קציצות של חמותי
אני וגילי נשואים כבר שלוש וחצי שנים, ובכל הזמן הזה, היא ביקרה אצל אימא שלי בגבעתיים לא יותר מארבע פעמים. בדרך כלל רק בחגים קפיצה קצרה, כמה שעות, ואז מהר חוזרים לנווה צדק בתל אביב.
אבל פתאום, בשבוע שעבר, עלה לי הרעיון לבקר. אימא התקשרה בפעם השלישית השבוע, התלוננה שהיא מתגעגעת, שאבא ניסה להחליף רעפים במרפסת, קיבל כאב בגב, שהערוגות כבר התמלאו בעשבים, אבל כבר אין לה כוח לבד. צריך להגיד, אני בן די ממושמע מתקשר לאימא כל מוצ”ש, תמיד לפי התוכנית, מהנהן בטלפון גם אם אני ממש לא מסכים איתה. ועכשיו, ישבתי מול גילי, אכלתי פסטה עם קבנוס, והסתכלתי לה בעיניים בתקווה.
״גילי,״ אמרתי, דוחף את הצלחת, ״אימא התקשרה שוב. אמרה שאנחנו כבר שכחנו איך היא נראית. בואי ניסע לסוף שבוע? שלושה ימים, גג. בבקשה.״
״מאור, קבעתי לספרית בשבת,״ ניסתה לטעון גילי, אבל אפילו היא נשמעה רפויה.
״נו, תזיזי,״ נפנפתי ביד כאילו זה עניין של מה בכך. ״את יודעת, אם לא נבוא היא תיעלב. היא כבר הבטיחה להכין שניצלים וקציצות. היא מתגעגעת.״
״ומה עם אבא שלך? הוא בסדר עם הגב?״ שאלה גילי, רק בשביל הנימוס, כי גם ככה היחסים שלה איתו די ניטרליים.
״מה כבר יכול להיות?״ גיחכתי. ״הוא תמיד מתלונן על משהו. החלטתי נוסעים. שישי בערב לשם, ראשון בערב חוזרים. אני אודיע לאימא.״
גילי נאנחה, לא התווכחה. שלוש וחצי שנים הספיקו לה ללמוד שבשבילי, כשמשהו ‘החלטתי’, זה חסר טעם להתווכח כמו לשכנע חתול לא לעלות על אדן החלון.
ביום שישי בערב ארזנו תיק בגדים, ועוד תיק מתנות. הבאתי לאימא שמיכת פליז נעימה, לאבא בקבוק יין ישראלי טוב. הנסיעה צפונה לגבעתיים לקחה בערך שעה, רק פקקים על דרך נמיר.
גילי הביטה לאורך כל הדרך מהחלון בבנייני השיכון המתקלפים ובתחנות דלק עם שמות מגוחכים, ואני שרתי עם הרדיו, והיא חשבה שאולי אולי הכול יעבור בשלום. שלושה ימים לא נורא, בסופו של דבר ואימא שלי הרי, אישה טובה היא.
הגענו כבר בחושך. הבניין של ההורים עמד בקצה הרחוב, מואר בפנס בודד. החניתי את הרכב, וכבר נדלק האור במרפסת. אימא שלי, עליזה, אשה קצרה, מלאת חיים, בסינר צבעוני וחיוך ענק שאיים לבקוע לה את הפנים, עמדה שם.
״מאור!״ היא קראה בכל הרחוב, רצה וחיבקה אותי רק שפתחתי דלת. ״כבר חשבתי שלא תבואו! מאז הבוקר אני מבשלת, אופֵּית השתגעת עם כמה אוכל חיכה לך פה! גילי, מאמי, יאללה תיכנסו מהר, קר!״
גילי יצאה מהאוטו, סידרה את המעיל וחייכה חיוך מנומס, נתנה לאימא לחבק אותה. מאימא נדף ריח של בצל מטוגן ועוד ריח מתקתק, חזק מדי, שגרם לגילי לגרד באף.
הבית היה חם, ריח של אוכל התפשט בסלון. שמעתי שמן רוחש במטבח. על השולחן הגדול כבר חיכו צלחת חומוס, לזניה, חמוצים ובקבוק ‘ספרינג’ שהוקפא חצי. נחום, אבא שלי, ישב מול הטלוויזיה, ראה חדשות. קם, לחץ את היד ונישק את גילי לשלום. היה קל לראות כמה חיכה ודאג מהפיגורים ומהחשיכה שבחוץ.
