קציצות של חמותי
נחום ועדינה נשואים כבר שלוש שנים וחצי, וכל אותן שנים עדינה ביקרה בבית חמותה, דבורה, אולי ארבע פעמים בלבד. תמיד בימים מיוחדים, ראש השנה או פסח, ואז חוזרים מהר לעיר לתל אביב, לדירה שלהם.
אבל עכשיו, פתאום, נחום התעקש אמא שלו כבר התקשרה בפעם השלישית באותו שבוע, התגעגעה, סיפרה שאבא שלו, יצחק, נפל מהגג כשניסה לתקן את הדוד וכואב לו הגב, שהערוגות מלאות עשבים ואין לה כוח. נחום היה תמיד בן מצטיין; כל שבת, בלי לפספס, היה מתקשר לאמא, מהנהן גם על דברים שממש לא הסכים איתם. ועכשיו, בארוחת ערב, תוך כדי שהוא לועס פסטה עם קבנוס, הוא הביט בעדינה במבט מלא תחינה.
“עדינה,” דחף את הצלחת, קיפל ידיים על השולחן, “אמא שוב התקשרה. אמרה ששכחנו איך היא נראית. בואי ניסע אליהם לסוף השבוע? לא יותר משלושה ימים, נשבע לך. נו, בבקשה”.
“נחום, יש לי תור לשיעור פילאטיס בשבת,” ניסתה עדינה להתנגד בידיעה שזה תירוץ חלש.
“תדחי, מה הבעיה?” אמר נחום בביטול, כאילו זה עניין פעוט. “את יודעת איך היא אם נבריז, תיעלב. היא כבר הבטיחה להכין לי קציצות ולשלוח אותנו עם עוגת דבש אחת. היא מתגעגעת אלינו”.
“ומה שלומו של אבא שלך?” עדינה ניסתה לשאול בנימוס. יחסיה עם יצחק היו תמיד ניטרליים לגמרי.
“יהיה בסדר, מה כבר יקרה לו,” נפנף נחום בידו. “תמיד כואב לו משהו. קיצור, החלטתי נוסעים. נגיע בערב שישי, נחזור במוצ”ש. אני אשמח את אמא”.
עדינה נאנחה אך לא התווכחה. היא כבר למדה מרגע שבעלה ‘החליט’, ההתנגדות שווה ערך ללנסות למנוע מחתול לטפס על וילונות.
בערב שישי ארזו מזוודה קטנה, שקית מתנות נחום קנה לאמא שמיכת פליז צבעונית, ולאבא בקבוק ערק. הנסיעה ליישוב קטן בשפלה לקחה שעתיים בלי פקקים. עדינה הביטה החוצה על ההדרים והשדות שחלפו בכביש, האזינה לנחום מזמזם שירים בגלגל”צ, ותהתה: אולי יעבור בסדר? שלושה ימים זה לא נצח. וחמותה, בכל זאת הייתה אישה טובת לב.
הגיעו אחרי שכבר החשיך. הבית שלהם של דבורה ויצחק עמד בקצה השכונה, מואר בפנס רחוב יחיד. ברגע שנחום עצר ליד שביל החצץ, מיד נדלקה האור בכניסה ודבורה נמוכה, עגלגלה, עם סינר פרחוני וחיוך כל-כך רחב שחשבתי שפניה יתפוצצו מהתרגשות נפתחה לרחוב.
“נחומקה!” קראה בקול, רצה לבן שבדיוק יצא מהאוטו. “כבר חשבתי שלא תגיעו! כל היום בישלתי, איפרתי, אין לך מושג! עדינל’ה, מאמי, רוצי פנימה, קר בחוץ!”
עדינה יצאה מהרכב, סידרה את הג’קט, חיוך אוטומטי מרוח על פניה, והניחה לחמותה לחבק אותה. מדבורה נדף ריח בצל מטוגן ומה שהרגיש כמו קינמון מספיק כדי שעדינה תגרד באף.
בפנים, חום כבד, הריח של אוכל בכל פינה, ומטבח עם שמן מבעבע במחבת. בשולחן הגדול כבר חיכו צלחת פסטרמה, ירקות, חמוצים, לחם שיפון, וקנקן של תה הכול נראה כמו זמן אמת של ארוחת שישי ישראלית. יצחק, האב, צפה בחדשות. קם לקראתם, לחיצת יד נוקשה לנחום, הנהון קצר לעדינה: “בואי, תיכנסי, תרדי מעומס הדרך, עוד מעט אוכלים.”
