בת החכם הנאלמת
בימי החורף של 1932, במושב עין הגפן, אף אחד לא ספר ימים. אנשים ספרו חופן קמח באוצרות, שבבי עצים בתנור, ודפיקות ליבם האם עוד פועם הוא, או שמא הפסיק. השנה הייתה שנה של רעב, והחורף הדף את עצמו עד שקרח כיסה את החלונות, והרוח יללה בצינורות.
נעמה חכמון גרה בקצה המושב, בבית שדאגו לה, כשאת אביה, שמעון חכמון, “העבירו” ונשלח עם אשתו אי-שם מעבר לירדן. אז הייתה בת שש עשרה. האם מתה בדרך כך סיפרו ואת אביה לא ראתה עוד לעולם. נעמה נותרה במושב כי שכבה אז בבית חולים מדברי על דלקת ריאות כשבא צו הגירוש. כשתקופת ההחלמה נגמרה לא היה לאן ולא למי לשוב. בית המשפחה נאטם ולאחר מכן פורק לעצים לתנור. אותה, בתי משפחת “חכם”, רצו גם כן לשלוח, אבל ראש הוועד, אריאל בר-און, התערב: “בת-עבודה חרוצה, תיתן ידה.” כך מצאה את עצמה נעמה במרפת, חולבת פרות, מנקה דירים וכל זאת בשקט גמור.
היא השתתקה באותו לילה שלקחו את אביה. אמרו מהלם. פתחה פה אך לא יצא קול, רק לחישה רפאית, כאילו מישהו סוגר עליה את הגרון באצבעות של קרח. הרופא המקומי רק משך בכתפיים: “לחץ-נפש. אולי יעבור.” אך השנים נקפו, ונעמה נותרה דוממת. במושב ריחמו עליה, אך הרחיקוה, יש שאמרו שדעתה נטרפה, יש שקראו לה “בדומה למקודשת”. נעמה לא נעלבה. חיה בעולמה החרישי, עבדה משתום חושך עד חושך, ולא הפריעה לאיש.
אריאל בר-און היה היפוכה: רועם, רחב, עם מבט חודר ולסת של אבן. תמיד הופיע בשעת סערה. באספות קולו גבר על ההמולה, דיבר בישירות, לפעמים גם הטיח אגרוף בשולחן. בן עשרים ושש היה כבר ראש ועד המושב, אנשים העריכו, וגם פחדו. בא ממשפחה ענייה, וידע: סדר זה עיקר. מי שמפר את הסדר אויב הוא. לא משנה אם כולם רעבים ואם קר, סדר חייב להיות.
קם עם שחר, סייר באסמים, בדק חותמות, חילק משימות. אנשי המושב סבלו, אך עשו פקודתו; בר-און לא האמין ברחמים. למסור תבואה יימסר, לצאת לעבודה יצאו. בזכות כך שרד בכיסאו גם בזמנים קשים.
באותה חורף, כשהשמועות זחלות במושב, שביישובים השכנים כבר התחילו להירקב מרעב, התרוצץ אריאל בין המועצה לעין הגפן, נלחם על מנות אוכל נוספות. ידע שהגבול דק בין רעב למרד, ואם יתחילו גניבות חורבן יבוא. והוא לא שם לעין פקח. לא ממורא לפרנסיו אלא כי ידע: אם יתמוטט הסדר המושב יגווע. ייאבּדו זרעים, הכול יתפזר לרוח.
לילה אחד, שב מהמרכז האזורי בעגלה, רצה לקצר בדרך, פנה לשביל עפר. ירח כמו בלון, שולח אור כחול, והשלג ברק כמו חרב. גופו קפא, ורק התגעגע לתה רותח ולמיטה.
הסוס נעצר פתע. לפניו נראתה דמות, אוחזת שק קטן.
הוא קרא: “היי, חכי רגע!”
הדמות ניסתה לפנות, אך אריאל דהר והתקרבזיהה את נעמה. ראתה בו בפחד לא של גנבת נלכדת, אלא כפחד חיית בר שנחבאה בפינה בלי מוצא.
“מה בשק?” שאל, אף שכבר ניחש.