״נו, הגעתם בשלום,״ אמר, לוחץ לי חזק את היד, קורץ לגילי: ״ברוכה הבאה, בואי תיכנסי, עכשיו נישב לארוחת ערב.״
״עשיתי לכם קציצות,״ קראה אימא שלי, מתרוצצת בין הסירים, מזיזה צלחות סתם בלי סיבה. ״עם תפוחי אדמה, בצל, רוטב. מאור, אתה הכי אוהב את שלי, נכון?״
״ברור, אימא!״ שלפתי את המעיל ונכנסתי למטבח לסקור את הסירים, והיא הזדקפה מגאווה.
גילי פשטה את המעיל, תלתה אותו בכניסה ומיהרה למטבח. המטבח של עליזה היה קטן, עמוס בכל דבר אפשרי תבלינים, צנצנות ריבה, סלסלות באורז, קופסאות, ומלא קערות בכל גודל בעולם.
״תשבי, גילי יקרה, תכף הכל מוכן, את בטח סחוטה מהדרך,״ דחקה בי אימא, מנגבת את הכסא בסינר.
היא הסתובבה סביב עצמה, פתחה וסגרה מגירות, פתחה את התנור וריח של בשר חם הציף את החדר. גילי ליקקה את שפתיה, הרעב הציק הרי כל היום עלו קפה מהתרמוס באוטו, לא היה מתי לאכול נורמלי.
ואז גילי ראתה את זה.
אימא שלי עמדה ליד הקערה עם בשר טרי. גבעה גדולה של תערובת בשר עם עשבי תיבול, כבר מוכנה לקציצות היא הכליאה ועיצבה עשרים קציצות מזמינות, סידרה אותן יפה על מגש, והמגש מכוסה פירורי לחם. אימא לקחה גוש נוסף, גלגלה בידיים לצורת כדור, מעכה אותו ופתאום, עם אותה יד שלשהייתה שקועה כרגע בבשר נא, נכנסה לה מתחת לבית השחי.
לא סתם גירוד קטן כמו שילדים עושים אלא ממש עם כל היד, בעצמאות מבורכת. גירדה שם היטב, אפילו פשפשה ביסודיות כמה שניות, ואז אותה היד, בלי לשטוף אפילו, חזרה לבשר ולשהה עוד קציצה חדשה.
הרגשתי כאילו הזמן נעצר.
גילי בהתה ביד היד של אישה רגילה, ציפורניים קצרות, טבעת זהב תקועה באצבע, קמטים קטנים על גב כף היד אותה יד נכנסה עכשיו לבשר. הבשר שממנו יוכנו קציצות לכולנו.
הרי קיבלנו ממנה אינספור קציצות קפואות במנות, תמיד בטלפון הייתי מהלל את ‘הקציצות הקסומות’ שלה והאמת, הן היו טעימות ביותר…
״אימא!״ קראתי מהסלון, ״יש לך תה? קפאתי בדרך.״
״עוד רגע! עוד שתי קציצות וסיימתי, כבר ניגש לאכול!״ פילסה את דרכה בין כל הסירים.
היא שוב לקחה בשר, גילי קלטה שהיא משירה טביעות אפרפרות קטנות על קרש העץ איפה שהיד בדיוק נגעה. או אולי דמיינה. גילי מצמצה, פתאום הכול נראה רגיל קרש, בשר, קציצות, הידיים של אימא.
״עליזה, אפשר אולי לעזור?״ ניסתה גילי בזהירות. ״תני לי לגלגל קציצות, בינתיים תרתיחי תה.״
״לא, חמודה, מה פתאום!״ נבהלה אימא, נופפה בידיים (מה שגרם לגילי חלחלה פנימית) ״את אורחת, תשבי, נוחי. הכל בסדר. כבר סיימתי.״
והיא, כדי להמחיש לקחה את החתיכה האחרונה, עיצבה אותה, הוניחה בשורה, ואז בחנה את כפות ידיה, עשתה הנהון של שביעות רצון, שפשפה את הידיים במים תך שלוש שניות בלי סבון, ניגבה שוב בסינר.
גילי עמד בגרון.
ניסתה לשכנע את עצמה מה קרה? בן אדם גירד איפה שגירד, סתם. גם סבתא שלה הייתה מתקנת שיער בזמן שמושכת קמח וכולם בסדר. אולי היא סתם חננה.