“עשיתי לכם קציצות!” קראה דבורה, תוך כדי שהיא מסדרת צלחות. “עם תפוחי אדמה, ובצל, ורוטב כמו שנחומקה אוהב, נכון?”
“ברור, אמא, תמיד,” כבר פשט נחום את הג’קט, רחרח את הסירים בגאווה ילדית.
עדינה תלתה את ג’קט בכניסה, נכנסה אחריו. המטבח של דבורה היה קטן, אך בבית הישראלי מלא קופסאות שימורים, תבלינים, מגבות, ושקיות קטניות שאבדו מזמן מהן תגי הזיהוי.
“אל תשבי, עדינל’ה, רוצתי לעזור לי,” החמות הזיזה לה כיסא, ניגבה אותו בקצה הסינר. “עייפה מהדרך, נכון? אני עוד רגע מסיימת”.
הסתובבה, נטלה צלחת, פתחה את התנור ענן של בשר מטוגן הדף החוצה, עדינה בלעה רוק. היא הרגישה רעב חד, כל הדרך שתו רק קפה מהתרמוס ועדיין לא אכלה באמת.
ואז, זה קרה.
דבורה עמדה ליד השולחן, ומולה קערה ענקית של בשר טחון חי הר של מסה ורודה-אפורה, ממנה יצרה כבר לפחות חמש עשרה קציצות עגולות, מצופות פירורי לחם. חמותה לקחה שוב גוש בשר, גלגלה, שיטחה, הדביקה לקציצה, ואז בדיוק באותה היד שהרכיבה עכשיו בשר חי שלחה אותה בבת אחת מתחת לבית השחי.
לא שרק גירדה ברפיון אלא ממש, בשיטתיות, עם כל הכף יד, עמוק פנימה. ואז, אנחת רווחה, גירוד קל ועוד קצת, ואז מיד, באותה היד שלא נשטפה ולו לשנייה, המשיכה ללוש ולהדביק עוד קציצות.
הבטן של עדינה התהפכה.
היא קפאה, נעצה עיניים ביד יד אישה רגילה, ציפורניים קצוצות, טבעת נישואין לוחצת לאצבע, קמטוטים דקים בגב היד וחשבה: היד הזו הייתה עכשיו מתחת לבית השחי, ועכשיו היא בתוך הבשר. ממנו נאכל את הקציצות. אותן דבורה הייתה מקפיאה ושולחת איתם לתל אביב והם תמיד הכינו, אכלו, פירגנו. עדינה אפילו פעם התקשרה לשבח: “הקציצות שלך מושלמות, דבורה”. וזה היה אמיתי היה להן טעם מעולה…
“אמא, אפשר תה?” קרא נחום מהסלון. “קפואים מהדרך”.
“רגע, רגע!” ענתה דבורה, בלי להפסיק ללוש. “אני מסיימת פה עוד שתיים, מתחילים לאכול”.
שוב לקחה בשר, ועדינה חצי רואה, חצי מדמיינת: על קרש החיתוך הקטן בדיוק במקום בו היד חותה על הבשר, הופיעו כתמים אפורים קטנים. או שמא היא כבר פרנואידית? מצמצה שוב קרש, בשר, קציצות, ידי חמותה, לשות, מדביקות, מלטפות.
“דבורה,” גמגמה עדינה, “אולי אני אעזור? תני לי לגמור, ואת תכיני תה, טוב?”
“מה פתאום! את אורחת!” דבורה התנופפה בידיים (ועדינה קפאה). “שבי, תנוחי, זה שלי, אני כמעט גמרתי”.
כדי להוכיח לקחה בשר, הפכה לעוד קציצה, סידרה, השפילה מבט ואז, בלי חפיפה רצינית, שטפה ידיים בקצרה מתחת לברז, בלי סבון, הנידה אותן על הטישו וייבשה בסינר.
עדינה נרתעה.
היא פסיכולוגית, אדם רציונלי, אבל עכשיו החלה להרגיש שזיעה קרה נוזלת בגב. בסוף הרי גם הסבתא שלה, זכרונה לברכה, הייתה מגלגלת קציצות ובו זמנית מסדרת פוני, מתקנת עם היד כל דבר וכולם בריאים עד מאה עשרים. אולי זו רק היא, אולי היא פשוט עדינה מדי.
אבל המוח עשה זום אין יד, בית השחי, יד, בשר.
הארוחה בסלון, סביב שולחן פלסטיק גדול עם מפה פרחונית. דבורה מניחה קערה של קציצות חומות, אפרפרות, כל כך יפהבות שרוב האנשים יפתחו תיאבון ועדינה דווקא נחנקת מהריח. לידן פירה עם חמאה, עגבניות ומלפפונים, חמוצים, תה.
