בעלי ואני נשואים עוד מעט שבע שנים, לפני הנישואין כבר הכרנו הרבה זמן. שנינו עבדנו קשה לאורך כל השנים, חסכנו כל שקל בשקל, וביחד הצלחנו לבנות לעצמנו בית פרטי, כמעט במו ידינו.
לפני כן גרנו בדירתו של בעלי בתל אביב. הוא שיפץ אותה בעצמו ממש רגע לפני החתונה. למרות שעברו מאז כמה וכמה שנים, הדירה נראית שמורה וכמעט חדשה.
כשהגענו לבית החדש, ברור היה שאין מצב שנשכיר את הדירה, רק מהמחשבה שמארחים שוכרים מישהו עלול להרוס את כל מה שהשקענו שם. החלטנו להשאיר אותה ריקה, שמורה, ושישאר כך.
בדיוק לפני חצי שנה, ההורים שלי העבירו אליי בירושה דירה נוספת ברמת גן. אין טעם למכור אותה; עיקר ההוצאות כבר מאחורינו עם בניית הבית החדש, וממילא אין צורך דחוף בכסף.
אני ובעלי תכננו אולי אחרי שננוח קצת מכל השיפוצים להשקיע בתיקונים קלים בדירה ברמת גן, לשדרג מעט את הריהוט, ולבסוף להכין אותה להשכרה, אבל בצורה שלא תגרום לנו צער לראות אותה בפני עצמה.
כך יצא ששתי דירות עמדו ריקות. זה לא נעלם מעיניי גיסתי, שבדיוק בערב שבת אחד, בשולחן המשפחה, לא יכלה לשתוק.
היא פתחה ואמרה: מה, יש לכם שתיים דירות שעומדות סתם? אחת ברור שצריך, אבל שתיים זה כבר מיותר, במיוחד כשיש משפחות שצריכות להתקיים בכבוד.
היא ובעלה בדיוק בתהליך חיפוש לדירה בראש העין. הם לא מיהרו לקחת משכנתא גם הם מרוויחים משכורות לא גבוהות במיוחד.
הנושא החל להתגלגל לכיוון לא נעים. גיסתי הסבירה שצריך למכור אחת מהדירות, להעביר להם את הכסף עבור קניית הבית החדש, ואת השאר להשאיר בבנק, נושאת ריבית. היא הדגישה שזה לא מתנת חינם יום אחד הם יחזירו לנו, אבל כמובן שזה ייקח שנים.
ראיתי שבעלי מתכווץ בכיסא. אנחנו תמיד משתדלים לעזור למשפחה, בכל דרך כספית או מעשית אבל זו כבר בקשה גדולה וכבדה מידי.
החלטתי ליטול יוזמה. עניתי לה בקור רוח: זה עניין משמעותי מאוד. אתם תקבלו דירה, ואני אשאר בלי נכס. רק איזו יתרה שולית בבנק ומה יישאר לנו? מאיפה בכלל אדע מתי וכמה יחזור אליי?
הוספתי שדברים כאלה, גדולים עד כדי כך, חייבים להיעשות בזהירות מרבית, גם כשמדובר במשפחה.
בשולחן השתתקה האווירה. הגיסתי התכווצה בכעס, ובעלי מיהר להחליף נושא, בתקווה שמישהו יציל סוף סוף את ארוחת השבת שנקטעה.