נעמה דוממת. פתח בעצמו: קמח. קמח חום, זה מהאסם של המושב, נרשם והיה שמור לעובדי ההבראה. ארבעה קילו, אולי שלושה. די והותר לגלות ולשליחה לגירוש או גרוע מזה.
“גניבה,” אמר לו קולו. “יודעת גזר הדין? לפי תקנות חירום מאסר.”
נעמה כרעה בשלג, לא התחננה, לא בכתה, רק נפלט קול חנוק, כחיה פצועה. מבטה השחור מלא ייאוש.
“למי?” התעקש.
נעמה החוותה לכיוון הישוב, הרימה חמישה אצבעות, שלוש, שוב חמש והוא הבין: עבור בני ישי דרורי, שמת ממגיפה, שלושה ילדים בבית, לא אכלו כבר ימים כפי שדודה רבקה אמרה.
“קומי,” אמר, קולו התמלא אבק. הרים אותה, והעמיס את השק על העגלה. “שבי. מגיעה איתי. אבל שמרי סוד אף אחד לא חייב לדעת.” הניחה בצד, בלא מילה לכל הדרך. אריאל השליך כיכר לחם וחופן סרדינים לתיק שלה ואמר: “בלי חוכמות, בפעם הבאה לא תהיה מחילה.”
נעמה הנהנה, נשארה על הדרך עד שנעלם מאחורי הסיבוב.
אותו לילה לא נרדם. הפך על משכבו ומהרהר: למה לא עצרתי? למה לא עמדתי בחוק שהאמנתי בו? רק עיניה השחורות רדפו אותו בבדידות הלילה.
עד האביב המושב נרגע. עלו על השדות, נתחדשו החיים. אריאל שקוע בעניינים: ציוד, חלוקת זרעים, פיקוח. ואז משהו נשבר בתוכו.
הפך לעקוב אחרי נעמה. לפני כן, רק עובדת בשבילו; עתה מצא עצמו מחפש תירוץ לעבור ליד הרפת, לראות איך ידיה הסבלניות חולבות וגרפות. לא פגשה עיניו, אך הרגיש היא חשה בו.
התלבט הרי מאורסת היה לרותם, בתו של שמואל הנפח: יפה, חזקה, פיה מלא צחוק. הסכימו על נישואין בסוכות, אביה נתן נדוניה מכובדת. “רותם היא הבחירה הנכונה,” הזכיר לעצמו. אבל נעמה? נאלמת, מגורשת, בלי בית, לחשוב עליה בושה כלפי עצמו.
ובכל זאת, השתוקק לראותה.
פעם אחת במאי, ראה אותה חופרת בגינתה. רגליו סימקו לשערה.
“לעזור?” שמע עצמו מדבר.
הנידה בראשה אך עצר שם, נטל את האת, החל לחרוש, פניו בוערות בושה, והיא ניצבה מולו. לפתע אחז בידה. קרה, מחוספסת, אצבעותיה רעדו ולפתו ידו.
“נעמה…” גמגם ולבו נשבר מפחד.
הביטה בעיניים ואמר בינה לכל כולו, הוא נבהל, נסוג.
“סליחה, לא שוב,” לחש וברח, והיא נשארה, ידיה שמוטות בצד גופה.
מאותו יום התרחק ממנה. קבע חתונה עם רותם, רותם התלהבה והחלה לתכנן הכל. רק נעמה נמסה עוד יותר לשקט. הוא ידע כואב לה, וזה פצע עמוק בפנים.
הכול השתנה בספטמבר. אריאל חזר מאוחר מהמזכירות, שמע קול בכי מהסככה ליד בית דרורי. הציץ וראה את נעמה, מחבקת את אחת מהילדות היתומות, עיניה טרוטות ובטנה תפוחה, שניים לצידה ואחד מהם לא נושם.
רץ אליהם. עוד חיים בהם, בקושי. עיני נעמה מדברות צער. לא חשב פעמיים, חטף הילדה, נסע כל הלילה לעיר הסמוכה. כל הדרך, גופו רועד בין תקווה לייאוש.
