תדעי, ב-31 אימא ואחות שלי באות, הנה התפריט קדימה, לכי למטבח, אמר אלון בנונשלנטיות, עיניו תקועות בטלפון. התאומים כבר לא אוכלים דגים, תזכרי. וגם בלי מיונז, אימא אומרת שזה כבד לה.
גילי ניגבה את הצלחת ועמדה ליד החלון, מתבוננת בחושך שבחוץ. היא לא הגיבה לדבריו.
היא הניחה את הצלחת, הסתובבה אליו.
זה יום ההולדת שלך, אלון.
נכון, בגלל זה חשוב לי שהכל יהיה בסדר.
ואיפה אני בכל זה?
הוא הרים סוף סוף את עיניו מהמסך.
את? במטבח, כמו תמיד. מה לא ברור?
גילי שתקה. חמש עשרה שנה היא שתקה כל פעם שמירה, אמא של אלון, הגיעה עם ההוראות שלה, כשנעה, גיסתה, השתרעה על הספה וגילי ניקתה אחרי התאומים הצווחים שלה. חמש עשרה פעם הייתה שקופה בכל חג של אחרים.
הכל טוב, אמרה ויצאה מהמטבח.
בבוקר ה-29 גילי מתקשרת לאמא שלה.
אמא, אפשר שדניאל ואני נבוא אליכם?
בטח מתוקה. ואלון?
אלון נשאר. יש לו אורחים.
הפסקה קצרה.
גילי…
הכל בסדר, אמא.
היא ארזה במהרה: גינס, שני סוודרים, מסמכים. דניאל יצא מהחדר, הסתכל על התיק.
נוסעים?
נוסעים.
הוא הנהן. בגיל שלוש עשרה הוא כבר הבין יותר מאביו בכל השנים.
אלון חזר בשש וחצי בערב. נכנס למטבח, פתח את המקרר ריק. הסתובב.
גילי!
דממת בית.
הוא עבר בדירה. אף אחד. על השולחן פתק.
אלון. רשימת המוצרים במקרר. אנחנו אצל ההורים שלי. תכין לבד. מזל טוב. המפתחות אצל ורד.
אלון קרא שלוש פעמים. התקשר דחייה. שלח הודעה אין תגובה. אחר כך הסתכל על הרשימה: עוף, תפוחי אדמה, דג מלוח, מלפפונים. הבין שלא יודע מה לעשות עם זה.
ב-30 לחודש קם בשש, ניסה לבשל משהו. עד הצהריים המטבח נראה כאילו עבר שם אסון: קליפות בצלים, כתמי שמן, העוף חרוך. התפוחי אדמה הפכו לעיסה, הדג החליק לו מהידיים.
הטלפון רטט. אמא.
אלון, אנחנו באות מחר באחת עשרה. גילי הכינה הכל?
אמא, גילי איננה.
מה זאת אומרת?
נסעה. להורים שלה.
שקט. ואז הקול שלה עולה.
מה זאת אומרת נסעה? ביום ההולדת שלך? היא השתגעה?
אמא, אני עצמי מכין.
אתה?! אלון, זה בדיחה!
לא יודע, אמא.
בסדר, נבוא, נסתדר. נעה תעזור.
אלון הסתכל על החורבן סביבו. הרגיש משהו מתכווץ בתוכו, חד ולא נעים.
ב-31 ב-12 בצהריים מירית הגיעה עם תיק ענק. אחריה נעה ועוד שני ילדים פרועים.
נו, תראה מה הכנת, אמא נכנסה למטבח, סקרה את השולחן. זה הכל?
שלוש צלחות: פסטרמה, מלפפונים ועיסה לא מזוהה.
אתה רציני, אלון? נעה עיוותה פנים. בשביל זה נסענו כל הלילה?
ניסיתי, אמר בשקט.
מירית פתחה את המקרר.
ריק פה! אין בשר, אין דגים. אלון, למה הזמנת אותנו אם לא יכולת לארח?
אני לא הזמנתי. את אמרת שאת באה.
