השעה שמונה בבוקר, וכל המשפחה של גבריאל התאספה כעת אצל נוטריון בתל אביב, דרוכים מהאפשרות שקרוב העשיר השאיר להם ירושה רצינית. הנוטריון מאחר, והמתח גובר בין הנוכחים. הבת הבכורה, יעלי, לא מצליחה להסתיר את הציפייה לשמוע האם שמה מופיע בצוואה. “נו, דודה, את יכולה לכבד קצת את המעמד? אולי תשבי בשקט, אנחנו אמורים להיות באבל. בסופו של דבר, אבא שלנו כבר לא איתנו,” אומר אבנר.
“אל תקרא לי דודה, אני עוד צעירה. תקרא לי בשמי,” מוחה הדודה בתסכול. “איזה מצחיק שאתה מאמין שעם איפור וטיפולים אצל קוסמטיקאית אני אשאר צעירה לנצח,” יעלי עוקצת את אבנר בעצבנות.
לבסוף, הנוטריון מגיע ונכנס לחדר. הוא מביט בכל הנוכחים, מרים תיק מסמכים משולחן הצד ושואל, “כולם מוכנים שאקריא את הצוואה?” כולם מהנהנים בקוצר רוח. חיוך מסתורי בזווית פיו, והוא מתחיל להקריא את צוואתו של גבריאל.
“אני מוריש את הכל לכולכם. אבל לא כולם יוכלו לזכות באמת. החלטתי להשאיר לכם ‘חפש את המטמון’ אמיתי, ממש כפי שאמא שלי נהגה לעשות לי ולאחים שלי. עליכם להתחיל את המסע מהמושב בו נולדתי. גדלנו בלי הרבה כסף, אבל באושר רב יחד. כשאני, האח הבכור, ירשתי מארוח אמא שלי תיבה מיוחדת, ובתוכה ה’אוצרות’ שלכם. רק מי שיתמיד ויתבונן בעיון ימצא את המפתח. הוא נמצא איפשהו בבית, זה לא פשוט למצוא, ואני מאחל לכם המון הצלחה!” השתררה דממה בחדר, כולם מנסים לעכל שגם במותו גבריאל סידר להם עוד משחק לחשוב עליו.
לאחר שתיקות קלות, הדודה הבת הבכורה של גבריאל שואלת, “בני הזוג שלי, הילדים ואני נוסעים עכשיו ישר למושב, מי רוצה לבוא לעזור לנו למצוא את המפתח?”
“אני ואבנר לא הולכים לרדוף אחר שום תיבה ושום מפתח. אבא שלנו לא היה עושה משהו כל כך פשוט, בטוח יש פה טוויסט נוסף. לא אכפת לנו מהכסף,” אומרת מיכל, הבת הצעירה.
הבת הבכורה, בעלה ועוד קרובים נוסעים למושב. הם עוברים בין הלולים, מחפשים רמזים בערמות החציר, מטפסים על הגדרות, והכל לעיני התושבים הסקרניים. בשלב כלשהו, שמלת המעצבים של יעלי הופכת לסמרטוט מרופט. לבסוף, הם מוצאים את המפתח, פותחים את התיבה וכולם מופתעים לגלות שבפנים יש רק פתק ושלל סוכריות טופי.
“בחרתי לתרום את כל חסכונותיי לצדקה. מה שנשאר לכם זה מה שבאמת מגיע לכם שמחת חיים. תודה שהפצתם שמחה לתושבי המושב שלי,” נכתב על הפתק, בחתימת ידו של אביהם ז”ל.