הרופא אמר עוד יום, והיו מתים מתת-תזונה. חזר למושב, הביא נעמה לביתה.
“ואת בעצמך, אכלת?” שאל, דאגה בעיניו.
הנידה בראשה. טרק את הדלת, הדליק תנור, מזג תה, לחם, סעודה קטנה לה. והיא שתתה בשתיקה. ואז אמר:
“אני מבטל את החתונה עם רותם. איני יכול… לא בלעדייך.”
הצטמררה, לפתה ידו, הדביקה ללחיה והחלה לבכות, בשקט, בלי קול, אבל רועדת. הוא חיבק אותה דקה, רכה, מלאת־חיים.
היה סערה. רותם ידעה ראשונה, נכנסה בזעם לוועד, צעקה:
“אתה, בר-און, בושה! עם מי תתחתן? בת מגורשים חסרת לשון! זה יעלה לך בתפקיד!”
הוא שתק. ידע צדקה. זה היה קו אדום. אולם כשראה אותה יורקת לעבר ביתה של נעמה וקוראת לה בשמות גנאי, נשברה בו רוחו.
“צאי מכאן,” לחש.
“אזכור לך את זה,” נשפה.
לא עבר שבוע, והתקבל מכתב עלום במועצה: “בר-און מחפה על מגורשים, חי עם ‘אויבת’, מבזבז תוצרת.” אריאל נדרש הסברים. סיפר הכול. מזכיר המועצה, דנון, אמר: “אתה משוגע, אריאל. אבל לא אלך עם זה לבית משפט. תעבור לנגרות.”
כך ירד אריאל בר-און מראשות הוועד לנגר. באוקטובר, בשקט, בלא חופה, נרשם עם נעמה במושב. עדים יצחק הסייס ושכנה טובה, רבקה. נעמה לבשה שמלה פשוטה, אריאל חולצה נקייה, צעדו לביתם החדש, אותו בית, עם הספל תה החם בלילה ההוא.
בני לא האמינה שהדבר אמיתי. ישבה על הספסל, מציצה בו כנס. אחז בידה ואמר: “זאת דרכנו. אולי תמצאי קול, ואם לא, אחיה גם כך.” היא נשענה על חזו.
בשנת 1934 נולד להם בן. שלמה שמו, על שם אבי-אביו, שמעון, שלא זכה לראות נכד. הילד שיער בהיר, עיניים אפורות, כמו אביו. לראשונה מזה שנים חייכה נעמה חיוך אמיתי. כאשר ראה אריאל את החיוך נשבע שלעולם לא יתחרט.
שלמה גדל ילד חכם, שמח. לאמו לא נזקק למילים מגע, מבט, חיוך מספיקים. עם אביו, למד על עץ, מסמור, לבנות.
ואז פרצה המלחמה.
אריאל גויס מיד. המושב ליווה, ונעמה, בפתח הכפר, חיבקה את בנה, ועמדה קפואה. אריאל נופף: “שמרי עליו!” היא הנהנה. נשארה על הדרך עד ששקעה האבק.
מעט מכתבים הגיעו מאריאל. ראשית מאזור ירושלים, אחר כך מהדרום ואז שקט. נעמה עבדה בחדר חולים, עשרים קילומטרים מהיישוב. שלמה נשאר עם רבקה הדודה, נעמה נעלמה לשבועות, חוזרת לנקות, לבשל, ושוב חוזרת לטפל בפצועים.
בחורף 1943 השתבשה חייה.
נועדה לחזור לבית, אך עוד רכבת פצועים הגיעה, נשארה עוד שלושה ימים. בעודה נעדרת, הפציצו כוחות אויב את התחנה, נפלו פצצות אף לתוך שכונות מגורשים.
שלמה היה עם הדודה, אך ברח עם ילד שכן לתחנה לסקר רכבת צבאית. שם הפציץ אותם המטוס.
נעמה רצה בין ההריסות, אחזה חיילים, הצביעה בשפת סימנים איפה הבן? אמרו: ילדים פצועים עברו לבית החולים. שעטה לשם לא מצאה את בנה.
רק ביום השלישי, הודיעו: שלמה, בנה שנת 1934, במניין המתים, לא מזוהה, קבור בקבר אחים.