אה, אז אני מכבידה עליך?
התאומים התרוצצים, אחד מפיל כסא, השני שופך משהו על הספה. נעה לא מתייחסת.
נעה, תרגיעי אותם, מבקש אלון.
ילדים צריכים לזוז, מה אתה לא יכול לסבול ילדים?
משהו באלון ננעל. הוא נזכר כיצד גילי כל השנים ניקתה אחריהם, בישלה, סידרה, חייכה בכוח. ואף אחד, אף אחד לא אמר לה תודה.
אמא, נעה, אני לא יכול, הוא מתיישב על הכסא. אני לא יודע לבשל. אני מותש. תזמינו אוכל או תצאו למסעדה.
מה למסעדה?! מירית התרעמה.
ביום ההולדת שלך? אלון, הכל אשמתה של גילי. שטפה לך את המוח.
היא חמש עשרה שנה עבדה עבור כולכם! צרח. עזרתם פעם? אמרתם תודה פעם?
אנחנו אורחים, דרך אגב!
אתם לא אורחים. אתם נצלנים.
מירית חיוורת, תופסת את התיק.
נעה, תאספי את הילדים. עוזבים. שיישאר עם אשתו היקרה. כאן אני לא דורכת יותר!
נעה זורקת לו מבט חריף.
תצטער, אלוני.
הדלת נסגרת. אלון נשאר לבד. בוהה בפסטרמה הלא גמורה ומבין: אפילו לא בירכו אותו. באו לאכול, וכשהיה מעט הלכו.
בשש וחצי בערב הוא יוצא מהחנייה ונוסע לפרברי תל אביב, לבית הישן של הוריה של גילי עם המרפסת והגדר העקומה. עוצר, רואה אור בחלונות. יוצא, דופק.
הדלת נפתחת, גילי בחיוך עייף, שיער פזור, סוודר ישן. בלי איפור. הוא שכח איך היא נראית ככה.
שלום.
שלום.
אפשר להיכנס?
היא מביטה בו רגע ארוך, ואז מהנהנת. אלון חולץ נעליים, נכנס. בסלון דניאל עם טאבלט, במטבח אמא של גילי חותכת סלט.
שלום אלון, אומרת בלי חיוך. רוצה תה?
לא, תודה.
גילי מתיישבת על אדן החלון, מחבקת את ברכיה.
הם עזבו?
עזבו. עשו בלגן והלכו.
בלי ברכות?
בלי.
הפסקה. גילי בוהה בשלג בחוץ שמסתחרר בזגוגית.
גילי, אני מצטער.
היא לא עונה.
באמת שלא הבנתי. חשבתי משפחה, כך זה. אבל צדקת. לא אותי הם רצו. הם רצו את השולחן ואת הידיים שלך.
לא הידיים שלי. השקט שלי, היא מסתובבת אליו. התרגלתם שאני סופגת. גם אתה.
אני טיפש.
סוף סוף קלטת?
אלון מתיישב קרוב, לא נוגע.
אפשר להישאר עד אחרי השנה החדשה?
גילי בוחנת אותו.
אפשר. מחר אתה מקלף תפוחי אדמה ושוטף כלים. לבד.
סגרנו.
חודש אחרי, מירית מתקשרת מתגעגעת, רוצה לבוא לסוף שבוע. אלון עונה רגוע:
אמא, אנחנו נוסעים לספא. רוצה תבואי, מפתחות אצל השכנה. תשתפי ותנקי לבד.
מה זה פתאום?!
אלה החוקים החדשים, אמא.
היא ניתקה. אלון מחייך. גילי מרימה גבה.
תעכל את זה?
ואם לא בעיה שלה.
מאז מירית לא מתקשרת עם דרישות. הבינה: הזמנים השתנו. אפשר היה לשלוט ולדרוש שירות רק כשיש מי שמביא שקט. ברגע שהשקט נגמר גם הדיקטטורה נגמרה.
גילי לא הפכה לגיבורה. פשוט הפסיקה לספוג. וזה הספיק כדי לשנות הכל.