אבל התמונה לא עזבה יד, בית שחי, היד שוב בתערובת.
הארוחה הוגשה בסלון, על שולחן מכוסה במפת ויניל פרחונית. אימא הניחה מחבת עם קציצות זהובות, מהבילות, משביחות ריח בצל וטיגון ממלא את החדר. וכשגילי הרגישה בריר, הוא לא היה מרעב. ליד עמד קערת פירה חמימה, מלפפונים טריים, עגבניות, לחם שחור, חמוצים, קומפוט פירות.
״תאכלו, ילדים,״ דחקה בנו אימא, מקרבת אל גילי במיוחד את הצלחת עם הקציצות. ״אלו במיוחד לך, גילי, יצאו ממש יפות. התאמצתי עבורכם.״
גילי הביטה. הן נראו רגילות. יפות, מזמינות ריח סוחף של בצל מטוגן ובשר. כבר לקחתי שתיים, העמסתי פירה, חתכתי מלפפון; נגסתי בהנאה.
״וואו, אימא,״ החמאתי, ״אליפות כרגיל.״
״ברוך השם!״ צהלה, התיישבה מולי, נטלה קציצה, ליסתה פרוסת לחם. ״דאגתי שחסר מלח או אולי פחות בצל.״
״הכול פגז,״ כבר הייתי באמצע השנייה. אבא שמר על שתיקה מסוימת, הנהן מדי פעם בדרך כלל, זהו כל דיבורו גם כשהוא מתקן דוד שמש שלם.
״גילי, את לא אוכלת?״ נדהמה עליזה, מביטה כמעט בדאגה בצלחת שלא נגעה בה כמעט. ״לא טעים? מלוח?״
״לא, טעים מאוד,״ גילי מיהרה לומר, מבינה שאם לא תטעם, יהיה כאן משבר. ״פשוט קצת לא משהו בבטן מהדרך, עוד רגע אתנסה…״
היא לקחה מזלג, פיסקה פיסת קציצה, בעיקר מהצד הפריך קרום בשר זהוב והביאה לפה. אף על פי שהריח היה מופלא, ברגע שחשבה על היד, בית השחי והבשר, הכול נתקע לה בגרון, וכמעט נחנקה מרוב בחילה.
״טעים מאוד,״ הצליחה למלמל, דוחפת הצלחת הצידה. ״עליזה, אולי אשמח קצת פירה וירקות, בשר בהמשך כשארגיש טוב. באמת זה טעים, רק שבאמת עייפתי מהדרך.״
״עיניים שלי,״ קוננה אימא, ״בוודאי, תאכלי מה שתרצי, רק שתחלימי. ויש לי קציצות קפואות בשבילכם; שתיקחו!״
אני העפתי מבט קצר בגילי, ממשיך לזלול קציצות בלב שלם כי לי לא היו מחשבות על היגיינה וריחות בשר.
גילי שיחקה בפירה, כרסמה חסה, וניסתה לשכנע את עצמה שהיא סתם רגישה מדי מיליוני אנשים אכלו קציצות כאלה, כולם בסדר. ועדיין, העיניים הבאישו אותה.
בסיום הארוחה, אימא פינתה. אני ואבא ירדנו למחסן לבדוק למה החשמל קופץ. גילי נשארה לבד במטבח, כשאימא מוזגת תה בקומקום הישן עם פיה סדוק.
״אל תיפגעי שלא הפסקתי להזמין,״ פתחה אימא, מוזגת תה לספלים. ״אני שמחה שבאתם. את יודעת, מהעיר, העבודה, הלחץ אמא דואגת, רוצה לראות שהכול בסדר.״
״הכול טוב, עליזה,״ אמרה גילי, לוקחת כוס תה. ״עבודה, בית, כמו כולם.״
״יופי, יופי,״ אימא התיישבה, נשענה על היד, התבוננה בה רגע במבט חקרני. ״אתם אוהבים את הקציצות שלי, אני יודעת. מאור לא מפסיק לבקש שאכין קפואות שתיקחו. בעיר אין כלום, הכול מלא חומרים פה אצלי, הכל טרי! את הבשר אני קונה רק אצל יעקב בשוק, בודקת כל דבר. ואת התערובת בבית אני טוחנת בעצמי, לא סומכת על תחנות.״
גילי לגמה את התה, נכוותה, והשאלה התאבלה בה האם עליזה שטפה ידיים לפני שהכינה תה זה? האם הכלים היו נקיים? החזירה בעדינות את הספל לשולחן, חוששת לקחת לגימה נוספת.