לא זעקה, רק התמוטטה בשתיקה, והשמיעה אותו קול חנוק שאריאל שמע פעם.
חזרה למושב, נעלה עצמה שלושה ימים בבית. רבקה דפקה לא פתחה. ביום הרביעי התיישבה על ספסל, להביט לנקודה אחת. רזתה, שחרחרה, עיניה מלאות עצב שאינו נגמר, ולא ניסתה אפילו ללחוש.
אבל שלמה לא מת.
בהפצצה ברח מתחת לקרון, ולבסוף מצאה אותו רותם. הייתה אז חובשת. הכירה אותו מיד, וליבה התמלא ברגש ישן: קנאה, כאב.
הבריחה את הילד, רשמה כי מת, ושלחה אותו בסתר לאחותה, הרחק בגליל. רשמה בתעודות “יתום, חסר משפחה.” שלמה, בן שמונה, לא זוכר את שמו האמיתי, גדל כשלמה אבן־צור שם המשפחה של אותה דודה. התרגל למשפחה זרה, ובהדרגה זיכרונותיו נטשטשו, כמו חלום שמתפורר עם בוקר.
רותם חזרה, צפתה ממרחק בנעמה השבורה, ליבה גאה על הנקמה.
***********
אריאל חזר מהמלחמה פגוע יד שמאל משותקת. לא ידע שבנו “איננו”. נעמה קיבלה אותו בפתח, והוא הבין מיד בלי מילים.
התחבקו בדממה בחצר, הרוח מניפה שערותיהם.
“למה לא הצלחת לשמור עליו?” לחש.
היא לא ענתה. הוא הבין אין שמירה על ילד בזמן מלחמה. כאב לבו היה קשה מכל.
המשיכו לחיות. אריאל חזר לנגרות בנה, תיקן לכל כפר. נעמה חזרה לרפת. הבית שקע בשקט עמוק לא של שמחה, אלא של בית שאיבד עתיד.
רותם גרה סמוך, לגדל שתי בנות, בעלה נהרג במלחמה. הייתה אמידה, פרה בחצר, לבוש טוב וסבר פנים חגיגי, אבל אריאל הרגיש זיוף, חמק מביתה.
כך עשר שנים.
קיץ 1955, אריאל מתקן שער בהרצל חאן. שני בחורים חולפים אחד כהה, אחד בהיר-שיער, שח-גוף.
אריאל נעמד במקומו הבהיר היה העתק של עצמו בצעירותו. עיניים, מבנה לסת, שיער.
“בחור!” קרא, קשוח.
הבחור התבונן. “מי אתה?”
“שם?” רעד אריאל.
“שלמה,” ענה.
אריאל נשמט לישיבה. סנטרו רועד, דמעות זולגות לא מתבייש.
“אני אביך,” לחש.
שלמה התרחק; חברו צחק. אבל שלמה לא. בפתע, נצנץ בו זיכרון: ריח חציר, ידיים חזקות, אשה שקטה עם ידיים חמות. “אמא שלך נעמה,” אמר אריאל. “נולדת בעין הגפן, נעלמת במלחמה, אבל אתה חי!”
שלמה חיוור. ידע שהוא מאומץ. שאמרו: אמא מתה, אבא נעלם. חדש לו הכל.
“בוא, אל אמא.”
נעמה יושבת בצל עץ התאנה, קולפת גזר. הרים ראשה, עיניהם נתקלו. קמה, הגזר נשפך, עומדת ומביטה.
שלמה התקרב, לא ידע מה לומר. היא ליטפה לחי, זרוע, אצבע לוודא שהוא אמיתי. נהמה עמוקה, בין בכי לצחוק, יצאה ממנה. חיבקה אותו, ובכתה חרש.
“אמא,” אמר. המילה כבדה, נכונה.
אריאל בצד, מוחק עיניו.
הכול נודע בכפר. רותם נמלטה לביתה, אך שלמה נזכר איך הובא לדודה, איך דרשה. פנים אשר לקחו אותו צפו בו פתאום.
