עוד מילדות היה לי ראייה חלשה, ולכן תמיד הרכבתי משקפיים. ככל שהתבגרתי, עברתי לעדשות מגע, אך היו מקרים שיצאתי לטיול עם הכלב שלי בלי שום תיקון ראייה, או קפצתי למכולת ושכחתי את המשקפיים בבית. בדיוק כזה ערב מוזר היה. מיהרתי לסופר, קפצתי החוצה, ירדתי בריצה חמש קומות כי בבניין אין לנו מעלית, ואז קלטתי ששכחתי את המשקפיים. הייתי עייף מדי לחזור, אז פשוט המשכתי בלעדיהם.
עמדתי ליד מדף שימורי הדגים, הצפתי את הקופאית בשאלות: איזה דג זה, באיזה רוטב, עד שכשהתחילה לבדוק מישהו אחר בקופה, פניתי לצעירה שעמדה קרוב אליי. התבוננתי בה רגע, ומשהו בדמות שלה היה לי מאוד מוכר. קוקו משונה שכזה, פרוע על הראש כמו קרניים, צעיף גדול ואדום, מעיל שחור וארוך…
“את יכולה להגיד לי מה מבין אלו הוא מקרל ברוטב עגבניות?”
למדנו בכיתות מקבילות, זכרתי אותה היטב כי הסגנון שלה תמיד היה ייחודי והמורים העירו לה שוב ושוב על הלק הצבעוני שעל הציפורניים.
“זה המקרל שמתאים לך,” ענתה לי בנימוס מוזר. “משהו נוסף?”
“אני מצטער, שכחתי את המשקפיים בבית, אני לא רואה כלום,” הודיתי.
הלכנו יחד בין המדפים, שוחחנו על המורים המשותפים שלנו היא חייכה וצחקה מחלק מהסיפורים. אחרי שסיימנו עם הקניות, הצעתי שנצא קצת החוצה, ננשום את האוויר הקריר של הערב, או שניכנס יחד לבית קפה לשתות תה או קפה. היא סיפרה שהיא עובדת במרפאה וטרינרית, מה שהפתיע אותי מאוד לא תיארתי לעצמי שזו תהיה הבחירה שלה. החלפנו מספרי טלפון ודיברנו על להיפגש שוב.
כבר כשהגעתי הביתה ושמתי את המשקפיים, ראיתי הודעה ממנה, חמש דקות אחרי שנפרדנו.
“מצטערת ששיקרתי. לא היינו באותה כיתה. הייתי בכיתה המקבילה בבית ספר אחר. אבל אם לא אכפת לך, אפשר לשתות קפה מתישהו, אני מזמינה.”
לא סירבתי. נפגשתי איתה שוב, ולא יכולתי להוריד ממנה את העיניים היא הייתה יפהפייה. הרבה יותר מהילדה שחשבתי שהיא.
התחלנו לצאת, וכיום אנחנו מבלים יחד. לפעמים היא צוחקת עליי ושואלת אם אני באמת קצר רואי או סתם ניסיתי להתחיל איתה אבל ברור לשנינו שזה בצחוק. כנראה שהגורל דאג להפגיש בינינו דווקא ככה.
מה שלמדתי מכל זה לפעמים זה שנשכח את המשקפיים, או משהו אחר קטן בחיי היום-יום, עשוי להוביל אותנו למפגשים הכי לא צפויים, שיכולים לשנות את הדרך שלנו. כי דווקא כשפחות ברור הלב רואה הכי חד.
