהיה לעדי כל מה שלבני טובים יש בגדים, מכשיר, מורים פרטיים. והיא ראתה בתוצאה, כשתראו, עדי התקבלה לאוניברסיטת תל אביב במסלול הנחשב ואפילו עם מלגה. נועה התרגשה כל כך, ובכתה מרוב גאווה.
עדי, אגב, עבדה עוד מהשנה השנייה באוניברסיטה תרגמה, לימדה אנגלית, תודה לסבתא ודודה שדחפו תמיד לפרטיות.
ואז, בדיוק כשנועה נשמה הנה, אולי סוף-סוף אפשר לחשוב גם על עצמה? הגיע גיל. במקרה, באוטובוס, הוא עזר לה עם שקית תפוזים כבדה. התברר שהוא מבוגר ממנה ב־13 שנה, יש לו שני ילדים גדולים, והאישה נכה אחרי שבץ, והוא מטפל בה בבית כבר חמש שנים.
אני לא גיבור, הסביר בקפה, מחזיק לה את היד בעדינות. אני פשוט לא מסוגל לעזוב אותה. זה האמא של הילדים שלי. אבל שכחתי כבר מה זה לחכות, לקוות, לשמוח بشטות. איתך זה פתאום קרה לי מחדש.
נועה הבינה. בגיל שלושים ושמונה כבר לא מחפשים נסיכים מהאגדות. לוקחים מה שיש.
הסתרה מעדי? בטח, מההתחלה. תירוצים של עבודה ו”חברה מהסדנה”, אבל עדי עיניה בראש. פתאום ראתה שהאמא שלה יוצאת שמה מים על השיער, מרשה לעצמה בושם, שהחיוך שוכן לה בקבע בפה. וביום שעדי ראתה את אמא פורסת שמלה חדשה היא יישרה מבט ושאלה:
אימא, יש לך מישהו? שמלה חדשה, בושם, מה נסגר?
נועה התבלבלה, הסמיקה כמו תלמידה, וגוללה לה את כל האמת: על גיל, על האישה שלו, ועל אהבה בגיל שבו לא מאמינים באהבה.
עדי שמעה, ופניה התקדרו, קפאו. ואז, בקול שגרם לנועה להרגיש כאילו רותי קמה לתחייה:
אימא, את שומעת את עצמך? בעל נשוי! זה מה שהיה חסר, שלא תצא לך חיילת. את, שהטפת לי ערכים, עושה לי עכשיו מעשים של טelenovella? תתעוררי.
עדי, את לא מבינה התחילה נועה.
אני מבינה הכל. את לבד, את רוצה חיבוק. אבל יש מוסר. נשוי זה מחוץ לתחום, אפילו בנתניה. לא בת שמונה עשרה, אימא.
נועה נעלבה אפילו ירדו דמעות. הורידה את זה על “שחור-לבן של גיל ההתבגרות”. מבחינת עדי יש טוב, רע, בלי גוונים.
גיל ונועה המשיכו להיפגש בדירה ששייך לחבר שנוסע הרבה ולעיתים בגינה החשוכה ההיא ליד היכל התרבות. לא סיפורו של “סיפורי אהבה משנות ה־80”, אבל בשבילה, כל רגע איתו היה מתנה.
לפעמים אני חושב שאני לא ראוי, אמר גיל שם, אחרי לילה יחד. את נהדרת, את היחידה שבאמת רואה אותי. אני לא אעזוב אותך לעולם, מה שלא יהיה.
נועה רצתה להאמין, כי אחרי חמש שנים לבד, עבודה סביב השעון, וכל החיים שלה על הכתפיים בסוף את רק רוצה שיגידו: “את טובה, אני איתך”.
כשגילתה שהיא בהריון, הרגישה כאילו האדמה נפתחת. בתי מרקחת, שלושה בדיקות, ביקור אצל רופאה (“שבוע שש, עובר בריא”), בכי בלתי נשלט ביציאה מהמרפאה.
להגיד לגיל? איך? ימים של דחיות וחרדות ידע שהיא מכירה אותו, יודע שהוא לא יעזוב, אבל זה עוד פחד, עוד אחריות, עוד חיים סבוכים.
אבל עוד יותר פחדה לספר לעדי. דחתה ודחתה עד שיום אחד, בערב, כשהן שתיהן במטבח, היא פתחה: “עדי, אני בהריון.”
עדי נעצרה, מביטה ישר.
מגיל? שאלה בשקט.
כן. גיל.
ידעתי. אימא, את לא נורמלית? גיל שלושים ושמונה, שני עבודות, אני עכשיו רק התחלתי אוניברסיטה, את מחליטה להביא עוד ילד? מגבר שבקושי דואג לעצמו? מה יש לך?
עדי, אל תגזימי, נועה בקושי שלטה בקול. זו הבחירה שלי, החיים שלי, התינוק שלי.
לא מעניין. אבל בקשה קטנה לי “להתרבות” בדירה שלי את לא תעשי. זה המקום שלי, סבתא הורישה לי, לא לך.