״אפשר שאעלה לנוח? הראש קצת דופק, כנראה מהדרך,״ ביקשה גילי בשקט.
״בטח, חמודה,״ קפצה אימא, ״תמצאי לבן בארון, מאור יראה לך. צריכה משהו נוסף תקראי.״
גילי הסתגרה בחדרון, ישבה על המיטה, ידעה שעוד רגע תברח לשירותים.
ואכן, מיהרה לשירותים שבקצה המסדרון וההקאה לא איחרה להגיע. כשסיימה, ישבה שם שניות ארוכות, מנסה להסדיר נשימה.
כשהגעתי מהמחסן, היא הייתה על המיטה במבט שאפשר לתאר אותו רק ב’אני מנסה למחוק מהראש מה שיש לי בבטן.’
״מה קרה? את באמת לא מרגישה טוב?״ ניגשתי.
״מאור, תקשיב רגע, אל תצחק ואל תתעצבן.״
״כן, מה קרה?״
ואז גילי סיפרה הכול. כל פרט: היד, בית השחי, הבשר, הקציצות, הבחילה. בקול שקט, ליתר ביטחון שחלילה לא תישמע.
הבטתי בה לא הצלחתי להבין אם אני לא מאמין, מתעצבן, או מנסה לעכל את גודל הסיפור.
״נו, אימא לא התכוונה. מה קרה? התגרדה קצת, מה, מי לא? מה את חושבת שסבתות במושב התקלחו כל חצי שעה? ככה החיים, גילי. אוכל של בית.״
״מאור, היא לא שטפה ידיים! אותה יד נגעה בבשר. וגם כשהרצתה אחר כך, לא עם סבון, רק מים, ובסוף ניגבה בסינר. ועכשיו, כל הקציצות ששלחה לנו… אני לא יכולה לחשוב על זה.״
״מה את רוצה שאעשה? שאגיד לה שהיא מבשלת מלוכלך? את יודעת איזו עלבון זה? היא עושה הכול מאהבה!״
״אני לא אגיד לה,״ גילי הצמידה כפות ידיים לפנים. ״אני לא רוצה לגעת יותר באוכל שלה, לא מסוגלת.״
עברתי בחדר, גרדתי בראש סימן ברור שאני עצבני.
״את מגזימה, גילי! גם את לא תמיד בבית סטרילי זה לא חדר ניתוח, אלא מטבח רגיל של בית. אם תתחילי להיזהר מכל דבר, תצאי מדעתך.״
״אני כן שוטפת ידיים,״ ענתה ברוך. ״אני מאמינה שהגיוני לשטוף.״
״כל הכבוד לך, אבל אימא כל החיים כך בישלה. אני גדלתי על הקציצות שלה הכול בסדר! תמיד אמרת הכי טעימות.״
״לא ידעתי,״ הביטה בי. ״עכשיו אני כן יודעת. ואני לא יכולה לשכוח.״
״אז תעזבי את זה,״ פטרתי ביד. ״בחייך, כבר יותר מדי רגישות סביב כלום. גם אצל קצבים מחוץ לארץ היית נחרדת.״
״בבקשה,״ חיוורונה פנה לבכי. ״אל תיתן לי דוגמאות. לא עוזר לי.״
״אוקיי,״ התקרבתי. ״אז אל תנסי אפילו. אני אגיד לאימא שאת חולה, נניח בטן רגישה, ונסע חזרה. רק אל תגידי לה שום דבר, היא תיעלב עד עמקי נשמתה.״
״לא אגיד,״ לחשה, ״אני רק רוצה לנסוע.״
״ניסע מחר,״ הבטחתי. ״נגיד שנחמד, אבל גילי צריכה את הבית. בסדר?״
״בסדר,״ לחשה, אבל כלום לא היה באמת בסדר.
הלכנו לישון. הבנתי שכבר לא נירדמה בקלות שמעתי את הטלוויזיה של אבא, שיעול עמום, הדהוד של כלים מהמטבח.
גילי הביטה בתקרה, חשבה על שלוש וחצי השנים שבהם אכלה קציצות קפואות של חמותה בלי לדעת; איך שיבחה אותן, איך בקשה את המתכון והאם באמת הסוד הוא היד הלא שטופה של עליזה.