“תיהנו, ילדים,” קרבה לצלחתה. “עדינל’ה, קחי מהאלה, הכי שחומות, במיוחד בשבילך. תיכנתי.”
עדינה נועצת מבט. הקציצות נראות “בסדר”. יפהפיות, עם קרום פריך, ריח מושלם של בצל ובשר. נחום כבר חוטף שתיים ומעמיס פירה, לוקח מלפפון ובביס ראשון כמעט גומר מהשולחן.
“מממ אמא, אין עלייך,” הוא לוחש בפה מלא.
“ברוך השם,” דבורה קורנת, מתיישבת ממול עדינה, פורסת לחם. “פחדתי שיצא חסר מלח.”
“טעים, אמא,” נחום כבר מסיים את הראשונה. “תמיד טעים אצלך”.
יצחק, האבא, אוכל בשקט, לפעמים מהנהן. הוא בכלל ממעט לדבר, והנאום הארוך ביותר ששמעה עדינה ממנו אי פעם עסק בהחלפת שמן ברכב.
“עדינל’ה, למה את לא אוכלת?” דבורה מציצה לבהלה בצלחת השקטה. “אולי לא טעים? או שיותר מדי פיקנטי?”
“לא לא, הכול מצוין,” עדינה עונה מיד יודעת שכשתסרב, יתחילו כעסים. “פשוט לא כל כך טוב לי מהנסיעה… קצת בטן. אוטוטו, אני טועמת.”
היא אוספת קצה קציצה קטן ממש זווית, איפה שהקרום הכי קריספי מקרבת לפה. הריח מדהים, אבל התמונה חוזרת שוב אותה יד, עשר דקות קודם, בבית השחי ואז בתוך הבשר, וזה נתקע לה בגרון, עדינה בולעת בקושי, מרגישה את הבחילה.
“ט-טעים,” הצליחה ללחוש, דוחקת את הצלחת הצידה. “דבורה, אפשר סתם קצת פירה וירק? הקציצה פשוט כבדה לי אחרי נסיעה…”
“מסכנה שלי,” דבורה מיד מתרככת, “ברור, תאכלי פירה. אבל קציצות תארזי איתך. הכנתי הרבה, חשבתי שתגיעו רעבים”.
נחום שלח מבט מהיר והמשיך לזלול בקצב של חייל אחרי תרגיל בלי לחשוב אפילו על היגיינה או מה קרה במטבח.
עדינה אכלה פירה, ליקקה מלפפון, שיכנעה את עצמה שהיא סתם מתפנקת, שכל עם ישראל אוכל קציצות של הסבתות ולא מת. אבל התמונה של היד אותה יד, במעבר בית השחי-בשר, כבר הייתה צריבה בזיכרון.
בתום הארוחה דבורה פינתה הכל. נחום ירד עם אבא שלו למחסן לבדוק את המשאבה שהתקלקלה, ועדינה נותרה לבד עם דבורה ששפכה תה בקומקום עתיק.
“אל תיעלבי, עדינל’ה, שהלחצתי אתכם לבוא,” פתחה דבורה כשהושיבה לה תה קול רך, כמעט מתחנן. “אני באמת שמחה שבאתם. אני יודעת תל אביב, עבודה, החיים. אבל על הלב של אמא כבד, רוצה לראות שהכול בסדר.”
“הכול בסדר, דבורה,” ענתה עדינה. “עבודה, בית, את יודעת…”
“ברוך השם,” דבורה נשאה עיניה, נשענה על היד והביטה בעדינה במבט מוזר. “קציצות שלי אתם אוהבים, יודעת. נחום תמיד מבקש שאקפיא לו. בעיר שלכם הכול עם חומרים, אצלי ביתי. בשר אני קונה אצל הקצב שאני מכירה עשרים שנה, טוחנת לבד, לא סומכת על מוכן”.
עדינה לגמה מהתה, נזהרת שלא להיחנק. תה פשוט, אך פתאום עלתה המחשבה: האם דבורה בכלל שטפה ידיים לפני שחלצה את התה, האם המים בכוסות עברו סבון? ברגע הזה, עדינה ידעה אם לא תפסיק לחשוב תשתגע. או שמקבלים או שמפסיקים להגיע.
“דבורה, זה בסדר אם אעלה לנוח? קצת כואב לי הראש,” ביקשה בעדינות.