והנה כך דם ברח מהפנים של נועה, היא מביטה בבתה שכבר לא ראתה בה את ילדתה, אלא צל של רותי ושירי יחד תמיד שמים לה גבול, מחזירים אותה לתפקידה כאורחת.
עדי, תראי מה את אומרת זה הבית שלנו, זאת הייתי אני שגידלה אותך כאן
את גרת פה עד שאבא היה חי, עדי חתכה. אחרי שנפטר, סבתא יכלה לזרוק אותך אבל השאירה בגלל שהייתי קטנה. אבל הדירה תמיד הייתה שלי, תקלטי שלי. לא אגרש אותך, את אמא שלי, אבל זהו. להביא ילדים ולטפל בהם? לא כאן. תרצי משפחה תדפקי אצל גיל.
איך את יכולה? דמעות נשפכו. בגיל שמונה עשרה ילדתי אותך
וגם זה כי לא חשבת, חתכה. עכשיו שוב, עם מישהו שקשור לאישה נכה ואם יברח? תשארי לבד, עוד פעם העונות משתנות. אני לא אטפח, ולא אשמור, יש לי חיים.
את לא רוצה לעזור לי? כאב חרוך בקולה של נועה.
את אמא שלי, אני אוהבת אותך. לא זרוק אותך, תישארי תמיד אבל לבד. בלי ילדים, בלי בעלים. זו החלטה שלי הבית הזה שלי. רוצה ילד? הברוכה. לא פה.
ילד זר? את מבינה שזו אחותך, דמך? נשארה ללא מענה.
לא מעניין, עדי רכנה, והפעם עיניה התחילו לדמוע באמת או במשחק? מי יודעת. לא רוצה להיות בייביסיטר, לא רוצה טיטולים בדירה שלי. אני התחלתי חיים, אני עדיין סטודנטית.
נועה נפלה על הכיסא. עדי עמדה עם ידיים שלובות כרותי בזמנו.
חצי דירה הייתה שלי אם אבא לא מת לפני סבתא לחשה, מרירה. אז הייתה לי זכות, לפי החוק. רק מזל של סבתא
לא קרה, חתכה עדי. סבתא בחרה איך שבחרה. היא ידעה למה והיא צדקה. את נכנסת להריון שוב כמו ילדה ובלי אחריות. אם הדירה הייתה שלך מזמן הייתה עפה. אני כן יודעת לנהל.
אז את רותי כבר, נועה לחשה והיא מרגישה שנפלה חוט שקשר בינה לבין הבת שלה. אני כאן רק כי את נותנת לי. אורחת.
תפסיקי, עדי נאנחה כמו קשישה. אף אחד לא זורק אותך. אבל כל השאר לא לחפש אצלי עזרה. רוצה ילד? תפני לגיל. תראי אם הוא מוכן.
הוא לא מסוגל, נפלט לה. ועדי עיקמה שפתיים באותו חיוך יבין בוגרים שרותי היתה פולטת.
ראי? אפילו לידך לא מסוגל. אז אני אחלק דירה? אשמור תינוק? לא.
אני לא מבקשת ממך בייביסיטר, רק הבנה, לא לגרש אותי. אפשר?
לא מגרשת. אם תולידי, תחפשי דירה אחרת זמן יש. אצלי לא יקרה.
נועה קמה, סגרה את הדלת מאחוריה, קרסה למיטה, התכרבלה לעצמה.
הכאב עמוק מתמיד, כאילו אותו חבל פנימי נותק: ניתוק מאהבה אמהית שאינה אמורה להיגמר. ונועה בכל זאת לחשה בתוך הכרית, לא בטוחה אם היא שומעת: “אני לא טעות. אני אמא שלך”. מתוך החדר בקע רעם ערוץ הספורט. עדי כבר עברה הלאה.
נועה הרימה את הנייד, צלצלה לגיל. ענה לה מהמיטה של אשתו:
גיל, אני בהריון. אני צריכה עזרה דירה, כסף, לפחות בשנה הראשונה. תגיד לי כן או לא.
גיל לקח נשימה, החל לגמגם תחנונים: “נועה, המצב שלי את יודעת, הכול נופל עליי, טיפולים, עובדים, אפילו הילדים הגדולים עוזרים דירה בתל אביב? לא אעמוד בזה. אני אתמוך בקטן לעזור קצת אבל לא מעבר, באמת סליחה”
קצת שיחררה אוזניותיה.
נועה, אולי ניפגש, נדבר, נחשוב ביחד
השתיקה הייתה מוחלטת. בלילה, רק זמזום המקרר ויללות כלבים מבחוץ. כשהאור עלה, יצאה, פספורט ותעודת זהות בתיק. המתינה שעתיים במרפאה הציבורית, הביט בעיניים ריקות. כששאלה הרופאה: “על מה את מחליטה?”, ענתה נועה בקור רוח: “לא, הפלה”.
הרופאה הנהנה, רשמה תור. נועה יצאה, נשמה עמוק, הדמעות נזלו, ועוברות לידה נשים בהריון, נשים עם עגלות כאילו לא שומעות, לא רואות אותה בכלל.