בבוקר, גילי קמה עייפה. ישבתי לשתות תה עם ההורים, ניהלתי שיחה רגילה. היא התלבשה, שטפה פנים והתייצבה למטבח.
״גילי, מאור אמר לי שלא הרגשת טוב בלילה? רוצה תה עם דבש ולימון? הכנתי במיוחד.״
״תודה רבה, עליזה, כבר הרבה יותר טוב. כנראה שבאמת משהו מהדרך.״
״תמיד אני אומרת לאכול רק בבית, לא בתחנות דלק האלה,״ קראה, מושיטה מים עם לימון, וכמעט דוחפת קופסת קציצות לשקית. ״חבל שתיסעי ככה, תני לי לאפות לך פוקאצ׳ה או מבש, בסוף השבוע הבא.״
״אימא, נצטרך לחזור היום,״ התערבתי. ״גילי לא מרגישה טוב. אגיע עוד שבועיים, אעזור לאבא, את תכיני פשטידות וירקות כמו תמיד.״
אימא נאנחה, הביטה בגילי ואז בי, במבט שחדר אותי לגמרי כאילו הכל הבינה, על הקציצות, על היד, על הבחילה.
״כמו שתרצו,״ הפטירה, קולה יבש. ״אז לפחות תיקחו קציצות להקפאה. יש עוד בשקית.״
דממה ירדה על הבית, כשהיא נתנה לי את השקית.
״פה קציצות וכמה עוגיות ושוקולד מריר בשבילכם. תאכלו שיהיה לכם לבריאות.״
״תודה רבה, אימא,״ נישקתי אותה שמתי לב שלא חייכה, רק הנהנה וחזרה מהר לבית.
בדרך חזרה, אני נהגתי בדממה. שקית הקציצות שכב מאחור, אני הרגשתי אותה כמו משקולת שמכבידה על המושב. לא רציתי לשוחח. עם כל החלפת הילוך, היד שלי נדרכה.
״אתה מוזמן לאכול אותם,״ אמרה גילי ברכות, ברגע שנכנסנו לתל אביב. ״לי זה בסדר. אני פשוט לא אוכל יותר.״
״את מבינה שאימא יודעת הכול?״ השבתי באנחה עייפה, קולי רפה.
״מה יודעת?״
״הכול. היא ראתה ששום דבר לא הכנסת לפה, ואז חזרת חולה ואנחנו פתאום נוסעים. היא הבינה, גילי. היא נעלבה, ואני לא מאשים אותה.״
״ואותי אתה לא מבין?״ פלטה.
לא עניתי.
בדירה שלנו ניגשתי למטבח, פתחתי את המקרר וראיתי סדר וניקיון. קרש עבודה מצוחצח, מגבת נקייה, הכול במקום. פה אני מרגיש בטוח. פה שוטפים ידיים, פה אין קציצות של מישהי שגרדה איפה שלא צריך.
הנחתי את השקית במקפיא וסגרתי את הדלת.
״אתה תאכל אותם?״ שאלה גילי.
״כן,״ עניתי, ויצאתי להתקלח.
אחרי כמה ימים, טגנתי קציצות, שמתי פירה, חמוצים, התיישבתי לאכול.
״רוצה?״ שאלתי, מושיט לה קציצה חמה.
״לא, תודה,״ ענתה בשקט.
היא עברה לסלון, ישבה בכורסא והפעילה טלוויזיה בקול רם, כדי לא לשמוע אותי אוכל.
ידעתי, אותה נסיעה שינתה משהו בינינו משהו קטן, אבל מהותי, שאולי אין דרך להדביק שוב. הכול בגלל יד אחת פשוטה, רגילה, שאסור היה לה להיכנס לבשר.
המשכתי לאכול, וגילי עצמה עיניים. הבנתי לפעמים דברים קטנים משנים הרבה. צריך לדעת לשמור על עצמך, ולפעמים להפסיק לחשוב מפורש מדי. אבל מה שמבושל בידיים שלך, אף פעם לא מרגיש כמו בידיים של אחרים.
לקח לי זמן להבין אבל למדתי שחשוב לדעת איפה הגבולות שלך, ולהיות שלם איתם, במיוחד בבית שלך. ובפעם הבאה שאני מבקר אצל אימא, אביא איתי עוגה מוכנה מהקונדיטוריה.