“ברור, מאמי, יש במגירה סדינים נקיים נחום יראה לך, אם תרצי משהו תקראי.”
עדינה נכנסה ל”יחידת האירוח”, סגרה הדלת, התיישבה על המיטה והרגישה את הבחילה מחמירה. רצה לשירותים והספיקה ברגע האחרון. רק אחרי זמן רב, כשנרגעה, חזרה לשבת על המיטה חסרת אונים.
כשנחום חזר למעלה, מצא אותה ישובה כפופה, ראש אוחז ברגליים.
“מה קורה לך? באמת לא טוב לך?” שאל בדאגה והתיישב לידה.
“נחום,” עיניה היו לחות, “אני הולכת לספר לך משהו. אנא, אל תצעק ואל תצחק”.
“ספרי,” אמר, מצחו מתכווץ.
היא ספרה הכול, לחישה שמא ישמעו מהחדרים: היד בבית השחי, הבשר, הקציצות, הבחילה. נחום הביט בה במבט שלא פיענחה ספק חוסר אמון, ספק קוצר רוח.
“תשמעי,” אמר לבסוף, “אמא לא עשתה בכוונה. זה מקרה, קורה. את באמת חושבת שסבתות במושב שוטפות ידיים כל דקה? בואי, זה בית, לא מסעדה”.
“נחום, היא לא שטפה! פשוט המשיכה ישר לבשר,” קולה רעד. “ואני פתאום חושבת כל ההקפאות שהביאה, כל הטעמים, ואני לא מסוגלת יותר…”
“ומה תעשי? תגידי לה? תעליבי? היא תיפגע לכל החיים. את רוצה את זה? היא עושה מהלב!” קולו התקשה.
“אני לא אגיד. אני פשוט יותר לא אוכל,” מלמלה עדינה, קולה נשבר. “אני לא מסוגלת לגעת בזה יותר. לא יודעת מה לעשות”.
נחום הסתובב הלוך ושוב, עבר יד בשיער סימן מובהק לעצבים.
“את מגזימה,” חתך, “כולה גירוד קטן. מה, את תמיד שוטפת אחרי כל שטות? זה בית. אם תגורי ככה, תשתגעי.”
“אני כן שוטפת,” לחשה עדינה. “זה אני”.
“יפה, את בסדר, אבל זו אמא שלי. כל החיים אכלתי קציצות כאלו, וברוך השם, שלם. את בעצמך אהבת פעם.”
“לא ידעתי,” אמרה בעצב.
“די, זו סתם דרמה,” סיכם, “זה לא סוף העולם. מה את חושבת במסעדות הכל סטרילי? שם באמת יש בעיות. פה זה בית”.
“נחום, די עם מסעדות, זה הבית שלי”. דמעות איימו לפרוץ. “לא עוזר לי לדעת שמסעדות גרועות”.
“אוקיי,” ויתר, ליטף כתף. “אז תשבי, תעשי תיאטרון של חולה. אני אגן עלייך מול אמא. אלא אם כן את תרצי להתחיל הסברים. את לא תגידי מילה נכון?”
“נכון,” נשענה עליו. “אני רק רוצה כבר לחזור הביתה”.
“נצא בבוקר. אגיד לה שיש לך חום, וזהו”. הוא חיבק אותה קלות. “הכול יסתדר”.
עדינה לא האמינה. שכבו בשקט, הקשיבו לקולות הטלוויזיה בסלון, לקולות החרישה מהמטבח ושאלה את עצמה, אם כל השנים הללו היא בכלל אכלה אותן קציצות, בלי לדעת מה בדיוק יש בהן ואולי זה המגע הסודי שהפך אותן לכה טעימות?
בבוקר עדינה התעוררה עייפה. נחום כבר ישב במטבח עם ההורים ושתה תה, שמע בדיחות. היא לא רצתה לצאת, אבל נאלצה.
אחרי שהתארגנה, נכנסה למטבח. דבורה הצטמררה: “נחום אמר שלא הרגשת טוב? יש לי תה עם פטל מהקיץ הקודם, זה מרפא הכול”.
“תודה דבורה,” עדינה התיישבה והסתכלה ממס שקט על הקערה עם הקציצות מהערב הקודם, מכוסה גזה נגד זבובים. “כבר מרגישה טוב יותר. כנראה אכלתי משהו לא טוב בדרך”.
“נו, תדעי לך שאסור לאכול בכבישים,” גערה קלות דבורה, “הכול שם לא טרי. בבית זו ברכה”. והגישה לה צנצנת ריבה.
“לא אכלנו בכביש,” התערב נחום.