המועצה התכנסה. רותם עמדה דוממת; בנותיה הצדיעו בבכי. איציק הסייס שאל: “למה עשית כך? מדוע נטלת ילד לאם?”
רותם התרוממה, עיניה יבשות, בוערות בכעס ישן.
“ולמה היא גזלה את בן זוגי?” לחשה. “ראויה שתסבול כמו שאני סובלת.”
נעמה קמה, ניגשה לרותם, הניחה יד על שכמה. מחילה פשוטה. ואז חזרה לביתה. רותם נשארה, ולראשונה זה שנים בכתה.
שלמה לא נשאר מיד. נסע-חזר, הסתגל. עבד בטחנת קמח בעיר. נעמה האכילה אותו עוגות, ישבה, מחייכת אליו.
פעם חזר עם ילדה קטנה. “הנה נכדתך שירה.”
נעמה קלטה בזרועותיה, פיה רעד.
“שִי-רָה,” לחשה. המילה התפצלה בקושי, אך מילה הייתה.
שלמה השתתק, אריאל זקף ראש. נעמה חזרה: “שירה’לה.” ובכתה.
תשמ״״ (1980), עין הגפן
נעמה חכמון יושבת מתחת לתאנה הזקנה כבר לא נותנת פרי, אבל בולמת את הרוח מעל החצר. ענפיה מזכירים לה את לילו הראשון של אריאל, את דמעותיה, את שמחת שלמה, את הערבים השקטים מבינים זה את זו בלי מילים.
שלמה בן ארבעים ושש, גר עתה בסמוך, עובד בנגריה של הוועד, מצטיין במלאכתו. אשתו ענת, והילדים שירה, על שם הסבתא, ושני בנים בהירים.
אריאל מת שנתיים קודם. דמם בלילה, כאדם טוב. נעמה לא בכתה ישבה לידו, ליטפה ידו הקרה, זכרונות חלפו לה בראש החורף שבו סיפק לה קומץ קמח, מבטו המכוער והחומל. ראתה בו מלאך ברחוביה עצמה. וכעת הוא הלך לגמרי, והיא נותרה להשלים את חלומם.
המילים שבה באטיות. תחילה לחש, אחר קול חלש, מפורש. המילה הראשונה: שלמה. ואחר כך, עוד ועוד, עד שהפכה לאישה מדברת, אהובה על כל השכנות לספסלים ולעלילות חצר.
אך לעיתים, ברגעים נדירים של שקט, חזרה לאותה נעמה הנאלמת, מבטה טעון סוד.
רותם נפטרה לפני חמש שנים. לפני מותה ביקשה את נעמה. דיברו בארבע עיניים, בחדר החשוך. יצאה נעמה פניה שלוות. הבנות העידו רותם שקטה בשלוש יממות האחרונות ומתה בלא חרט.
הגישה לא נגלתה לאיש אך פעם לָחשה לנכדה: “הייתה לה מועקה. מחלה בעצמה. אני מחלתי כבר. תזכור, נכדי השנאה מכלה את נושאה. אני עקרתי אותה, כמו עשב בר.” בזכות כך שרדה.
כעת, בצל התאנה, הרהרה שנכון מוצלחת הייתה החיים. חרף הרעב, המלחמה, האובדן, השנים האילמות והעבודה הקשה הכול היה, אבל גם השאר. אהבת אריאל, חסדו, שמירתו עליה. בנה, שחזר מהחשכה. נכדים ונינים.
נזכרה כיצד בילדותה לימדה אותה אימה: “החזיקי מעמד, נעמה. אלוהים חיכה גם לנו. הכול ייטחן, קמח יהיה.”
אז לא הבינה. עתה יודעת: נטחן. קמח נהיה לא מר, אלא קמח שעליו בונים לחם.
השמש שקעה, הרוח ליטפה עלים. מקרוב קריאות פרות חוזרות, ריח עשב נישא. נעמה הקשיבה, ושקט אמיתי ירד עליה. לא השקט שנכפה, אלא זה שמגיע אחרי שמכאוביך שככו וסלחת ללבך.
נשפה, קשרה את המטפחת, ונכנסה להרתיח מים בקומקום.