“משהו אחר, הגוף שלנו חכם,” לא הרפתה דבורה. “עדינה, את חייבת לטעום פטל, זה יבריא אותך”.
עדינה לגמה לגימה וחשבה האם אי פעם שוב תרגיש בנוח לאכול כאן? לאכול משהו שלא עשתה לבד?
“דבורה,” אמרה בעדינות, “אני חושבת שאולי כדאי שנחזור הביתה. נחום אמר שזה בסדר. אני פשוט באמת צריך את המיטה שלי”.
“אוי, חבל,” נפלה פניה של דבורה. “רציתי לאפות לכם חלות, להכין חמין לשבת. נחום אוהב חמין שלי”.
“פעם אחרת, אמא,” נחום קם, נשק לאמו. “עדינה צריכה לטפל בעצמה. אני אבוא בקרוב לעזור לאבא, ואז תשמרי לי חמין ופשטידות. בסדר?”
מבטה של דבורה נע מעדינה אל נחום, ומשהו בו גרם לעדינה חוסר נוחות האם חמותה הבינה הכול? גם בלי שהוסבר, נראה שהבינה.
“טוב, מה שתחליטו,” דבורה אמרה, בקול יבש. “כבר הכנתי קציצות שיהיה לכם לקחת במקפיא, במספיק לשבוע”.
עדינה הרגישה איך דמה מתרוקן. הצליחה לסחוט חיוך: “תודה, דבורה. את מקסימה”.
התארגנו מהר. נחום טען את השקיות לאוטו, בעוד עדינה נפרדת ביצחק שלחץ ידה במבט ישר: “תרגישי טוב, בת. תבואו, כשזה יעבור”. דבורה הביאה את השקית בעצמה.
“קציצות, ריבה ופסטרמה תוצרת בית,” מסרה, ונעלמה הביתה בלא לחכות. לא שלום, לא חיוך.
בדרך חזור עדינה שתקה. השקית שכב בבגאז’, אבל היא הרגישה אותו כמו סוד כבד מאחור. גם נחום לא דיבר, נעלב, ידיו אחוזות חזק בהגה.
“אם תרצה לאכול, תאכל לבד,” לחשה עדינה כשעברו את הכניסה לעיר. “אני לא אאכל, אבל לא מפריעה לך”.
“עדינה,” נשען לאחור בעייפות כבדה. “אמא הבינה הכול, את קולטת?”
“מה היא הבינה?” הסתובבה אליו.
“הכול. היא לא טיפשה. ראתה שלא נגעת באוכל, חטפת ‘מחלה’, ברחתם. היא הבינה, עדינה, והיא פגועה ואני מבין אותה”.
“ואותי אתה מבין?” שאלה חדה.
נחום שתק.
בדירה עדינה נעמדה מול המטבח, הביטה במשטחים המבריקים, בכלים המנותקים זה מזה, בשולחן שהיא מנגבת שוב ושוב. כאן הכול נקי. כאן שוטפים ידיים לפני האוכל. כאן אין קציצות מעורבות בבית השחי.
נחום הביא את השקית והניח במקפיא.
“את לא תאכלי?” שאל.
“לא,” ענתה בשקט. “תאכל אתה”.
הוא עזב למקלחת. עדינה ניגשה לכיור, סבנה ידיים בסבון, במים חמים, שפשפה עד המרפקים. ניגבה במגבת נקייה ותהתה: האם אפשר לשכוח? האם אפשר לשטוף מהזיכרון?
היא לא ידעה.
רק ידעה יותר לעולם לא תיגע בקציצה של דבורה. שום תחנונים, שום ‘היא לא התכוונה’ לא יגרמו לה.
שלושה ימים אחר כך, נחום טיגן ארבע קציצות, הרים פירה, חתך מלפפון חמוץ, התיישב לאכול בשקט.
“תרצי?” הושיט לה מזלג עם קציצה.
“לא, תודה,” אמרה עדינה. “באמת לא”.
היא עברה לסלון, התיישבה בכורסה ופתחה את הטלוויזיה, הגבירה כדי לא לשמוע את נחום אוכל.
עדינה ידעה משהו השתנה במשפחה שלהם. אולי אי אפשר להדביק חזרה. והכול בגלל יד אחת, רגילה, של אישה, שכאבה לה הגירוד בדיוק כשעמדה לגלגל קציצה.
עכשיו רק רצתה לא לחשוב. אם לא חושבים ממשיכים לחיות. אוכלות רק מה שמכינות לבד, ולא נוגעות לעולם במה שעבר דרך ידיים זרות.
